שוט של כאב

בכל בית ניעור היום זכרון
של חבר,
או אח של,
או מישהו שהלך
ולא חזר מהקרב הארור ההוא, האחרון


בכל אחד מאיתנו מפלח זכרון
של חבר מהצבא,
או דוד,
או מישהו מהמחזור
שלא יחבק עוד, שלא ייתן ליטוף או כאפה, שלא יושיט בחיוך בונבון.


ואין עוד מקום כזה בעולם
עם כזאת היכרות של כולם, עד מחנק היא צמודה
שבין העולם הזה
לעולם הבא.

לאחר דיון מעמיק בנושא יחס, ומה יוצא מזה, החלטתי חד צדדית על תעריף יחס.
אנשים משקיעים, מתייחסים, מנחמים ותומכים, ומה?
"כוס אומו כל המדינה הזאת! לא נותנים לאנשים להתפרנס מהמקצוע שלהם!
אני רוצה לעבוד! באימאשלי אני רוצה לעבוד! אבל רק במקצוע שלי!"
(הישראלים, כל הפרקים אותו דבר, קטע על לשכת העבודה והמובטל התחמן)

אז אנא, צפו בלינק והביעו את דעתכם.

ואם התעריף גבוה?
נמוך?
האם מישהו ישבור את השוק ויציע תעריף אטרקטיבי יותר ללקוחה?
האם השפיצים דוקרים מדי
והאם הגיע הזמן שאטול את הגלולה האדומה ואתעורר לאמת של מטריקס (אחחח, טריניטי....בשבילך אני בולע את כל הקופסא, אוברדוז עם רעידות אני מוכן לקבל).

לשיחה המדוברת:
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=86827&blog_id=26128

שלום לקוראיי,
ברוכים הבאים לביקורת הפאבים שלנו, והיום אנחנו...
שוב בלאונג'ן!
(הלאונג' של הדאנג'ן, למי שהחמיץ את הביקורת הקודמת שם הברקתי עם השם החדש, שאף אחד לא משתמש בו למרבה הצער).

(העורך בתגובה: היי, יש עוד פאבים בעיר! מה אתה הולך לשם, אתה סוטה או משהו כזה?
אני בתגובה שורק בתמימות מעושה ומביט בעניין בקורי העכביש שבפינת החדר)

אז הפעם - מהפך!
(דרך אגב, אורנה דץ שחיפה שחבל על הזמן. ראיתי אותה לפני כמה ימים פה באיזור, אנחנו ליד אולפני מימד ויש פה ים בסלבס).

הפעם הלכתי לשם ברביעיה,
אני והונילית שלי, ידידה טובה שלי מעולמנו האפל (ושהפכה לחברה טובה גם של אשתי) ובן זוגה הונילי.

הגענו בעשר בערך, ופתחנו את המקום (ככה זה, צריך לחזור לבייביסיטר בשעה סבירה),
לא לפני שנשנשנו באבולעפיה כמה בצקים, כי הזהרתי אותם שאווירה יש למכביר, שתיה גם, אבל אוכל - אין.

לאחר שידידתי השובבה ניג'סה בעדינות של פיל לטיצ'ר, הוא הציע לערוך לנו סיור בקומה שלמעלה, מה שהכניס אותנו (ובעיקר את הונילים) לאוירה, אך הוא השכיל לעשות זאת בצחוק ובחן שגרם להם לשכוח את תכניתם המקורית לברוח משם בצרחות למראה כלי העינויים, הצלבים והכלובים.

קיצור, טיצ'ר פותח סיור המרה לונילים. מומלץ.

לאורך כל הערב ריחפה לה פט המקסימה כמו פיה בין האורחים, עם חיוך, מילה טובה, משקה ביד. נראה לי שהיא היתה פיה בגלגול הקודם, ונדמה לי שראיתי סימנים של כנפיים בשכמות, אבל אני לא בטוח. מת עליה (טיצ'ר, אל תקנא. אתה מבין אותי).

