התיקון

הראשונה באה בקלות. אולי שתי דקות. ביקשת תמונה אחרי. ביקשתי רשות לעוד אחת. הסכמת ואמרת מה עלי להגיד כשאני נוגעת בעצמי.

על המסך שתי כוכבות פורנו עם ציצי פלסטיק מושלם מתנשקות בלהט, ואני מתחילה למלמל מתוך גלי התשוקה: ****אדוני, אני רוצה לגמור. **** אדוני, אני רוצה לגמור. עוצמת עינים והגל הזה מתעבה ומתרחב בי, אני נוטפת ונמסה אל תוכו, מדמיינת את הפנים שלך קרוב אלי וברגע שבו הכל מתפקע המלמול שלי הופך להיות **** אהובי אני גומרת... **** אהובי...

שולחת לך עוד תמונה 

ועוד רגע של שקט.

היעדרך חוצב בי תלמים של תשוקה

בהיעדרך. אני מוציאה את עצמי לטיול במרתף העינויים שלי.

בלב יש שתי עליות ושני חדרים. אצלי בלב יש גם מרתף. מרתף עינויים. האור שם נעים ומלטף ומשמיעים שם נונ סטופ את שיר מספר תשע, השיר שלצליליו עשינו אהבה תמימה וקרובה ובלתי אפשרית, השיר ששנים אחרי לא העזתי לשמוע. על הקיר יש עבודת וידאו ארט ומקרינים שם כמה תמונות ברצף יש תמונות מאז ותמונות מעכשיו לא יודעת מה כואב יותר. יש שם מכשיר עינויים מיוחד שסורק את הזיכרון כמו מסרקות ברזל על הבשר החי, כמו לצחוק לי מה את עוד זוכרת. זה זוכר לי בגוף. זוכר לי עינים ומגע וקול וריח. בכל פיסת עור שלי שזוכרת אותך זה מטפטף טיפה בוערת של היעדרך.  יש שם מכונה שמצליפה בגעגוע עד שהוא מדמם. המרתף לא משאיר סימנים. רק שובל יחיד של דמעות שנבלעות בכר. ויש כיסא מיוחד, קוראים לו מה היה אילו. לשם אני הולכת ברגעים הבלתי נסבלים של היעדרך- היעדרי. מתחברת כמו למזרק הירואין לתמונות המתעתעות של מה היה אילו. אני מחזיקה בו מעמד רק כמה דקות עד שצרחות הכאב שלי מהדהדות במרתף והלב רוצה להתפקע. 

אז אני קמה, עוטפת את הצלקות, מכבה את האור. זוחלת חזרה אל החיים. עד הפעם הבאה. 

בשביל מה כל זה. אני עדיין חיה. וגם הגוף לא משהו. 

אדון חיי, מתק ליבי, חמדת לילותי, תכול עינים יפה תואר, שפתי דבש, לשון גן עדן, ידי מלאכים, גוף בוער באש שטן, אנקת גופי

את ליבי מסרתי לפני מעל עשור, השבוע נתתי גם את גופי. 

בגעגועיי, באובדני, בכאבי, בעיוורוני. מרגיש כמו לקרוע פיסה אחר פיסה מדממת של עצמי, ראש עד כף רגל רצועות בשר של געגוע ואבדן, אברים אברים לעזאזל של חיי עד שלא יישאר מזה כבר כלום. 

אחרת. לא נשאר לי מקום לנשימה אחת נוספת. 

היעדרך. היעדרי. חוצב בי תלמים של      

      א לפי רקיעים    מת נ    פצים    

תהום 

[ואיך יכול להיות. שיחד עם זה גם. השמלה מתרוממת מתחת לשמיכה. הרגליים נפתחות. תחתון קטן ויפה. סדין קריר מלטף את פנים הירכיים שלי. בוערת. מדמיינת אותך לוהט בתוכי. אותי נצמדת אליך. בוכה בכאב ועונג. הכל רטוב ופועם וכמעט פורקן. אני חושבת שאני צועקת אבל זה רק פעימות ליבי. אני עדיין חיה. בשביל מה כל זה]

היעדרך ניכר בי בגוף.

