התיקון

אני יודעת שאמרת שלא

אבל אתה ישן ורחוק

ואני לא יכולה לספר לך

כמה אני רטובה

ומטפטפת

אליך

היעדרך. היעדרך... צורב בי את הגעגוע. 

(הפעם היעדרך ייכתב אחרת...) 

זו היתה עוד בדיקה שגרתית. אחת מני רבות. אישה נאה בשנות החמישים. אני כבר אפילו לא מסתכלת על הפרטים החיצוניים. מה זה היה בה שעשה את ההבדל?... 

עם הסדין לגופה הכרזתי לקראת סוף הבדיקה שעכשיו אערוך בדיקת שד שגרתית ושאלתי מתי נבדקה לאחרונה ואם יודעת לעשות בדיקה עצמית. סומק עלה בלחייה והיא גמגמה משהו. המשכתי הלאה בחוסר תשומת לב. הסרתי את הסדין והתחלתי למשש בתנועות רוטיניות. שדיים גדולים ומלאים, כמעט גדולים מדי לטעמי, פטמה גדולה וכהה של אישה בשלה. פתאום אני שמה לב שהמבט שלה מעורפל והשפתיים מפושקות ככל שאני מתקרבת לפטמה. הפטמות מזדקרות באוויר החדר הקריר. מבקשת ממנה להרים את היד לאחורי הראש כדי להשלים את הבדיקה בזנב השד (מונח מקצועי...) היא מרימה שתי ידיים, זיעה מתוקה מבצבצת בבתי השחי שלה וכשהיא ככה, שדיים זקורים ומפתים, שתי הידיים למעלה שפתיים לחות, אני מתחילה לפנטז... אני עוברת לשד השני אבל משאירה יד אחת על הפטמה של השד. מועכת וקצת צובטת שתי פטמות. צובטת חזק יותר ומושכת את השד הכבד כלפי מעלה. היא נאנחת. אני שומעת את עצמי אומרת את המשפטים הקבועים על חשיבות הבדיקה הרוטינית ואז: אני רוצה ללמד אותך לעשות בדיקה עצמית. התחתונים שלי כבר מזמן רטובים. אז אחרי שעינגתי את הפטמות שלה אני לוקחת את שתי הידיים שלה ושמה אותם על השדיים שלה ומובילה אותה לאט עליהם. איזה מראה מושלם. אישה נאה, שוכבת כמעט ערומה מולי, מלטפת לעצמה את השדיים הנפלאים. הנחתי יד אחת על הבטן התחתונה שלה, תוך כדי שאנחנו יחד ממששות את השד כל הזמן. היא נאנחת. אני מעיזה ולוקחת את הפטמה בפי, מלקקת, נושכת, יונקת. היד נודדת במורד גופה הבשל, מרגישה שער ערווה רך. אני מתרוממת אליה ועוצרת רגע והיא משיבה לי במבט מופתע, מחייכת ושמה את ידה על ידי ומובילה אותי אל תוכה. הרטיבות והחמימות מקיפות לי את האצבעות, אני חודרת לתוכה עם האצבע ומזיינת אותה לאט. מלטפת באצבע ספוגה מנוזליה את השפתיים, הדגדגן, מענגת אותה כשהיא מתמסרת לאצבעות שלי עד לפורקן כשהיא גונחת אל תוך שפתיי. השהיתי עוד מעט את האצבעות בתוכה עד שיעברו בה גלי הרעד, יד אחת מרגיעה על החזה. נתתי לה להתלבש מאחורי הוילון והמלצתי על בדיקה שגרתית כל חצי שנה. 

מה עשיתי עם עצמי כשהיא יצאה, את זה כבר נשאיר לפעם אחרת...

אדוני. ערגת חוריי.

היעדרך. כמה רחוק. ככה רעבה. וזה ממש רחוק. 

ימי השמש האלו מבהירים בי  הבנה על הצירים שבהם האהבה נעה ממך ואליך על מה שבתוך הסוגריים ומה שמחוץ קודם מבין בי הגוף ואחר כך הראש וגם הזיכרון הוא קודם בגוף ואחריו באים הזכרונות שבראש

מה שאנחנו זה כמו ים וחוף הים אף פעם לא נשאר והחוף תמיד מתגעגע הים מגדיר את החוף והחוף את הים זו הגזירה שלנו אהובי אדוני 

עד שהשבתי אותך אלי שכחתי כל כך הרבה עכשיו אני כבר לא יכולה לשכוח 

היעדרך. אני מרגישה את זה בגוף כל הזמן. כמה שייקח להיות איתך. 

הד של זיכרון

רק מה שפעם בי באותו הרגע

רק מה שהדהד בין קירות הלב

מהשהרגיש והתרגש בי אז

מה שדהר ונצרב והבקיע ממני.

השחצנות.

הבטחון. 

כל מה שאני לא. 

יום חמישי סוף דצמבר

תמונה.

גופיה שחור עם תחרה

שיפולי בטן

קצה קו שיער הערוה

שעוד היה לי

לפני שביקשת פוסי של ילדה. 