אז דיווחנו מהשטח הוא שהיה כיף,
נעים,
אינטימי,
טיצ'ר הקסים אותנו בטריוויה (הידעתם שזיתים סורים דפוקים הם לא באמת סורים! מאיפה בא שמם?)
בידע הנרחב שלו במוזיקה, בוחר לנו שירי קאוור מיוחדים ונדירים ויוצר לנו פליי ליסט (ליסט, ליסט, לא פארטי! היו שם ונילים) ייחודי ומרתק.
בידע שלו במשקאות, מהם דגמנו כמה סוגים (שתיינים כבדים אנחנו לא).

ראינו את F ואת אמילי לכמה שניות, היו עסוקים עם חברים,
ולמעלה היו צילומים שהייתי מת לראות, אבל אי אפשר...מעניין מה הונילים היו אומרים עליהם...אולי היה מכניס אותם יותר לעניין, צילומים אומנותיים, אך בקונוטציה בדסמית?

נהנינו מאד, ועם המטבח שאוטוטו ייפתח ויאפשר לאנשים לאכול שם דברים קלים,
(מה שישבור לאבולעפיה את השוק. אבולעפיה כבר בלחץ, אומרים המקורות. התחיל לרדת על סמבוסקים בלי הכרה ועלה עשרה קילו)
ושטיפות מוח מסיביות לונילים (והבטחה שלא נקשור אותם לשום מקום ולא נזיל ריר),
אולי נשוב לשם
(הבעלים בתגובה (תופסים את הראש): לאאאאא! אתם מבריחים לקוחות!)

אז תודה לכם, טיצ'ר ופט וF ואמילי,
על מקום ידידותי, נעים,
(שמזכיר לי באווירה את הפאב בסדרה cheers, שם מכירים אותך.)
מיוחד אך גם לא מאיים על כאלה שלא מתחברים לעולם הזה.

ציון סופי: 9.5
(בגלל האוכל. אפשר יהיה לשתות יותר כשיהיה אוכל 😄 )

שמע סיפור, אמר לי יוסף השכן, כשישבנו ושתינו יחד כוס תה אצלו בבית.
אני אוהב לבקר את יוסף. אדם מבוגר ושקט, שגר בדירה לידנו. שלום שלום במדרגות, שהתפתח אט אט לחברות בין בחור צעיר לאדם מבוגר ובודד שאשתו מתה וילדיו רחוקים.

זה התחיל אז המלחמה, הוא אמר לי ולגם מכוס התה, מקפיד למצוץ את קוביית הסוכר כמו שאהב.
כמו הרבה סיפורים שלו, המלחמה ההיא מהווה סף. קו ברור.
יש לפני המלחמה, יש אחרי המלחמה.
על המלחמה כמעט לא דיבר.
על המשפחה שידעתי שאיבד. לא ידעתי את מי איבד בתופת, איפה היה ואיך שרד, רק ידעתי ששרד בעור שיניו והגיע ארצה והקים משפחה קטנה.

אני לא רוצה לדבר הרבה על מה היה שם, זה כואב לי, הוא אמר ונאנח,
ואני שתקתי.
רק רציתי להגיד לך מה קרה כשזה נגמר, וקולו התחזק.
הבטתי בפניו וראיתי זיק של גאווה.
כשיצאתי מהמחנה שקלתי אולי שלושים קילו של עור ועצמות. אנשים מסביבי המשיכו למות כי אכלו יותר מדי, כי שתו יותר מדי.
אבל לי היתה מטרה.
אני כבר ידעתי שכל המשפחה שלי מתה, עבדתי שמה במשרפות,
אמר ודמעה זלגה על לחיו
אז היתה לי רק מטרה אחת בחיים.
לחזור לכפר הקטן שלנו, שצ'בז'שין. לשכנים שבגדו בנו.


