שוט של כאב

שוב נתקעת בלי בגדים?

חיש קל יישמי את ההתחלה של כל מתכון מרוקאי:
"קודם כל תרגעי, ומהר".
ועכשיו,
אם כבר נתקעת... 😄 לפחות תעשי מזה בגדים!



















כן, למי שלא הבין
אלה בגדים העשויים מקונדומים... :)

סרטון הדרכה מרתק
לתיכוניסטית הנכשלת,
איך לקבל העלאה בציון
באמצעות הורדת התחתונים.
את צריכה להקשר למקצוע,
לקבל את מרות המורה, את כל כולו,
לא משנה כמה החיים צובטים אותך
בפטמות,
את חייבת להשאר מפוקסת על המטרה - זין
שמישהו יזיז אותך ממנה!
לעולם לא לסטור
את דברי המורה,
לבלוע בצמא את כל מה שיש למורה לתת לך!
רק ככה מקבלים ציון טוב
וכמו שאומרים,
אם הציון לא יגיע מזה שהחומר נכנס לחורים של האוזניים,
אז הוא יגיע מזה שמשהו אחר נכנס לחורים אחרים...

תיקון:
הלינק משום מה לא עובד, למרות שהוא אמור לאפשר את זה...
מי שרוצה לקבל את הסרטון מוזמן לשלוח לי הודעה פרטית עם כתובת האימייל שלה\ו.

(לא מתכון שלי, מועתק מהרשת 😄 )

עוף עם וויסקי

מצרכים:
- בקבוק וויסקי משובח
- עוף צעיר - עד 2 ק"ג
- מלח, פלפל, ועשבי תיבול
- שליש כוס שמן זית מעולה


אופן ההכנה:
- לשטוף היטב את העוף
- לשתות כוס וויסקי
- לשפשף את העוף היטב במלח, פלפל ועשבי תיבול
- לעסות אותו מכל הכיוונים בעזרת שמן הזית
- לחמם את התנור ל 180 מעלות
- עד שהתנור מתחמם לשתות עוד כוס וויסקי
- לשים את העוף בתבנית גדולה
- לשתות עוד 2 כוסות וויסקי
- לסים הטרמוסטת במספר 3
אחרי עשרים דקים להכניס את הציפור לתנור
אחרי חצי שאה להשים בתוך התחת של הציפור כוס וויקי
-- תיקנס לערון ותשטה אוד כוס מהמיץ של הציפור
$ לשיר הציפור הבן זונה בטנור
-? לשתות עוד כוס וויסקי
-_- לטפור- לוושל- לא חשוב
! שילח ליזדיין הציפור
^% לנסות לוצי הציפור השרמוטה בלי לסרופ היד
_תשפוח אוד וויסקי בגרון שלך
_ - לנסות אוד פאם לאוציא הציפור קי לא אלך כודם
$ לארים הקוס ימה של הציפור מהריספה ולנגב אותו עם הסמרתות של הספונגה וללחת לישון
___כי כוס אמק נגמר הוווויסקקקי ומי אוהב לאחול ציפור...

שלום,

אינני יודע כמה מכם עושים קניות במתחם קוסמוס (שופרסל ביג) בטירת הכרמל, אבל אולי כדאי שתהיו מודעים לנושא הבא.

אני הייתי קורבן של תרמית מתוחכמת בזמן שעשיתי קניות. זה קרה לי וזה יכול גם לקרות לכם.

התרמית עובדת ככה: שתי בנות 18 חתיכות ניגשות למכונית שלך בזמן שאתה מעמיס את הקניות לתא המטען.

שתיהן מתחילות לנקות את שמשות המכונית עם סמרטוט ונוזל ניקוי, כשהשדיים שלהן כמעט פוקעות מחולצות הטריקו שקטנות עליהן בכמה מידות. לא ניתן להמנע מלנעוץ מבטים.

כאשר אתה מודה להן, ומציע להן טיפ, הן אומרות "לא" ושואלות אותך אם במקום זה תוכל לתת להן טרמפ למקום אחר.

