Young Gods

כשמשהו היה הכל וכעת הוא איננו, מה עושים עם כל הכלום הזה?

בלילות חם לי.

מספיק כדי שאתעורר ואבחין שהחולצה שלך שאני לובשת בכל הזדמנות מאז שעזבת, נדבקת לי לגב.

מיד כשזה קורה אני רוצה מקלחת. כי דבק מהסוג הזה שברווח הדק ביני לבין הפיסות שהשארת מעצמך, כמו חולצה או שמפו, הוא קרבה אסורה. מלוכלכת.

אני קמה מהצד שלי במיטה, שזה מצחיק כי כל המיטה כבר שלי ועדיין, יש לי "צד", ויחפה אני פוסעת בשקט למקלחת.

אני מורידה את החולצה ואת התחתונים (כן, חזרתי לישון עם תחתונים) ונזכרת איך תמיד כעסת עליי שאני שוכחת לקחת איתי מגבת. חשבת שאני עושה את זה בכוונה כדי שיהיה לי תירוץ לקרוא לך. אז חוזרת לחדר להביא אותה כי הפעם אין מי שיציל אותי מפסיעות רטובות בסלון.
זוכר שהבטחת שתמיד תציל אותי?

חולפת על פני המראה.

יודע, אני כבר לא מזהה את עצמי בעירום. הכל השתנה; השיער שומני ושטוח, הבטן שכבר לא מתאמצת להיאסף. משהו בפנים שלי נראה כמו אכזבה, או אולי סתם השלמה עם העליבות שפקדה את חיי. אני גם יכולה להשבע שגבהתי. אני כבר לא קטנה כמו שהייתי בין זרועותיך שעטפו אותי פעם וחצי וגרמו לי להרגיש שברירית כמו בובה. וסימני המתיחה על המותן נראים כמו ציורים של ברקים, משדרים את אימת ההתבגרות שפוקדת אותי בכל מבט כזה במראה.
זוכר שהבטחת שנזדקן ביחד?

אז אחרי שאני מביאה את המגבת, המקלחת כבר מלאה באדים מהמים שהשארתי זורמים ואני יודעת שזה הולך לשרוף כשאכנס. תמיד אהבתי מים חמים מדי ואתה, שנאת להתקלח איתי. שנאת לראות את הטקס הקבוע שלי, עם המסרק המשונן, מקלפת את הפצעים שהגלידו חלקית מהמקלחת הקודמת מתחת לזרם החם. אמרת שיש לי מזוכיזם חולני. איך אתה תמיד צודק

כשאני יוצאת מהמקלחת אני לא מתעטפת במגבת. אני הולכת רטובה לסלון. מאז שעזבת יש בו מן שקט כזה, שקט מטריד. כאילו כל רגע השמיים יקרסו עליי דרך התקרה. ולא משנה כמה חזק אני שמה את השיר הזה שכל כך אהבת של סיה השקט לא עוזב. הוא מחלחל דרך המוזיקה, נמרח על הקירות בבוז.

אז אני מתחילה לרקוד.

זה מצחיק לאללה, כי אני כמעט מחליקה. והשיער שלי מתיז מים לכל כיוון בזמן שאני נלחמת בשקט הזה עם זיופים.

אם היית כאן היית צוחק. או צועק עליי שאנקה את המים מהרצפה. תלוי באיזה יום זה היה תופס אותך.

והשקט הזה, לעזאזל השקט והחושך וריק. לעזאזל הרווחים במיטה ובארון ובמדף הספרים. לעזאזל איתך שלקחת לי את הריח שלך אחרי המקלחות ששנאת לעשות איתי, לעזאזל איתך שלקחת את עשן המלבורו שלך ואת ההתעקשות לקנות כל דבר ולאכול בלי סכין, לאהוב אותי כמו שאיש לא אהב ואז ללכת כאילו לעולם לא תחזור.
לעזאזל עם כל הכלום הזה עכשיו, והשלולית בסלון והשלולית בכרית והחור העצום שנפער לי בחזה.
זוכר שהבטחת שבחיים לא ניגמר?