הוא סיפר לי איך אכל במשורה כששוחרר, מתאפק לא לטרוף את הררי המזן שהרעיפו עליהם האמריקאים המשחררים
איך התחיל להתחזק, וגם לתכנן.
לתכנן את החזרה.

כשהרגיש שהוא חזק מספיק החל במסע הארוך לכפר שלו דרך אירופה ההרוסה
מה ראה בדרך - לא אמר, אבל הבנתי לבד.

ברגל, במכוניות, בעגלות, הוא התקדם וחתר לעבר המקום שהיה לו בית.
איך הגיע לשם באישון ליל, ישן ביער שבקצה הכפר, צופה על מעט הבתים הקטנים.
והוא חיכה, כמו צייד. את כל המסע הוא כיוון לתאריך מסוים.


איך הם יכלו, היא אמר לי. שלושים משפחות, מכירים כבר דורות.
איך הם יכלו לבגוד בנו.
אף נאצי ימח שמו לא ידע שאנחנו שם, ועשירים גדולים לא היינו.
זאת השנאה הזאת ליהודים, ענה בעצמו.
תמיד. בכל מקום.
בגלל זה אנחנו כאן, במדינה משלנו.

זה היה חג המולד שלהם, הפולנים האלה,
והוא נזכר איך אימו היתה שולחת אותו ואת אחיותיו תמיד לברך את השכנים בחג, להביא להם מטעמים שיכלה להכין עבורם, לשמח את ליבם.
כמו אחים היינו.
אבל אני גם זכרתי איך כולם עמדו מחוץ לאסם שם התחבאנו כשבאו הנאצים,
איך צחקו והצביעו עלינו,
איך התנפלו על תכולת המחבוא שלנו,
איך בזזו את המעט שיהיה, איך ירקו עלינו כשהנאצים גררו אותנו משם, שמחה לאיד על פניהם.
דמעותיה של אימא, אבא מנסה להרגיע,
אחיותיי בוכות בשקט, כמו שלימדו אותן,
ואני רק הסתכלתי ונשבעתי לחזור ולנקום.

ואולי זה מה שהשאיר אותי בחיים בחורפים מקפיאים,
במזון שלא היה כמעט, בעבודת הפרך הקשה.
הנקמה.

ישנתי בשדה ההוא ונזכרתי בכל זה, הוא אמר לי בקול רועד
ובערב ההוא, כשכולם התפללו בכנסיה,
כמעט עשיתי את זה,
אבל הילדים. לא יכלתי, הוא אמר לי ושוב נאנח.
הילדים לא אשמים.

שיניתי את התוכנית שלי, הוא אמר וזקף את ראשו,
למחרת בלילה, במיסה הקדושה להם,
עשיתי את זה.

הגברים התפללו
ואני באתי וסגרתי את הדלתות מבחוץ, קשרתי בשקט את הידיות הגדולות,
וגם חסמתי את היציאה מאחור.
רעש התפילה מיסך את מעשיי
כשלקחתי בשקט את סוסתו של אבא, אותה ראיתי באורווה אצל אחד השכנים,
וגררתי בעזרתה עוד ועוד ערימות קש יבשות מהאורווה.

אמצע הלילה, כולם ישנים פרט למתפללים בכנסיה,
אף אחד לא שם לב, אף אחד לא היה שם לעצור אותי.

ואם היו תופסים אותך, שאלתי אותו.
הוא לא ענה, רק קם וצעד את הצעדים הקטנים שלו לחדר, וחזר כעבור כמה דקות על חבילה עטופה בסמרטוטים.
הוא פתח את החבילה בזהירות
וראיתי ששם, בתוך קן של סמרטוטים משומנים היטב, נח לו אקדח לוגר מבריק, כמו חדש.
כשהתבוננתי אליו הוא חייך חיוך זאבי שמעולם לא ראיתי על פניו.
זה מאחד הנאצים שפגשתי בדרך, הוא אמר
ואני לא שאלתי דבר.