אתה מסכים, והן עולות למושב האחורי. במהלך הנסיעה הן מתחילות לקיים יחסי מין זו עם זו.

אחר כך, אחת מהן עוברת למושב הנוסע הקדמי ומתחילה לבצע בך מין אורלי, בזמן שהשנייה גונבת לך את הארנק.



הארנק שלי נגנב ביום שלישי שעבר, ביום רביעי, פעמיים ביום חמישי, עוד פעם בשבת, אתמול, וכנראה שגם מחר.

בבקשה,

תזהרו

קצת אימונים עוד לא הרגו אף אחד
(לעומת זאת, מעט מדי אימונים...אופס. סליחה. לעזור לך לחסום את העורק?)
ולכן חשוב שכל דום באשר הוא ישקיע באימונים,
והוירטואליה היא אחלה מקום להתנסות בו, לפני שאתה מתחיל לנסר לה איברים על אמת ולעשות ממה שנשאר מובייל לחדר עבודה.

אז בבקשה, יש פה קשורות, תפוסות, משתזפות, עובדות ואפילו ישנות,
מכל צבע, קומבינציה ותנוחה.

ונשלטות יקרות, זה גם לכן. הידיעה על מה הוא מתאמן תכין אתכן לעתיד,
קצת כמו סדנת שבי - זה לא פחות כואב, אבל לפחות זה קצת יותר צפוי.

אז קבלו את אתר האימונים החדש שלכם\ן...

http://www.sexyfuckgames.com/sex-games/sex-game-list-all.html

מתורגם ממייל, חידושי השפה עליי 😄

כולנו יודעים ש 😄 פירושו חיוך,

ו- 😒 זאת הזעפת פנים.

לפעמים הם נראים גם כך

😄

😒

(סימנים אלה נקראים emoticons, 'צלמיות רגש', אבל מכיוון שהתרגום הזה הוא 1. חנני ממדרגה ראשונה ו-2. לא מייצג נכון את הפרצופונים, שיניתי את התרגום ל"רגשופונים". 😄 )

אז אם יש לנו את הרגשופונים,
למה שלא יהיו גם כמה רגששבנים?


(_!_) - תחת רגיל


(__!__) - תחת שמן


(!) - תחת קטן ולחוץ והדוק


(_*_) - תחת כואב


(_o_) - תחת שכבר הסתובב בין החבר'ה...


(_x_) - שק לי בתחת


(_X_) - באימאש'ך, רד לי מהתחת!


(_zzz_) - התעייף לי התחת


(_E=mc2_) - חכמולוג (smart ass)


(_$_) - יוצא לו כסף מהתחת...


(_?_) - מטומטם תחת


עד כאן התרגום. עוד רעיונות? הנה כמה משלי:


--[(_!_)]-- - תפס תחת


(%!%) - אחוז (אובססיה על ה)תחת


(~!~) - תחת צלוליטיס


(_10_) - תחת עשר!


(_+_) - התחת שלך על הכוונת שלי!


U (_!_) - יו איזה תחת!


C (_!_) - סי דיס תחת!


<_!_> - תחת שרירי


(_#_) - סורי, התחת נעול


(_!_) = - תחת שווה!


(@) - זהירות, טחורים לפניך!


די, מספיק,
כל הפוסט הזה יצא לי מה (_!_)....

ישיבת הנהלה, היום בצהרים.
את התפעול מייצגת ל', בחורה חמודה וחדשה, נאת מראה ומפוחדת כאיילה, שבקול קצת נרגש מציגה את המדדים הרבעוניים.
צחקתי איתה לפני הישיבה שיהיה בסדר, שתרגע, ושאם היא תפשל נצלוב אותה על הצלב שבחדר הישיבות.
(ולא, אין צלב. אבל הדמיון שלה השלים פרטים לבד. ראיתי את זה בעיניה, בחיוכה...)