כמו חיה רעבה הוצאתי את הלב ויחד עם הנפש שלי ארזתי אותם מדממים בבית ויצאתי לצוד. או להיות הטרף. להאכיל קצת את הגוף. הלכתי ברגל עד הצד השני של העיר ושם הוא חיכה לי. הכל קרה די מהר וחזק. מה שהייתי צריכה. גוף.

חזרתי הביתה פצועה וכואבת, הכנסתי חזרה את הלב המתגעגע, ניסיתי ליישר את הנפש המקומטת. 

שששש. תישני קצת בשקט מפלצת ירוקת עינים שכמוך. קיבלת את מנת הרעל של עמוק לגרון. 

לא. אי אפשר למהול את זה. זה רק עושה את היעדרך יותר עמוק.

ומה קורה
כשציפור בוגדת באהובה עם כלוב.
בוגדת בתכלת. בענף. בקן שבו. מה קורה.
כשבתכלת ההיא הציפור הלכה לאיבוד
וטפיחת כנפיה גם היא כבר לא מספיקה
כדי לעוף
ואפילו כבר היא אינה שומעת
את הרוח
את הצליל ההוא
שהיא בטוחה שהיה שם פעם.
מה קורה כשענף הופך להיות כלוב.
כשכלוב מברזל מנצנץ עושה לה
נוצות מזהב
ודווקא בו היא נראית
ונולדת ומתבקעת ומתבקשת
ומלכה. עם נוצות מזהב. אמיתי?
מה קורה
כשציפור משוחררת עוד רגע
רוצה להיתפס. שמישהו יתפוס כבר. את הכנף הנשברת את הלב המהיר את הציפור הנרטבת מה קורה
לציפור קטנה
קלת כנף
דקת מקור ומותן
שידעה קן ותכלת
ומרפרפת
ונאבקת
על חייה. מה קורה.
לרגע שם נוגעת.

ציפור קטנה שלי
ציפור אבודה
אל תנעלי
את הדלת.

לקוראיי החביבים בטח עייפתם. עמכם הסליחה. לכם זה 8 לי זה 80 אולי 800.

כשאחזור מארץ הפלאות (הבלהות) ארץ הכל יכולה ארץ הסוכר מפלסטיק הזו ישאלוני מה עשית כל כך הרבה זמן שם אצטרך להמציא תשובה כי את האמת ודאי לא אוכל לספר 

בארץ הפלאות היא ארץ הבלהות היא ארץ הכלום אולי אני אליס (איילנד) בארץ הזו היה לי געגוע ואהבה וטירוף מוחלט ויצרתי מזה יצור פלא תפרתי לו בגד וציירתי פנים כמו שלי והוא נשקף מעיני ניבט בקמטים שאספתי דבק לעורי ניכר בהילוכי ובחיתוך הדיבור נרשם ברחובות בהם אני הולכת נחרט באלפי אלפים של צעדים מהירים ברגל קטנה נלחש אל תוך לילה נספג בדמעות דוממות אל כר זה ודאי דבק בבגדי גם בתחתונים נוטף מהקירות כמו התשוקה הבוערת של אישה מורעבת אני יכולה להרגיש שזה נוגע בי מבפנים ומבחוץ זולג מהעיניים ומתגלגל על לחיי על החזה ואל קימורי הבטן יורד אל האגן המתעגל אל הירכיים זה מסתכל אלי מהמראה זה פועם בי כמו אחרי אורגזמה

רגע אחד להביט בפניך וללחוש.  

זו חייבת להיות ארץ בלהות. יפה אמנם. וונדרלנד. ואני רק רוצה לנפץ דרך המראות. כובען מטורף ושעון מתקתק חתול מחייך. אני משתגעת? 