נגמרנו.
מה שהיה הכל, כעת הפך לכלום. ההבטחות הריקות התאדו באוויר כמו הדבק המלוכלך שהחזיק אותנו. ברווחים. בשתיקות. בזכרון שלך שילך ויעלם עם כל מקלחת באמצע הלילה.
כשאני נכנסת למיטה אני עירומה לגמרי והשיער שלי עוד רטוב. אני מדמיינת שאתה שם, אומר לי "תתכסי, שלא תהיי חולה"
וכאילו לעשות לך דווקא, אני נרדמת ככה. בלי הגנות. בלי שמיכה.
בלעדיך.
אבל רק על הצד שלי, שלא תירטב.

זה לא שחיכיתי ליד הטלפון.

לא ישבתי ובהיתי באוויר בציפייה כנערה מתרגשת בגרבי ברך, על רקע הטפט המכוער שאמא סירבה להחליף שנים.
היו לי דברים חשובים לעשות, כמו לכתוב שירים ולספור לעצמי טעויות. לסרוג צפוף חלומות מטופשים על ביחד של שני אנשים שאין להם מה להפסיד.

דמיינתי אותנו עוד 50 שנה, מתקמטים על איזה ספסל ברוטשילד שכבר תספיק להשתנות מליון פעמים.

 אני מביטה אלייך בתקווה שתגיד משהו, אבל אתה בוהה באוויר ושותק. הירוק בעיניך דהה, אך עודו צוחק בין מצמוצים עייפים בחוצפה אל העולם.

בקפיצה חדה ארבעה עשורים ורבע אחורה, אני צועקת עליך שאין לי כוח להמשיך.

אתה יושב על המיטה ושותק.

אני יורה תסכול לכל הכיוונים והחדר עומד להתפוצץ.

אתה יושב ושותק.

אני כועסת על זה שאתה תמיד עושה הפוך כל דבר,אני מזכירה את הריב ההוא שהבטחתי לשכוח כשאתה קם לצאת מהחדר.

גל של בכי פורץ מתוכי, אני צונחת על הרצפה ומתחננת שתישאר.

בין כל הכעסים אני זקוקה לך, שתגיד משהו, אבל אתה הולך.

מהסלון יש צליל של ערוץ הספורט ואני מבינה שהלילה אני אשן עם הגב לכיוון הנגדי.

אתה לא תגיד דבר, גם לא תסתובב אליי. ואני לא ארדם. אני גם לא אעזוב.
אני אף פעם לא נרדמת כשאתה לא אוהב אותי ואין בי את המסוגלות ללכת.

על הספסל מולנו יושבת נערה ממש בגיל של יסמיני שלנו.

היא רזה וגבוהה ויש לה שיער ארוך ארוך כמו של נסיכות.

מעניין אם היא כבר הספיקה לגלות כמה משונים החיים האלה. כמה יופי הוא שביר. היא מוציאה סיגריה מהתיק וכשהיא מבחינה שאין לה מצית, היא קמה לכיווננו ומבקשת ממך אש. מיד אתה מוציא לה מצית מהכיס הפנימי של המקטורן המאובק שלך.
"בבקשה חמודה".
למה יש לך מצית? חזרת לעשן? הרי הלב שלך חלש מדי לרעל הזה. השאלות והאכזבה רצים בראשי הלוך ושוב ללא הפסקה. אבל אני לא אומרת לך דבר. עם השנים כבר למדתי לשמור הכל לעצמי, הרי גם ככה תשתוק. זו ההכרה בחוסר היכולת שלנו להשתנות.

אתה ואני. שני תוצרים מוגמרים וגאים מכדי לגדול. אז במקום זה אני מפנה מבטי אל הנערה שדומה כל כך לנכדה שלנו ואומרת: "לא חבל מתוקה? כל כך יפה וצעירה. זה עוד יהרוג אותך", לא בטוחה למה בדיוק אני מכוונת.

בינתיים כבר נרדמת בסלון, ועל פניך אורות של טלוויזיה מאוחרת.