אז סידרתי את הקש יפה יפה, הוא המשיך
הדלקתי את האש ורצתי לקצה היער,
רואה את הלהבות,
שומע את הצעקות,
ובוכה על המשפחה שלי.


בימים שאח"כ אני נשארתי ביער, לא היה לי לאן ללכת,
אמר לי וסיים לשתות את התה, מסמן בכך את סוף פגישתנו.
ובלי הגברים הם הלכו משם,
נטשו הכל.
וכשראיתי אותם יוצאים בשיירה ארוכה מהכפר, נשים וילדים על העגלות, עם מעט הרכוש שהיה להם
הלכתי ועמדתי בצד הדרך, נותן להם לראות אותי
והן זיהו אותי,
את היהודי האחרון בכפר.

http://manneli.com/humor/hatuna.htm

ההנחיות שנתתי לה היו מאד ברורות.

יצאתי מההרצאה באמצע, בדיוק בשעה שאמרתי לה,
פניתי ימינה לשירותים, ואז לשירותי הגברים.
אמצע יום עבודה, מלון כנסים קטן, שקט מוחלט,
תא אחד גדול, שירותי נכים, נעול.

אני דופק שלוש דפיקות בדלת, שומע את המנעול נפתח מבפנים
עוד קצת תזוזות, אני מחכה כמה שניות,
ואז נכנס, נועל את הדלת מאחורי.
סוקר את המקום.

שירותים מרווחים, כיור ומראה, הברזלים המוכרים של שרותי הנכים,
ידיה אוחזות בהן, התחת העירום שלה מופנה אלי, שמלה מופשלת למעלה,
הראש נמוך, מעל האסלה.
מצוין.

אני ניגש מהצד, פותח רוכסן ומשתין לאסלה, על הראש שלה.
הרבה שתיה היתה בהרצאות, גם קפה,
כך שזה לוקח לא מעט זמן.
שומע אותה למטה, עושה קולות. אולי גועל, אולי בכי.

לוקח משפת הכיור את הכפפה שהביאה איתה, לובש אותה ורק אז תופס לה את השערות,
דוחף את הראש שלה יותר נמוך לתוך האסלה, ואז מוריד את המים ביד השניה.

טוב שהחזקתי חזק. היו רגעים שהיא ממש זזה במרץ שם.
משעשע מאד. גורם לי להתקשות.

בא מאחוריה, דוחף לה אצבע לכוס, מוציא אותה ומריח את ריח החרמנות שלה.
יורק על חור התחת שלה, וחודר לתוכה באחת.
אני חושב שהיא דפקה את הראש באסלה כשזינקה קדימה, אבל היא לא זזה הרבה חוץ מזה. היא כלבה צייתנית.

עוד כמה תנועות בתוכה ואז אני שולח יד ושוב מוריד את המים עליה, והיא שוב משתנקת, משתוללת מסביב לאיברי הנעוץ בישבן הגדול שלה.
עוד כמה תנועות ואני גומר בתוכה.

יוצא ממנה, זורק את הקונדום, סוגר רוכסן.
דוחף שוב אצבעות לתוכה, רואה אותה מתפתלת, שומע אותה נאנקת.
אני שולח יד ומוריד את הברזל שעוזר לנכים לקום, מעין משענת יד בגובה כתף אדם היושב באסלה.
אני מוציא אותה מהתנוחה ו'מרכיב' אותה על הברזל הקר.
"תאונני" אני מורה לה, והיא משתפשפת עליו כמה רגעים
היא מתקרבת לשיא, בעיניה תחינה לגמור אבל אני לא מרשה לה
היא זזה בקטנה בשביל לא לגמור,
אני מתקרב אליה קרוב, מביט בעיניה וצובט בפטמותיה ממש חזק, ואז מרשה לה לגמור.
היא גומרת בהמון רעש וטפטופי מים.

