התיקון

אני מתגעגעת למה שאף פעם לא היה לי וגם לא יהיה. נשמע טיפשי. 

היעדרך מהקיום המיוסר שלי. ניכר בי

בכל צעד ופינה ומבט וקול ואני כל כך רוצה.

אותך עכשיו. 

ויש את הדבר הזה

שלא ידעתי איך לקרוא לו

אז קראתי לו

אתה. 

כל פעם בוחרת בך מחדש. 

אני באמת חייבת את העינים שלך עכשיו. היעדרך. 

ילדים מתוקים, שבו יפה במיטה ואספר לכם על המפלצת. אבל תתכסו בשמיכה כי שלג בחוץ ולאמא קר מבפנים. יופי, מתחילים.

המפלצת ירוקת העינים. זה לא השם האמיתי שלה. אף אחד לא זוכר מה השם האמיתי שלה. לא, בובה שלי. היא לא רעה. היא רק נואשת. ורעבה. גם את רעבהתת יפה שלי? המפלצת הזו רעבה לדברים אחרים. 

כשהכל מוטרף ורטוב ובוער היא דווקא ישנה נהדר. מכורבלת בתוך עצמה כמו גור קטן. זה דווקא כשלא. כשרגיל. כשמבחוץ נראה שהכל בסדר. שנרגעתי. שנושמת. היא מריחה את זה. את האוויר שנכנס לריאותי בצלילות בלי לחרוך אותי מבפנים. היא שומעת את הקול הרגיל שלי. את הפעימות הרגילות. ואז היא מתעוררת. לוקקת שפתיים. לאט בצעד כבד ומתנצל היא מזדחלת אל הפצעים. הכי טובים אלו הישנים. שצריך לגרד ממש עמוק פנימה. לא, היא לא רעה. היא חייבת. היא נזקקת. נואשת. אני אסביר לך פעם אחרת מה זה נואשת, טוב בובונת? אז היא מקלפת את הגלד. וחופרת בציפורניה הארוכות עמוק אל תוך הפצעים האלה. עד שמדמם. עד שדמעות. עד שצורב וחורך. ואז בלשונה היא תאסוף את הדמעות לקערה עד שתתמלא. והיא שוכבת לנוח למרגלות הפצעים המדממים, מסתחררת מריח הדם שכבר מתחיל להיקרש. לא, אי אפשר לראות אותה. היא בפנים. 

להשאיר לכם אור קטן הלילה? מחר נספר על פיות. אמא מצ׳וגעת...

הרגליים שלי מפושקות לקראתך

הכוס פתוח

חור התחת פעור

אבל הרבה הרבה יותר מזה

הנפש שלי מפושקת מולך

המחשבות פתוחות

הלב שלי פעור אליך. 

ואתה חודר בי עמוק כל כך. 

אדון יפה תואר. אתה לא ממש מרשה לי פוסט סגידה. אז רק טיפה, טוב אבא? 

כי יש דברים שאני יכולה לכתוב לך רק פה. תודה שאתה לא נבהל. ושלא נמאס לך. לקרוא ולהקשיב. ולשמוע את הנפש השרוטה שלי (כנראה שלפעמים אני נשמעת כמו תקליט שרוט) ושאתה מעיף אותי לגבהים ומוכן גם להיות איתי בפינות הכי נמוכות וחשוכות. ונשאר. 

בחנות שליד הבית מצאתי את התכשיט שאני רוצה ליומולדת. לא טבעת יהלום [אילו רק...]. זו לא חנות כזו... 

היעדרך. אפשר חמש דקות לחמש שנים? רבאק. זה מעט מדי. 