הבטתי בך ורציתי לבכות, או לפחות לומר לך שאני מצטערת. לא התכוונתי להזכיר את הריב ההוא, אני עוד לומדת. התיישבתי על השולחן, בינך לבין המסך וניסיתי לדמיין אותנו מזדקנים יחד. גל של צחוק פרץ ממני החוצה, הרי אין שום סיכוי שזה יקרה. מישהו מאיתנו ישבר וילך.
התעוררת.
"הבהלת אותי" אמרת בצרידות כשגיששת בידך מאחוריי וחיפשת את הסיגריות.
הרמתי את המצית להדליק לך, מחווה של פיוס, אבל כמו רפלקס המילים "תפסיק כבר לעשן, זה לא בריא לך" יצאו ממני. נשפת עליי את הכל בגאווה וקמת לחדר. שותק.

וכך שיחקתי בדמיונות שלי, נעה קדימה ואחורה על ציר זמן של אהבה ודמעות. מכשילה את עצמי וקוברת סיכויים. מפסידה עוד לפני שנורתה יריית הפתיחה.

כששאלת אותי מה אני עושה מחר בערב רציתי לענות לך שאני מורידה את הסרחון של הסיגריות שלך ממני, אבל משהו בלוק המחוספס והלא מתנצל שלך משך אותי לומר כן. יש לי נטייה כזאת להמשך לגברים ששמים עליי זין. 

זה לא שחיכיתי ליד הטלפון,
אני יודעת שאתה מהסוג השתקן. ידעתי שזה יכאב אז אין טעם, שאיש מאיתנו לא מסוגל אחרת.
חוץ מזה, אני שונאת סיגריות.
אז זה לא שחיכיתי או משהו כזה.

כל הכוכבים כולם נפלו.

וברגע אחד הייתי צריכה לבקש את כל משאלות ליבי, בלי היסוס, בבת אחת, שלא אפספס שום דבר.

רגע אחד לפני שהשמיים מחשיכים ומגיע הבוקר.

ביקשתי את עיני הדבש ושפתי הסוכר שלך, את החיוך המהוסס.

ביקשתי את קצה אפך וכיווץ גבותיך כשאתה קורא את השירים שלי,

ביקשתי את השתיקה הזאת שחלפה בינינו כשהיינו קרובים ודיברנו פחדים דרך פעימות לב.

רציתי שתישאר, לפחות עד הבוקר, כל עוד יש בי יופי. שתגע בי ותראה אותי ולא תפחד.

ביקשתי את העורף שלך לפני שאתה מתעורר והחיבוק שלך כשאני כועסת על שטויות.
ביקשתי את עונג השבת שרק אנחנו נדע באמת. את צירוף האותיות המוטעה של שמך שרק אני אקרא בו.
רציתי שתאהב אותי מספיק כדי לסלוח לי על שלקחתי לשמיים את כל המשאלות והגעתי לפני שהספקת להתכונן ושהחדר שלי הפוך ומבולגן.

ביקשתי שתתן לי לנצח גם כשתדע שאין לי סיכוי, אחרי לילה ארוך של כתף אל כתף מול אורות מסך ורוח שטות של שני ילדים שמסרבים להתבגר.

ביקשתי את הדמעות שודאי יעצרו בי כשלא תוכל לתת לי עוד ריקוד אחרון של סוף.
ואת הריח שלך, ביקשתי את הריח שלך. שלא אשכח אותו גם כשיובס על ידי גופו של זה שלא ישתווה לך, אך יתפוס את מקומך כשתיעלם.

כל הכוכבים כולם נפלו,
וכל מה שביקשתי היה אותך במנות קטנות של אנחנו.

אמא שלי אמרה לי פעם,
שכשאני אפגוש מישהו שאני מחבבת, אני צריכה לשאול אותו שלוש שאלות:
1. ממה אתה מפחד?
2. אתה אוהב כלבים?
3. מה אתה עושה כשיורד גשם?
מתוך השלוש האלו, היא אמרה שהראשונה הכי חשובה,
״הוא חייב לפחד ממשהו, כולם מפחדים, אם הוא לא מפחד מכלום הוא גם לא מאמין בכלום.״

ראיתי אותך בפעם הראשונה ביום שלישי, אני זוכרת כי בדיוק יצא סרט חדש של המסור.