"תתארגני וסעי"
סוגר את הדלת מאחורי.
דרך נהדרת לגמור יום הרצאות.

קראתי בספר כששמעתי את קול הצעדים הממהרים. הרמתי את עיני וראיתי אותה מגיעה בהליכה מהירה, מציצה בשעונה במבט של מיאוס על פניה.
"שלום, מאסטר, סליחה, מאסטר" היא אמרה, מתנשפת לכאורה בנסיון עלוב לסחוט ממני רחמים.
"מה השעה?" שאלתי בקול מקפיא.
"אחת ועשרה, מאסטר".
"ומתי קבענו?"
"אחת, מאסטר"
"את יודעת מה זה אומר, נכון, כלבה מזלזלת שכמותך?"
"כן....מאסטר. אבל לא הייתי בטוחה שנתת לי את הכתובת הנכונה..."
"סתמי את הפה, לא מעניין אותי בכלל.
אם אמרתי לך לבוא לכתובת מסוימת את תגיעי אליה, ואל תתחילי לחשוב.
את מפקפקת במילה שלי, מאחרת ועוד מנסה לספק תירוצים אווילים?"
הרמתי את הספר, מתעלם ממנה וממילות ההתנצלות המגומגמות שלה, נותן לה לעכל את האכזבה שגרמה לי.
הדקות נקפו והיא ישבה לה שם בשקט.

"קחי כרטיס אשראי ותביאי לי משהו לאכול ולשתות", אמרתי לה והשלכתי על הרצפה את כרטיס האשראי.
היא צללה למטה ולקחה אותו ללא מילה.
אחחח, שפחה שפחה. זה הרבה עבודת חינוך לפעמים.
אבל לפעמים אין ברירה...


"מאסטר, האוכל פה", אמרה.
הורדתי את הספר והיא עמדה מולי בשמלה הקצרצרה שאמרתי לה ללבוש, מגש בידיה ועליו כריך עסיסי וכוס קפה.
"פסקי את הרגליים" אמרתי לה, והיא העיפה מבטים מפוחדים לצדדים.
המסעדה היתה ריקה כמעט, וישבנו בחלק מבודד, אבל עדיין מדי פעם עברו שם אנשים.
היא פיסקה את הרגליים קלות, עדיין מחזיקה את המגש, עומדת לידי.
הרמתי מהמגש את הסכין וביד השניה הרמתי את שמלתה כך שתחתוניה נגלו אלי.
אכן, צדקתי. הכלבה התחרמנה מכל הקטע שמקודם, וכתם ענק של רטיבות העיד על כך.
אותי זה הרגיז.
בשתי תנועות חדות חתכתי את צידי התחתון ומשכתי את הקרעים למטה, חושף את עירומה לאויר הקריר.

היא לא זזה, אבל שמעתי אותה משתנקת.
הרמתי שוב את הסכין החד, כאילו מסתכל על הלהב לאור הניאון, אך בפועל נותן לה טוב טוב לראות את השיניים המשוננות.
"כלבה!"
הצלפתי בקולי
"שמאחרת...
שמזלזלת...
והכי גרוע - שמפקפקת בי ובמילתי...
צריך לחנך.
בדם ויזע צריך לחנך.
אז היום נתחיל עם הדם..."

המשכתי לבחון בסבלנות את שיני הסכין מול עיניה המבועתות.

היא לא זזה, אבל שמעתי את כוס הקפה רוטטת על הצלחת. העפתי מבט וראיתי שכל המגש רועד.
"אל תעזי לזוז, פרה מטומטמת! זה ברור לך?"
"כככןןןןןןן, מאסטרררר" אמרה וכמעט פרצה בדמעות.
"הקול שלך מעצבן אותי. פה גדול..."
היא פתחה את פיה ואני תחבתי לתוכו את קרעי התחתונים הרטובים שלה.