אחרי הישיבה הלכתי אליה לחדר, להחמיא לה שהיא הייתה בסדר גמור, לדרוש בשלומה. היא אמרה שגם לה היה בסדר וצחקנו על הסמנכ"לים ועל זה שהמנכ"ל לא היה, ואני אמרתי לה שהפעם הייתי נחמד, אבל שלמחר, להרצאה מול המנכ"ל, כדאי מאד שהיא תתכונן טוב יותר.
היא שאלה למה אני מתכוון, ועניתי לה שאני די בטוח שיש כמה שקפים ומדדים שהיא הוציאה להם תוצאות, אבל לא באמת מבינה את משמעותם.
היא ניסתה לשכנע אותי שכן, שהיא מבינה, אבל היסיתי אותה ובחיוך פנימי זדוני הגברתי את הלחץ.
אמרתי לה שהיא לא מוכנה, ושיש סיכוי שהמנכ"ל יעלה על חוסר ההבנה שלה, ושככה לא מתכוננים אם היא רוצה להמשיך לעבוד פה!
דפקתי על השולחן והיא קפצה קצת, מחוירה,
אבל ראיתי בעיניה ניצוץ מוכר, הבחנתי בסומק ההוא, הענוג, שעלה במהירות מהמחשוף הקטן והצנוע לעבר הצואר...
מממ....יש מצב לנסות, חשבתי לעצמי.

"את רוצה שאעזור לך להתכונן לישיבה מחר?" שאלתי אותה, והיא הנהנה במרץ.
"אז בואי לחדר הישיבות בשמונה, כבר יהיה כבר שקט עד אז. בואי עם הלפטופ והמצגת ונעבור על כל השקפים. אבל עד אז את מתכוננת, ומתכוננת טוב, ברור?" מבטי היה חמור, וכל חיוך או צחוק נמחו מפניי. היא שוב הנהנה, ושוב הבזיק על פניה המבט ההוא, החצי מפוחד-חצי מצפה...

שמונה בערב. המסדרונות שוממים.
אני נכנס לחדר ישיבות בדיוק בזמן, והיא איננה. היא מגיעה שתי דקות לאחר מכן, עמוסת ניירות ומחשב נייד.
"איחרת" אמרתי בקול מקפיא שעצר את החיוך המתנצל שלה.
"אבל..."
"שששש." אמרתי "המנכ"ל לא יסבול איחור מחר. תתחילי."
היא בלעה את רוקה, מיהרה לחבר את המחשב למקרן, והחלה בגמגום קל את ההרצאה.

הקשבתי לה, מהנהן במקומות הנכונים, עד שראיתי את השקף ההוא, שכבר בישיבת הבוקר קפץ לעיניי.
"המטרה: החזקת מלאי קטן מחודשיים וחצי. והנה גרף התוצאות, ואפשר לראות שאנחנו עומדים ביעדים. השקף הבא..."
"רגע" אמרתי, והיא קפאה. "תסבירי לי איך חישבת את זה".
"טוב, זה פשוט. לקחנו את סך כל המלאי שלנו וחילקנו....המממ....למה שנמכר באותו רבעון..."
"נהדר", חייכתי בחיוך מעושה. היא חייכה אליי בחזרה, מקווה שנחלצה מהמלכודת.
אבל מה לעשות וזה קורה רק באגדות.

"תסבירי לי שוב מה הקשר בין החלוקה הזאת לבין התוצאה?" המשכתי במתק שפתיים.
"המממ....אהה...." היא החלה לגמגם.
קמתי והקפתי את השולחן הגדול בצעדים איטיים, מתקרב אליה. היא החלה להחוויר.
התכופפתי אליה ולחשתי לעברה ממרחק של כמה סנטימטרים
(וכן, בלחש זה הכי גרוע. הרבה יותר מאשר בצעקה...)
"תחשבי טוב לפני שאת שוב פותחת את הפה ופולטת עוד שטויות. איך בדיוק החישוב קשור לתוצאה?"
נשבע לכם שאם זה היה אפשרי, היא היתה מחווירה יותר.