בפעם השניה שיצאנו שאלתי אותך,
ממה אתה מפחד?
״עכבישים גדולים, בעיקר, מלהיות לבד, ילדים קטנים, והחלל, כוסעמק החלל את יודעת בכלל איזה דברים יכולים להיות שם ולעולם לא נדע?״
שאלתי אם אתה אוהב כלבים,
״יש לי שניים״
ומה אתה עושה כשיורד גשם,
״ישן, מוריד את הכביסה מהחבל.״

חייכת, כאילו אתה יודע,
כאילו אמא שלך אמרה לך את אותו הדבר, פעם.
״ואת?״

ואני?
אני מפחדת מהכל.
מהחור באוזון,
מהשכנה שלי שגרה בקומה האחרונה ותמיד משתמשת במדרגות אבל מכניסה את הכלב שלה למעלית,
מלדבר בטלפון,
מתיאוריות קונספירציה על הממשלה.
אני יכולה לנהל שיחה שלמה עם כלב.
אני מוציאה את היד מהחלון כשיורד גשם.
אני רוצה לאהוב את כולם.
אני רוצה להכניס אליי הביתה כל בעל חיים שנמצא ברחוב.
אני רוצה שתמיד תכעס שאתה מוצא שערות שלי על הכרית שלך, והחולצה, והשולחן, ובתוך התיק.
אני רוצה להתעורר בדיוק לשניה באמצע הלילה לתת לך נשיקה בצוואר ולהירדם שוב.
אני רוצה להכין לך קפה בלי סוכר כל בוקר ואז לראות אותך מנסה להוסיף כפית בלי שאני אראה, אני רואה.
אני רוצה לשלוח לך כל סטטוס או תמונה שאני רואה בפייסבוק ולכתוב לך שזה בדיוק אתה, או אני, או אנחנו.
אני רוצה לא לשאול אף אחד אחר את שלוש השאלות האלה יותר בחיים.

״בוא תגיד לי משהו יפה שישמח,
בוא תגיד לי משהו חשוב.
אולי שבלילות אתה אוהב עד הירח,
אולי שבלעדי היום עצוב.

בוא תגיד לי משהו שלא אוכל לשכוח,
ושיוצא מלב כמו שלך.
כי אני חצי נשארת וחצי רוצה לברוח,
מילים טובות, מילים של מנוחה.

בוא תגיד לי משהו, שאף פעם לא אמרת,
שאדע שהוא חדש והוא שלי,
בוא ותספר לי על איזה עולם שלא חקרת
ושבא לך לגור בו רק איתי.״

איפה יש גברים שיודעים להתבטא כמו נתן גושן? 

והאמת היא, שאני פשוט לא יודעת איך לאכול אותך.

אתה מבין, אני לא רגילה לזה.

כל החיים יצאתי רק עם "חלביים״ כמו שאתה קורא להם.

ובכלל, אני צריכה קצת זמן להתרגל לכל הניבים הערביים האלה בדיבור שלך. ערס קטן. 

אבל כשאתה צוחק אני לא יכולה שלא לחייך, וכל הבטן שלי מתהפכת.
מאיפה באת לי ככה פתאום, אה? תגיד לי.

ואיך הכל איתך כזה פשוט ועדיין מסובך. ואיך אתה לא נשמע קלישאתי כשאתה מצטט את השירים האהובים עלייך או מדבר איתי על אהבה, ואיך כשאתה אומר לי שאני יפה אני באמת יפה, לרגע אחד שלם.
אתה שותה את הקפה שלך עם כל כך הרבה סוכר אבל טוען שאתה לא אוהב מתוק, ואתה הכי טבעי שבעולם אבל עדיין לא נפרד מהקרם לחות שלך אפילו לדקה. אפילו כשבאת לישון אצלי הבאת אותו איתך בתיק, לא שאתה צריך, כן?
ואיתך אין רמזים, אני לא צריכה לשבור את הראש. תמיד אתה אומר בדיוק מה שאתה רוצה, נוגע בלי לשאול, צוחק גם כשלא ממש מצחיק. עושה מה שבא לך. לא מתבייש להיות אתה. לא כמו ה"חלביים״.
ועדיין, אתה קצת מפחיד אותי. לא, נו. לא ככה. זה פשוט שאנחנו כל כך שונים אבל הכי דומים שיש.

עזוב רגע מזלות, בוא נדבר דוגרי. יש לך יותר ביצים ממני, ולא פיזית, מה אתה צוחק, זה נכון.