הורדתי אט אט את הסכין ומבטה ליוה אותו בדרכו, עד שנעלם מתחת למגש שנשאה בידיה.
חלפה שניה מתוחה ואז המתכת הקרה נגעה בה, והיא קפצה.
"את שופכת את הקפה שלי?" שאלתי ברוגז.
"אאאו, אאאסטאא" היא ענתה בפה מלא ואז כלאה את נשמתה כשהרגישה את הקור נוגע בה.


הוא החדיר את הסכין אט אט לתוכי! אני לא מאמינה!
מה עובר עליו?
הוא מטורף
אני בוטחת בו
הוא מטורף
אני בוטחת בו
הוא מטורף
אני בוטחת בו

הוא החל להניע את הסכין בתוכי, והרגשתי את הקור עובר את השפתיים הבשרניות והנפוחות שלי,
אימאל'ה!
לא העזתי לזוז, לא מאמינה שזה קורה לי.
מה לעשות? לצרוח? לברוח?
אבל אני מכירה אותו, הוא לא יעשה לי רע
אבל מה אם רק חשבתי שאני מכירה אותו כל כך טוב? ומה אם...

הרגשתי את עצמי נרטבת, ולא ידעתי אם זה מהחרמנות של כל הסיטואציה, מהזלזול, מהפומביות, מהתחתונים הרטובים במיצי החרמנות שלי, תקועים לי בפה,
או מדם,
דם חם ונוזל ומטפטף שאולי זולג לי מהכוס בזה הרגע....
הרגשתי שרגליי בוגדות בי אבל לא העזתי לזוז,
קדימה ואחורה בתנועות עדינות, ואני התחלתי להתענג על הסיטואציה....
אני ממש מטורפת, ואולי גם הוא....


ראיתי אותה מתפתלת, מנסה לא לזוז,
ומהיכרותי עימה ידעתי מה חולף במוחה
אמון מעורב בספקנות, בטחון בי מעורב בפחד,
והכל מהול בהמון חרמנות ברמות מכל הסיטואציה, מהפומביות, מהסכנה, מהדום המשוגע אולי שלה...


לפתע הוא הוציא את הקור מתוכי והרגשתי שהוא מחדיר אצבע בתוכי, מחמם את הקור עם אצבע שחדרה כל כך בקלות...
אלוהים, בטח אם היה דם הוא היה מטפל בי...
החנקתי את הדחף לזרוק את המגש ולבדוק את עצמי במהירות
ומה אם זה העונש שלי? למות פה בעוויתות אורגזמה מדממת?


ואז עוד אצבע
ושלישית גם נכנסה בקלות
וגם הרביעית.
הנעתי את היד בתוכה, מזיין אותה עם כל ארבע האצבעות,
וביד השניה לקחתי את כוס הקפה והתחלתי לגמוע ממנה ברוגע.
ראיתי אותה מתכווצת, מתקרבת...


אני מתה, מתקרבת לשיא, בקושי מחזיקה את המגש ואת עצמי, נדחפת קדימה לקלוט את כל היד שלו בתוכי,
מתעלמת מהסביבה, לא אכפת לי אם אנשים שאני מכירה יעברו כרגע לידי,
האם זה היי של עונג או של אובדן דם?
אלוהים, הוא שוב מרים את הסכין מהשולחן
ואחרי שניה אני מרגישה שוב את הקור המתכתי בתוכי, נע בתוכי, ואני משתפדת עליו, מתעלמת מהתוצאות,
רק שלא יפסיק
אני בוטחת בו, יודעת שלא יאונה לי רע איתו,
כןןן, רק שלא יפסיק
שלא יפסיק
שלא יפסיק שלא יפסיק
שלאיפסיק שלאיפסיק שלאיפסיק
שלאיפסיקשלאיפסיקשלאיפסיק....


היא מלמלה משהו ואני משכתי את התחתון מפיה
"רשות לגמור, מאסטר" היא הצליחה ללחוש, עיניה מתהפכות כמעט,
מתעלמת מהסביבה, נצמדת לקור המסוכן שבתוכה...