חיכיתי כמה שניות בהן היא הביטה לסירוגין בניירות שלה, במסך שמולה, ובי, מבינה נואשות שאף אחד מהם לא הולך לעזור לה.
"אמרתי לך, או לא אמרתי לך, להתכונן לישיבה?" רעמתי בקולי.
"כן..." היא הצליחה ללחוש.
"אז את מוכנה או לא מוכנה?" המשכתי בקול מאיים.
"כן!" אמרה בהתגוננות, נכנסת למלכודת.
"אז תסבירי לי איך לעזאזל את עושה את החישוב המזורגג הזה!!! את יכולה?"
"אה...אה....לא" אמרה והתכווצה בכסא.
"אז את לא מוכנה." אמרתי נחרצות, הפעם כמעט בלחש.
היא הנהנה בקושי.
שתיקה.
"מה לפי דעתך העונש על כך שלא התכוננת טוב לישיבה עם המנכ"ל, שאת מביאה לו תוצאות שלך בעצמך אין מושג מה הן אומרות, שאולי הן שקריות ומטעות אותו??"
היא בלעה בקושי את רוקה. "אני מפוטרת...?" היא שאלה בחשש.
"כן" אמרתי, ובשקט שהשתרר בחדר היה נדמה לי שאני שומע את הלמות ליבה.

"והעונש על כך שבזבזת את זמני, למרות שהזהרתי אותך שתתכונני, הוא שאני הולך מפה, בזה הרגע. אני נשאר מאוחר, מקשיב לך, וזלזול כמו שלך פשוט פוגע בי, יקירתי."
ראיתי את המבט בעיניה. הגיע הרגע להכות בשפחה, גם אם היא לא יודעת שהיא כזאת, בעודה חמה....
"או..."
וראיתי את מבט השמחה בעיניה, את הציפיה הדרוכה להמשך...
"שאת תענשי על הפאשלה הזאת, ואז תמשיכי את המצגת. מה את אומרת?"
ראיתי סומק פורח בלחייה, והיא השתנקה בשקט. עיניה נצצו, אך היא לא אמרה דבר.

פתחתי את הדלת לצאת, ואז שמעתי קול רועד מאחוריי
"עונש.
אני בוחרת בעונש...
אדוני."
הרשיתי לעצמי גיחוך זדוני ושקט, ואז העטתי על פניי הבעה קרה ומרוחקת והסתובבתי אליה.
"את מבינה באיזה עונש מדובר?" זרקתי לעברה, רוצה להיות בטוח ששנינו מדברים על אותה פנטזיה אפלה.
היא הנהנה בראשה, לא מסירה את מבטה ממני.
"אז קומי והתכופפי מעל השולחן. אמות ידיים נוגעות בשולחן, כפות ידיים פרושות."
היא התבוננה עליי במבט מצפה, ואז התכופפה, כאילו הכירה את התנוחה.
"המזכירה" היא לחשה ואז הרכינה את ראשה, מצחה נוגע בזכוכית השולחן הקרירה.

חייכתי לעצמי בעודי ניגש מאחוריה, מרים את חצאיתה הקצרה, שומע את נשימתה נעצרת כשבתנועה מהירה הפשלתי מטה את תחתוניה.
כף ידי עברה על ישבנה, מחליקה ומרפרפת בין פלחי ישבנה והרגשתי איך היא נשענת אחור, נצמדת לכף היד, בעוד זאת מתקרבת לאיזור הרגיש ההוא, שאין לי ספק שהיה כבר רטוב ונפוח ומגורה...

אכן, הלילה עוד ארוך...
זה בסדר, היא תהיה מוכנה עד למחר בבוקר,
גם אם אולי לא תוכל לשבת בזמן המצגת...

התבוננתי שוב בישבן היפה והחשוף והלבן והבתולי שמולי,
והנפתי את ידי למעלה...