היום ראיתי את האיש
של הפירות בפינה
הוא כיסה אותם בשמיכה רכה
כשהוא שאל אותי מה אני רוצה
וסיפר לי על חמישה בשני דולר
המשכתי ללכת
ולא יכולתי להפסיק לחשוב על
איזה פירות אני מכסה ובשביל מה
ובשבילי. לקלף קליפות של בוסר ולהבשיל אל תוך מה שאני לאהוב אותי ככה לנעוץ שיניים בבשר הפרי לעצום עינים ולהרגיש את עסיס הפרי המתוק חמוץ נוטף לי על הסנטר ומטפטף אל החזה לאסוף את הטיפות באצבע וללקק.

בוא תלקק את הפרי שאני ותנעץ שינים ועוד כמה

דברים.

היעדרך.עושה אותי בוסר ובשלה בו זמנית

זה כל כך כאב לי אתמול שלא יכולתי לשאת את זה יותר ולקחתי סכין וציירתי בגוף סימנים. זה נורא כאב, אבל לא כמו הכאב הזה של שברי הזכוכיות בתוכי ששורטים אותי מבפנים.
זהו. עד כאן.

אתה. האבן שעליה אני משחיזה את עצמי. ניתזים ניצוצות. אז הלכתי לנהר שזה הכי קרוב לים שיש לי כדי לנשום. היתה שמש ושחף. אז בסוף לא הטבעתי את עצמי. 

אני כבר כל כך מבולבלת. היעדרי? יכול להיות אחרת? 

קניתי לי סכין מטבח חדשה. מאלו שחותכות את האצבעות בפעמים הראשונות שמשתמשים בהם? כבר כמה זמן שרציתי כזו. 

מחזיקה את הסכין ביד ומדמיינת. 

איך אתה כותב את השם שלך עם הסכין על העור שלי. מתחת לפופיק מעל הכוס. אותיות קטנות מושלמות. זה מדמם. אני נושכת שפתיים ואתה ממשיך. מצייר לב ילדותי קטן ליד. טיפות הדם נוזלות לי בין הרגליים ואתה אוסף אותן בלשונך. מלקק אותי כשאני פשוקת רגליים מעולפת מכאב ועונג. אחר כך תזיין אותי ואני איילל כי זה יכאב על החתכים ותתמלא כולך בדם ותיתן לי ללקק את הזין המושלם שלך ותגמור לי בפה. 

היעדרך. אדוני. זה מדמם מתוכי. אני רוצה ככה גם. אפשר? 

אני כבר לעולם לא אסע ברכבת ההיא אבל תמיד יהיה לי הים. 

היעדרך. נוכח בי כמו שהים נוכח בחוף. ים שלי אתה. 

לכמה נגיע? 200? 1000? נצח?

אתה יודע שאני מדממת אחרי. 

איך אפשר להתגעגע למשהו שעוד לא קרה איך אפשר לחכות למשהו שלעולם לא יגיע את הרכבת הזו אני איחרתי בעצמי התעכבתי מדי עכשיו תחנת רכבת נטושה ואני שם איך אפשר וכמה לרצות את הדברים שלא נבראו שלא קיימים בשבילי קניתי כרטיס לרכבת הזו שתיקח אותי רחוק למקום עם ים אני מחזיקה חזק את הכרטיס ושמה לב שהתוקף כבר מזמן פג הכרטיס קרוע וגם אני איך אפשר להמשיך כאילו הכל כרגיל לרוץ על פסי רכבת הכל נתלש ממני 

אני כל כך רוצה אחרת ויודעת שלא באמת יודעת לעצום עינים בשקט לשמוע את הלב שלי דופק כמו גלגלי רכבת דוהרת הגרון שלי צורב כמו חריקת הבלמים בעצירת חירום  נושמת מהר ושטוח כמו קיטור של רכבת שכבר לא נוסעת פה לעצום עינים ולדמיין שהגעתי. למקום. עם. ים. וגם. אתה. שם. 

היעדרך. לתמיד. שלך. גם ככה. סליחה. 

(תבטיח לי שתמיד נספר אחד לשני? מבטיח דאדי?)