תמונה שניה

קו מתאר של שד

רמז של פטמה

צל של נשיות מתביישת

שכבר מרגישה ויודעת

שהנה הגיע הזמן שלה לבקוע

והוא קורא לי

בואי. 

לא ביקשת פנים

לא אמרת אני אוהב.

ומאז

ובגלל זה

ולתמיד 

זונה שלך.

ומאז המון תמונות

חלק ביקשת

חלק אני ביקשתי לעצמי. 

אולי אם

נחבר את כל התמונות

ונריץ מהר

יותר ממהירות האור

נשמע שם

הד של זיכרון. 

דצמבר 2015 שנה שלך. 

אני נוסעת. לא יודעת בדיוק איפה אני וגם לא מה השעה. רק יודעת שאני נוסעת וזה לא אליך. 

החוט הזה שמחבר ביננו נמתח ומתהדק סביבי וכמה שזה כואב לי בדיוק אותו דבר זה גם בוער בי.

אז אני יושבת, כל אחד מהנוסעים שקוע בעניניו. 

מתכסה במעיל, פותחת כפתור בג'ינס. מכניסה יד נוגעת לאט. ואז יותר מהר. מעמידה פנים שמביטה בנוף הדוהר בחוץ מרחבי אינסוף בארץ רחוקה אבל מול העינים שלי אתה. יפה תואר. לדמיין את הדברים שאתה עושה בי. וזה עושה לי לגמור. בשקט בלי לזוז. יד מתחת למעיל גדול. כן אדוני, אחר כך אני מלקקת את האצבע, כמו שלימדת אותי. 

היעדרך. הגוף שלי צורח. צריך. אותך. 

באנו, חושך. לגרש
אור דוקר ומסמא
לטבול ולדפן את עצמי
בחושךזפת דביק ונעים
מבפניםהחוצה
לפקוח מבט בהיר לתוך חושך
לקחת מחקחושך ולמחוק פגמים
מתכסה בשמיכת חושך ונוגעת בעצמי
נר דקיק שמונה יעידו את הבגידה
אפשר לקנות חושך על משקל
חושך על מקל חושך בגביע
תארזו לי קצת חושך לטייק אווי
אני כבר אוכל אותו בבית
עיוורון מרפא לעינים טועות
באתי, חושך. קח אותי אליך. שחרר אותי מעט מהאור תן לי את חמודותיך צפונותיך ספר לי סיפור על אהבה וחושך נרקוד ריקודחושך ונתעלס תן לי לראות בעינים עצומות אולי אני יפה?

היעדרך. 

הקול שאתה מפיק כשהגוף שלך מתחבר לשלי

היעדרך. מעביר בי גלים של חסר. איך אפשר למשש משהו שאינו. נדמה לי שאני שומעת קולות. ברורים וצלולים וקרובים. הם לא. גלים של געגוע. חמש דקות איתך. שעה. חיים. 

הזכרונות פוגעים בי כמו אבן קטנה שנזרקת לבאר פוגעת בקירות לפה ולשם בעיוורון מוטח פוצע בסוף צוללת עמוק לתוך המים הצלולים ומשאירה בהם אדוות קלות כמו התנועה של זה בתוך חיי מעגלים מעגלים מן המרכז ולחוץ מן הביפנוכו שלי בגלים של עונג מכאיב אני סורקת את בשר ליבי במסרקות הברזל של רסיסי הזיכרון פתיתי זיכרון נוחתים עלי ברכות מושלמת כמו שלג בעיר רחוקה וקרה ואנונימית אני מביטה בפתיתים שעל המעיל שלי כמו מביטה במשהו אחר מחוץ לחיי משהו לא אמיתי מעין הצגה שלעולם לא נכתבה מחזה שלא עלה לבמות  החיים   שהיו   יכולים   להיות 

היעדרך. כבר אין פינה בי שלא מכירה את הכאב של היעדרך היעדרי. זה לתמיד יקירי. 

יפה תואר כחול עינים 

זה רק מסך, רק פיקסלים אז למה את רועדת כשאת רואה אותו למה נעתקות המילים למה החיוך המבויש למה את פתאום נושמת נשימות אחרות למה את לא מסוגלת לדבר

המילים המתוקות שלך עדיין פועמות בי המבט הבוטח גבות טיפה מורמות מבקש ואני עושה השפתיים המושלמות לוחשות לי בטחון וכוח עושות לי להאמין שאני בעיניך באמת יפה במילים שלך אני יפה וקיימת ויכולה ומוכנה

מוכנה לתת הכל ולא אקח לי אף אחד אחר

אתה יודע שבמילים שלך במבט שלך אני נבראת במילים שלך בקסם שלך עשיתי היום מה שהאמנתי שלעולם לא אעשה מה שחשבתי שלא אהיה מסוגלת חלילן מטורף אתה לצליל קולך אני נכנעת ומתמסרת בעינים כלות מתשוקה בעינים שלך להביט כשאתה מדבר אלי להאמין בך בי בנו

ולכאוב כל כך את כל מה שהיינו יכולים להיות 

במילים שלך

במבט שלך

מתמסרת

תיקח? 

היעדרך בוער בי גלים של לרצות כל כך תעתוע צוחק לי בחלון היעדרך פועם בי תלמים של געגוע לגעת בך שוב