שוט של כאב

היום בבוקר מייל
אבא של אחד העובדים, בחור דתי שהוא עצמו כלל לא צעיר, נפטר בלילה.
נוסעים ללווויה, כמובן.
כי כמו בבדיחה על אדם שעבר אירוע מוח ושכנו שעבר אירוע לב: הוא היה באירוע שלי, אני הולך לאירוע שלו...
הלוויה בירושלים, מלא אנשים, אמצע היום, שיא החום
שעה שלמה של הספדים בבית הלוויות, רובם מרגשים באמת, אחד מהם בעברית מתובלת באשכנזית שהיה מעניין לשמוע, ואז....
מודיעים שבני המשפחה הולכים לשבת שבעה, שאר האנשים הולכים לקבור את המת!

שמעתם על כזה דבר?
מתברר שזה 'מנהג ירושלים' של החרדים (או לפחות חלק מהם)
לבני המשפחה אסור לבוא לקבורה, משהו שקשור בספר הזוהר ולכך שכל חלקי המת עולים לשמים לקיטרוג עליו, ומכיוון שהמשפחה (ילדים, נכדים) מקורם מגופו - הם לא הולכים לטקס הקבורה. גם לבחור הדתי שהסביר לי לא היה ברור המנהג עד הסוף.
ממש מוזר...נראה לא מתאים. כולם בלוויה חוץ מבני המשפחה.

אז החלטנו לחזור למרכז - ממילא חברנו לעבודה לא יהיה בלוויה, וחשבנו ששיחקנו אותה ונחזור מהר, אבל אז
חטפנו את הפקק של החיים...כן, זה שהיה בטלוויזיה.
אוטובוס נשרף בכביש 1, עצרו את התנועה לשני הכיוונים, ופאקן נסיעה מירושלים לת"א לקחה בערך שעתיים וחצי!
אנשים יצאו מרכבים, התחילו לדבר ביניהם, להריץ טלפונים. מזל שהיה מספיק דלק כי להתקע שעתיים בחום הזה בלי מזגן זה באמת היה סיוט.
בשש בערב בעבודה, יום העבודה הלך לגמרי, חטפתי כאב ראש רצחני בהספדים כנראה מהחום, אולי קצת התייבשתי,
בכלל יום מוצלח...

איפה הימים של סיפורי סקס ובדסמ קלילים ומלאי תאווה.
מקווה שיחזרו במהרה...נראה לי שמיציתי את הקטע של לוויות, אבל ושאר מריעין בישין.

אז ככה, היי לייטס מהמסע שלי בעמק הבכא....


לשבת שבעה זה די מעיק. במיוחד לענות לאותן שאלות שוב ושוב. את התשובה ל "מה היה לו?" ותואמיה "האם זה היה צפוי?" "הוא היה חולה?" כבר שקלתי להקליט, ולתת בכניסה למבקרים עם ווקמן או MP3, או אולי לעשות עמדת מחשב בכניסה לבית. כנסו, תשמעו, תבואו לדבר אח"כ. אחרי היומיים הראשונים זה נהייה רוטיני שחבל"ז.

גיליתי שאחרי התשובה הנ"ל משתרר שקט מוזר. על מה מדברים? מזג האויר בבית הקברות? מתי עושים פיקניק ביחד שם? (יש שם אחלה מדשאות. ודי שקט שם)? או אולי על העבודה ומה קרה איתך בעשרים שנה האחרונות מאז נפגשת עם הדוד הזה?

עם אנשים מהעבודה זה משעשע, כי עם רובם אין לך על מה לשוחח, והרי להם לא נעים להטריד אותך בזוטות. מצד שני, אלה אנשים שכל הקשר איתם הוא...בעבודה, ושבעה היא לא הזמן האידאלי להתחיל לפתח מערכות יחסים.

אז התאמתי את השיחה לאדם שמולי, בשביל למלא את החלל הריק.
עם חברים - רכילות על חברים אחרים, עם אנשים מעברו של אבי על עברו, עם שכנים שלא ראיתי כבר עשרים שנה על הילדים שלהם...
הקיצור, וויפ אנטרטיימנט.