תודה שהקשבתם. 

לרגע אחד זה מתוק

יותר מתוק ממה שבכלל אפשר לדמיין

או לטעום

או להרגיש

או לדעת

מתק ליבי, אש תשוקתי, לרגע אחד זה אמיתי ורגיל ומתוק. גבר חיי, לרגע אחד זה מפסיק לכאוב. 

ובכל שאר הרגעים כמו ליבי נתלש ממקומו בחזה מוטל על המדרכה כמו לסמן בסכין קו דק מדמם ולזיין אותי עם הדם הזה נוטף ממני  ובכל שאר הרגעים אוקיינוס אינסופי מפריד החיים מפרידים ובכל שאר הרגעים כואב שזה מטריף את הדעת חורך את הנשימה ובכל שאר הרגעים 

ובכל שאר הרגעים 

לרגע אחד זה מתוק ורגיל. 

היעדרך. צורב בי תלמים של געגוע. שורט בי טורים של חסר. מלמעלה למטה ובחזרה. בכל מקום. להיות חסרה. להיות רק חלק. ולדעת שהייתי יכולה אולי פעם בחיים אחרים אולי הייתי יכולה אי אפשר לכתוב את זה אפילו 

למהול את עצמי בך עד שאי אפשר יהיה להבחין מה מזה אני ומה אתה עור לעור גוף לגוף דם לדם פעימה מול פעימה נוספת. ובכל   שאר   הרגעים. 

סליחה אדון חיי שאני שוב כותבת פה הייתי חייבת

הנה. זה סוף סוף זולג ממני. הבכי דמעות  מלוחות שניה אחרי שגמרתי מפושקת מול חלון פתוח לרווחה. 

כל רסיס של גוף שלי עורג אליך כל פיסת עור כל פעימה כל נשימה. אתה. 

כאב בלתי ממומש. רק אתה.     אף פעם לא יהיה לי מספיק מזה. מהכאב הזה שהוא אתה שהוא אני שהוא אנחנו. כאב בלתי ממומש. 

עד שתבוא להגשים בתוכי את הכאב הזה, אני ממרקת אותו ומשייפת אותו כמו יהלום נדיר משחיזה בדמעות ובדם ליבי עד הרגע ההוא. 

היעדרך פועם בי אלפי רקיעים מתנפצים מציאות מתמוססת פיסות נשורת מליבי חורכים את הרחובות חזיון אפוקליפטי רצוא ושוב. אליך. תנועה מתמדת. 

אתמול הצטרף תותח כבד לארסנל הכאב העצמי שלי. נשק יעיל להשמדה עצמית. כמו בסרטים, בלחיצת כפתור אני מפעילה את זה. וכמה שזה מרסק אותי. ושוב. ושוב. 

היעדרך חורץ בי תלמים של געגוע. רק שעה איתך. רק להגיד את השם שלך בקול פעם אחת. רק לעמוד מולך ולהחזיק חזק. זה הכל. זה הכל. 

לחברים שהצלחתי לצבור פה. אני הולכת קצת. אולי לתמיד? תוכנית גמילה. תודה שהייתם. 

יושבת בבית קפה ולידי חבורת איטלקיות צחקניות ומלאות חיים. ואני חושבת שזה מחמיא לי שאני שותה קפה באותו המקום שהן.

היום אני חוגגת את היעדרך. איזו חגיגה סרקסטית. מאזו כזה. התלבשתי יפה לכבודך, ועכשיו הולכת להתכונן בדיוק כמו שאתה אוהב. אפילו שייכאב. אהנה מכל שניה של הכאב הזה. ואז שעה וחצי עם אינך. 

אלהים. שעה אחת איתך. זה הכל. 

עם הקוראים הסליחה שוב. אני נהיית פחות קוהרנטית.