"לא," אמרתי לה וניתקתי את עצמי ממנה.
הבעת האכזבה שבפניה היתה נוראית. היא התנשפה, מתאמצת לא להתמוטט.
"תניחי את המגש ובידקי את עצמך"
בבהילות היא מיהרה להניח את המגש על השולחן ושלחה יד למטה, בטוחה שתמצא דם
ולא מצאה דבר.
היא הביטה בי בפליאה "אבל איך...."?
הרמתי את ידי והראיתי לה את העט המוכספת שלי, בוהקת מרטיבותה. על ירכי נחה הסכין החדה כתער.

"לעולם אל תפקפקי בדבריי.
יש לי אחריות מלאה עלייך ועל שלומך,
ולך - אחריות לציית לי באופן מלא ועיוור. זה ברור?"
היא הנהנה, משפילה את מבטה.
"שמחתי שלא פקפקת במעשיי עכשיו, כי אם כן - הייתי קם והולך לתמיד.
אז ראי זאת כאזהרה אחרונה. פעם הבאה - ציות מלא ועיוור, ללא תנאי. או שאנחנו נפרדים."
"כן, מאסטר." היא ענתה בקול הקטן שלה.
"ועכשיו את הולכת הביתה ולא גומרת שבוע. כל ערב את מאוננת - אבל לא גומרת. זה העונש שלך. ברור?"


הנהנתי בראשי ולחשה את ה"כן, מאסטר." הכי חלוש שהוצאתי אי פה,
מרגישה את הדמעות זולגות על לחיי הסמוקות מתאווה, אך בעיקר מבושה,
על שאכזבתי אותו, שלא בטחתי בו, שצערתי אותו,
על שהפכתי מפגש שכל כך ציפינו לו
למסע חינוכי עם עונשים, אבל לא מהסוג הטוב...

לא הרמתי את עיניי כשהוא קם והלך. לא הגיעה לי נשיקה או חיבוק פרידה ממנו, ושנינו ידענו את זה.

לא, לא אני עשיתי את זה, תודה לאל, לאללה, לבודהה ולכל אלילי רומי. אני מרחם על המסכן שעשה אותה.

ומעשה שהיה, כך היה...

(מתוך דה מרקר)

"טכנאי מחשבים שפירמט כונן מחשב במשרדי מס ההכנסה באלסקה ביולי האחרון, מחק בטעות מידע של חשבון ששוויו 38 מיליארד דולר. הטכנאי, אשר עסק בעבודת תחזוקה שגרתית, מחק מידע לגבי בקשות לחשבון שממומן מהכנסות נפט של המדינה - אחת ההטבות הגדולות של תושבי אלסקה - ובנוסף, פירמט בטעות את דיסק הגיבוי.

התקווה לא אבדה, עד שהמשרד גילה כי קו ההגנה השלישי שלו, קלטות גיבוי, אינן ניתנות לקריאה.
...
מס ההכנסה דורש כעת מהממשלה לאשר תקציב נוסף בשווי 220,700 דולר על מנת לכסות על העלויות כתוצאה ממאמץ השחזור שארך 6 שבועות"

כן, כנראה שהיום, בעידן שלנו, זה 'חיים ומוות ביד\קליק עכבר'.

מעניין איפה הטכנאי הזה עובד היום,
האם במקדונלדס או בטאקו בל?

האשימו אותי בפוסט הקודם בזה שאני רואה שוטרת יפנית מצוירת וישר אני חושב סקס ובדס"מ.
אז קודם כל זה נכון, כמובן.
אבל במאמץ לטהר את שמי המוכתם, חיפשתי ברשת את הסדרה הזאת, ולהביא כמה תמונות ממנה....

אז הנה, קבלו היי לייטס מסדרת אנימציה לילדים...












היי ג'ולי, גנבו לך את הרעיון של צילום מפגש פסגה של בעלות חזון!