אחרת איך היה לך אומץ להגיד את כל הדברים שאמרת? ואני אוהבת את זה, באמת, אבל אני קצת פוחדת לא לעמוד בציפיות שלך, שנראות לי גבוהות עם כל הביטחון הזה שאתה משדר, ועם איך שכלום לא מזיז לך, ואיך שאתה בטוח שכל היקום מסתובב לבקשתך. והוא כן, בחיי, אבל איך אתה אף פעם לא פוחד?
אני פוחדת. לא רק מהמרחק הפיזי, מהמרחק המנטלי שלנו, בייבי, אתה אוהב שאני אומרת ככה, נכון? סליחה, זה לא היה בשביל לרכך. באמת. אני פוחדת לשעמם אותך, ולא תמיד יודעת מה לענות. אבל כשאנחנו ביחד, אני בכלל לא מבינה ממה אני מפחדת.

מעצמי, אה?

זה מה שאתה אומר?

יכול להיות, בייבי, יכול להיות.

הפעם זה היה בכוונה.
אבל עזוב שטויות, אנחנו סתם דואגים. סליחה, אני. צודק.
אז מתי אתה בא שוב?
כי הריח שהשארת לי על המצעים כבר נעלם, והאמת היא שאני פשוט מתגעגעת.

יש לי
ימים אלייך
ביום ראשון תמיד
רבים כדי ש
ביום שני אשנא אותך 
בשלישי אני כבר מתקררת 
אבל
ברביעי שוב נסוגה
עד ש
בסוף השבוע
אתה יודע
אני אוהבת אותך
הכי הרבה.

אני כלבה.
אל תקשר אליי, אתה תפגע.
אנחנו נשב בדירה שלך על בקבוק יין אדום, שביקשתי ממך לקנות.

שלא תבין לא נכון,

אני בחורה של וודקה עם לימונדה וורודה, ככה לימדו אותי בישיבות על ספסל בשכונה,

והיית יכול לקנות לי בקבוק וואן גוך אסאי ואני הייתי מחייכת בביישנות ושותה לגימות קטנות כדי שהוא לא יגמר ונשב לדבר כל הלילה.

אבל אני כלבה.

ובא לי שתבזבז עליי כסף.

גם ככה היין הזה ישאר בחוץ עד הבחורה הבאה.
אנחנו לא נשב לדבר כל הלילה.

ואני גם לא אשתה את כל היין כי לא טעים לי איתך.
אתה תקשר אליי כי יש על מה לדבר איתי, אני חכמה יותר ממה שנראה לך, אבל אתה עם המוח הגברי שלך תחשוב רק על דבר אחד, תסתכל לי על השפתיים ותחייך חיוך כזה שמוקרן מהמוח ויודע שהוא צריך לקפוץ ולנשק אותי.
אנחנו לא בסרט וזה לא הולך לקרות.
אני אניח את כוס היין על השולחן ואקום לשירותים.

אקטע לך את חוט המחשבה.
בזמן שאני אסתכל על עצמי במראה ואבלגן את השיער אתה תתרגש על הספה ספה וכבר תסמן וי דמיוני, שזיינת עוד אחת.
אני אצא מהשירותים ואגיד לך שאני חייבת ללכת.
תהיה מבולבל.
תשלח לי הודעה מאוחר בלילה שסיקרנתי אותך, וממש נהנת.
זה לא ימשך משם.
אתה לא מרגש אותי ולא מצחיק אותי, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מחייכת למסך השחור הזה מהודעות שלך ומיד אחר כך החיוך יורד כשאתה עוקץ עם איזו הערה סוטה ומכוונת.
רציתי לשבת איתך כל הלילה על כוס יין, לדבר לשמוע אותך לדעת מה החלומות שלך מה השאיפות שלך, קיץ או חורף, תה או קפה.
לא רוצה להזדיין איתך.
אתה לא מאתגר אותי.
בשום צורה.
לא מסקרן.
בן אדם שטחי כמו הרוב.
אז אני כלבה. ורק אתה הבאת אותי למצב הזה.
אתה תקשר אליי כי אני בטוחה בעצמי, אני אשגע אותך ואתה לא תבין מה עשית לא בסדר.
אבל אל תדאג יש עוד אלף כמוני, בעצם עוד חמש מאות כמוני, כי חצי לא קלטו עדיין אנשים כמוך וזה רק עניין של זמן.
אני לימדתי אותך שכדי להחזיק מישהי להרבה זמן צריך להתקשר אליה מידי פעם, להזמין אותה לצאת למסעדה או לסרט, ולא לבר כדי להשתכר ולהרגיש יותר נוח, לא היית תלמיד כל כך טוב כי בפעמיים שנפגשנו זה היה גרוע.
למה נתתי לך שתי הזדמנויות? קיוויתי שמשהו ישתנה אצלי. לא אצלך.
לפחות נתתי לעצמי צ'אנס.
אני ממשיכה הלאה,
אל תשכח לסגור את היין הוא מושך אליו יתושים.