הוקרן ב-11 וחצי, ותפסתי רק את הקצה של התכנית... 😒

מהתוכניה: "סרט דוקומנטרי שעוקב אחר יום בחייה של אמילי, בחורה משכילה ואנרגטית, שבחרה להיות נשלטת על ידי בן זוגה - המאסטר שלה. דרך אמילי הקהל נחשף לקהילת ה-BDSM הפועלת בישראל, חוקיה ומאבקם לקבלה ציבורית"

לשם שינוי תיאור אמיתי, יפה, פתוח, לא מגמתי וערוך כך שהוא נותן טעימות קטנות מכמה אספקטים של הBDSM, עם כמה מחברי הקהילה, ובצורה מכובדת לשם שינוי. חבל שזה רק חצי שעה, אבל גם כך - ההגשה היא בגובה העיניים ולא בהתנשאות\זלזול (בניגוד ל"הכל דבש" שמוקרן מחר, שמציג אנשי BDSM בלעג, בזלזול ומה לא).

ומעבר לזה שהסרט צובט את הלב, לראות את אמילי ומאסטר F בתקופה היפה שלהם יחד. כמה הם התאימו, כמה טוב היה להם יחד. ממש מצער.

למי שפספס ורוצה לראות, וכוחו עדיין במותניו (או שיש לו יס מקס), הסרט מוקרן שנית היום בארבע וחצי לפנות בוקר, ערוץ אגו. ממה שראיתי - מומלץ. יחדש אולי רק לחדשים שכאן, אבל בכל מקרה שווה לראות.

חמישה מגלבים בסולם וויפ
:)

קורה!
מתבלבלים!

במקום להגיד לה

"סעי הביתה, תתפשטי, חכי לי על שש"

אתה אומר

"תתפשטי, סעי הביתה, חכי לי על שש"

....

לנצח.
"אוהב\ת לנצח"
"נצח ישראל"
כמה אנחנו רחוקים מהמושג הזה, נצח.
נבגים קטנטנים וזעירים ויומרניים להפליא, על כדור בוץ ביקום ענק ואינסופי שאת גודלו אין אנו יכולים למדוד, לתפוס, לקלוט כלל.

לעיתים אני חושב שזה נורא עצוב, שמכל מה שאנחנו אוהבים ודנים ורבים ומתענגים וסובלים...
עוד שישים, מקסימום שמונים שנה, לא יוותר דבר.
כלום.
נהיה זיכרון מעומעם אצל ילדינו, אחיינינו, שגם הם כבר ייקמלו...
ועוד מאה שנה...אף אחד לא יזכור שאי פעם היינו. מקסימום תמונות דהות, או מפוקסלות,
אבל הן לא אנו. אנו פשוט...ניגוז לנו.
לא פלא שאנשים המציאו את רעיון השמיים וגן העדן והגלגולים וכל זה,
כי עצם הרעיון של להימוג לנצח....הוא פשוט נוראי מדי.
אהבנו, סבלנו, החכמנו, חווינו...וזהו? הכל נמחק?


זה מנחם שזה קורה גם אצל אנשים שכולם 'מכירים'. גנדי והיטלר וצ'רצ'יל וג'ינגס חאן ואחרים, מכולם נשארו רשימת מעשים, רשימת הישגים,
אבל את החיוך שלהם, את המגע האישי שלהם, את אישיותם המרהיבה והנוראית והיפה והמכוערת,
הדברים שהם באמת האדם עצמו...
כבר מזמן נשכחו.
וכל טקסי ה"לא נשכח"....הופכים להיות עקרים,
כשאחרון האנשים שהכירו אותך באמת הולך לעולמו.
אחרי זה כולם סתם מתאספים ליד אבן קרה כי סבא של סבא היה אדם מפורסם, ובודקים בחשאיות את השעון אם הם יספיקו לחזור לעבודה היום או שהלך על היום הזה.

רוצח ונרצח, תמים ונוכל, רשע וטוב.
כולם יימוגו עוד לא הרבה שנים.
יש משהו מאד מנחם בזה.


לפעמים זה עצוב, ולפעמים זה מרגיש מאד נכון,
כי זה גורם לך להרגיש קצת צניעות, נבג קטן ומלא חשיבות עצמית...
ולהבין ששום דבר חי לא נועד להתקיים
לנצח.