היפנים האלה סוטים, שחבל על הזמן
(ולא, בלי קשר לתמונות של הפוסט הקודם.)
למה?
אז סיפור שהיה, כך היה...

בעודי מחכה למחשב שיעלה ויתעדכן לו להנאתו (הוא עולה קצת, מחכה, עולה עוד קצת, מגרגר... לפעמים הוא נתקע וחושב, כאילו לפחות נתתי לו למצוא מהי השאלה שהתשובה עליה 42, ואז רק כיבוי אכזרי מבהיר לו מי הבוס פה. ככה זה, לפעמים מגיעים איתו לסשן חשמל)

אז בינתיים אני מציץ בערוץ האנימה, הסרטים המצוירים היפנים,
רץ שם משהו בשם 'שוטרות נועזות' או חרטא דומה, העלילה שגרתית להחריד. הטובות שומרות על העיר, מגיעים רעים, לרוב רובוטים וכאלה, יריות, מכות, הטוב מנצח את הרע הגדול, בלה בלה בלה)
רק מה?
אחת הגיבורות מסתובבת במדי שוטרת , שביפן זה חולצת שוטרת ומיני קצרצר.
(אצלם מה שמעבר לשערות הכוס נחשב כבר מקסי, ומה שבגובה חצי ירך - בני ברק ג'פן)

ותוך כדי הלחימה ה'מצלמה' (אמרנו אנימציה, זוכרים?) זזה ונותנת הילוך איטי ומפורט לבעיטה האימתנית שהבחורה מנחיתה על האויב הנוכחי,
ומבט בלתי מופרע לתחתונים הורודות שלה,
שזה כבר גרם לי להרים גבה.
מילא פעם אחת, אני מבין, אני גבר, שם לב לפרטים כאלה
(פעם אכלתי עם מישהי מעולמנו צהרים, עבר בחור מהעבודה ונשבע לכם שהוא ראה מעשרים מטר שיש לה קעקוע בגודל מטבע על הירך...ושאל אותי אח"כ עליו, עם חיוך ממזרי)

הקיצר,
אמרתי, אני סוטה, רואה תחתונים בכל מקום, אבל זה קרה שוב ושוב ושוב
עד שהגיע הסצינה הבאה שגרמה ללסתי לצנוח מעדנות:
כשהשוטרת האמיצה וורודת התחתונים שלנו נלחמה ברובוט הממש רע של הפרק,
ההוא ניסה לחתוך אותה ו'פספס' אותה במעט,חתך את החולצה
ו'ממש' במקרה
שיחרר לחופשי ציץ אחד! (ארוז בחזיה, אבל עדיין! ככה נלחמים, ככה?)
ואם גבתי התרוממה בשלב הזה עד לקו השערות, אז אחרי שניה
הרע שולח זרועות תמנון, וזה כבר מוגזם
כי הבחורה כפותה היטב, תחתוניה (כמובן) מבצבצות בין רגליה הפסוקות מעט על ידי זרועות התמנון,
הציצים (הארוז למשעי ואחיו החצי משוחרר) בולטים גם הם מבין סבך הזרועות
ולא נשאר אלא לשים שלט "ריו ומלחמתה ברובודום המסוכן מהחלל" או משהו כזה,
ממש סצנת בדסמ בערוץ של ילדים!

סוטים אלה, היפנים האלה, פשוט איום ונורא.

עכשיו אני מבין למה הבנים תמיד רוצים לראות סאקורה ודומיה...
יש שם בחורות קשורות וחצי עירומות, והסוטים הצעירים אוהבים את זה.

בן, עכשיו יש שוטרות נועזות? איזה פרק? ראיתי, אבל בוא נראה עוד פעם.
כן, אבא גם אוהב את הסדרה...
מה אתה מעביר לי לערוץ המדע? מה אתה, חננה? תחזיר מהר בחזרה!
ערוץ האנימה שולטטטתתתתת!!!!!11111