כמו כלבה אלך ברגל,
ולא אקח ממך טרמפ.
ואחצה את כל הרחוב בשעה, כשאתה ברגע תחלוף.
ואתה יכול ללכת להזדיין, אתה והרישיון נהיגה שלך,
וכל החברים שלך שאומרים לך שלא אצליח בכלום, שכל פעם שאני פותחת את הפה זה כמו במלחמה. 
וכל המניירות שלך, הדיבורי סרק
״כשאת רוצה את הכי הכי, אבל זה לא מספיק״
ואם אתה מתעקש, קח דקה, שב בנוח.
כי אם אתה מעז לחשוב שלא אצליח להגיע רחוק בגלל קצת כאבי רגליים,
אתה מוזמן לצפות בי.

הבנתי שאני מאוהבת בך כששלפת פינג'אן והכנת קפה שחור. הוא לא טעה בפרסומת, זה באמת גרם לי לדמיין אותך שולף טבעת.

הוספת חצי כפית סוכר וסיפרת שאתה לא יכול לשתות חלב, מהטבעונים המוגזמים.

אז חזרתי בי בלב, פחות טבעת, אולי סקס טוב.

אחרי ששכבנו אתה לא הפסקת לדבר.
כזה אתה, לא עוצר לרגע.

בזמן שאני מחפשת להסדיר נשימה אתה כבר באמצע סיפור על הטיול שלך במזרח ועל הג'ויינט שהיה מעורבב עם חומר שגרם לחבר שלך ״למות״.

מאז אתה מתנזר מירוק,  מזל שלא מסקס, אמרתי בלב.

את השיחות הכנות הייתי מנהלת איתך בלב, כי למי יש כוח לשמוע אותך חופר? 

כבר כמה חודשים שאני ואתה נפגשים לקפה וסקס בשעות הקטנות של הלילה, כשאני לא מסתדרת עם השנאה הלא מובנת שלך לחלב והשיחות עד אור הבוקר שאני נקלעת אליהן בלית ברירה.

אתה יודע להתפשט ולהפשיט במקביל כל טיפת כבוד עצמי שהייתה ברשותי, וכשאתה עושה את זה אני שלך, בלי יותר מידי מילים.

הבנתי שוב שאני מאוהבת בך כששתקת.
אמרת שאני יותר מידי בשבילך ושתקת.

עכשיו, אמרתי לעצמי שאתה משוגע, כי אתה זה שלא מפסיק לדבר ולגעת ולנשק ולחבק.

אתה גם לא מרשה לי לעשן ירוק לידך, כי מישהו כמעט מת פעם. אני אוהבת לעשן ירוק ולעשות סקס איתך.

ואני הכי אוהבת לעשן ירוק אחרי הסקס איתך והייתי צריכה לוותר על זה בשבילך, אז אני יותר מידי?

שיחה שלמה ניהלתי עם עצמי באוטו.
שוכחת לאותת כשעברתי נתיב, כמעט לא עוצרת באדום. בן זונה. אני יותר מידי בשבילך? אם כבר אתה יותר מידי בשבילי. כן, בדיוק. אתה יותר מידי בשבילי כי אתה והקפה השחור שלך יכולים לשגע פילים.

והמילים חסרות המשמעות שלך והסקס הטוב מידי. אתה יותר מידי בשביל כולם. 

ואתה לא שלי יותר.

ואף פעם לא אמרתי לך כלום.