אה, ומועד הפיקניק יפורסם בהמשך. הפגישה ליד "שער החיים" (תגידו שזה לא שם אירוני לכניסה לבית קברות...ככה זה בבית קברות ירקון.)
אה, יש שם גם בכניסה לוח ענק ואלקטרוני.....אשכרה כמו נתב"ג, המראות (נשמות שלא ארזו לבד, למלאך שבצד ימין) ונחיתות (של הקרובים על קרקע המציאות).


ובכלל השבעה...דודה שלי, שהגיעה מארה"ב וישנה אצלנו, תארה זאת יפה...כל ערב מקפלים את המסעדה (מניילנים צלחות של כיבוד אחרי שממלאים אותם למחר, מכבים את המיחם הענק של המים, מזיזים כסאות, שוטפים רצפה, וכל זה...ואז יושבים לאכול משהו, ב-11, 12 בלילה, (הרגל ממש לא דיאטטי) כי כל הערב היו תפילות ואנשים ואתה די רעב, אבל לא נעים לבלוס מול מנחמים...)
ובבוקר פותחים את המסעדה, מחכים לקליינטים.
מכיוון שבעוונות אחיי הם לא נשואים, ואשתי מטופלת בילדים, נאלצנו אנו האבלים לעבוד, בניגוד למנהג שהאבלים לא עושים כלום. באמת הרגשנו כמו בועלים במסעדה.


אקצר כאן, שיישאר לכם חשק לקרוא את פרקי ההמשך הסדרה - "אבל 2007 - ספר מסע"

ובפרקים הבאים

* איך מעבירים את הזמן בשבעה?

* מערכת הפניית מנחם לאבל שאליו הגיע

* בחירת מצבה בקטלוג לייב (מונח טעון אך מדויק) אונליין

* תפילות - לא מה שחשבתם, ומה זה לעזאזל 'שיזבא'

ועוד

ביי בנתיים,
W

כן, זה היה מהיר וחסר כאב.
בערב הזמנו לו רופאה הביתה (כי היה עקשן ולא רצה ללכת למיון....זכותו, ילד גדול, אבאש'לי)
שבדקה ואמרה שחוץ מעישון של שנים וכמה דברים קטנים, צריכים אינפוזיה להתייבשות ומחר לעשות בדיקות,
כדור קטן לנפיחות ברגליים, לשתות הרבה (כי למיון הוא לא יילך הרי, סרבן רופאים ידוע) וכבר דיברנו על להביא אחות מחר שתיקח בדיקות דם....
ובבוקר אחי בדק מה איתו, וראה שהכל נגמר.
בפוזה של שינה, כאילו עוד שניה הוא מתעורר.
במיטה שלו.


היה קשה, חיכינו לאחותו שתגיע מחו"ל, ואתמול הייתה הלוויה.
קשה לזהות גופה. לא קל.
להקריא קטע שאימא כתבה, כי לה קשה מדי,
להיות גם עם הילדים הקטנים בגיל בית ספר שרוצים לבוא...

אבל התמיכה עוזרת. המילים החמות שקיבלתי פה ובפורטל, האכפתיות, הרצון לעזור.
לדעת שמעבר לוירטואליה יש אנשים שאכפת להם ממך, שרוצים שיהיה לך טוב,
כי בוירטואליה הזאת באמת לא חייבים. אין מחויבות כמו בחברים ומשפחה רחוקה ועבודה.

והוכח ש"מה שאתה נותן - אתה מקבל פי שלושה", כמו שאומרים.

ייקח זמן, נתאושש, נחזור למסלול חיים כמעט רגיל.
דרכו של עולם.

הגעתי לגיל הנורא הזה
שבו אתה מטפל גם בילדים שלך
וגם בהורים שלך.

כשהורה הופך לחסר אונים זה מכמיר לב, גורם לך להחסיר פעימה,
גורם לך להבין, למרות המחלוקות והריבים שהיו,
שהוא לא תמיד יהיה פה.

לא שזה ישנה משהו. כשהוא מבריא הוא עדיין עקשן וקצר רוח ולא מתחבר לילדים ולאישה,
אבל באופן פרדוקסלי זה עדיין חסר לך.

ואולי מה שחסר לך באמת
זה מה שהיה פעם.
כשהוא היה גדול וחזק ועוצמתי ומחבק וסבלן ומחייך הרבה,
ואתה קטן ותלוי בו וסומך עליו בעיניים עצומות ושותה כל מילה שלו.

רגעים שלא יחזרו,
זכרונות שאתה מזיע אט אט
נוטפים לבור הזמן חסר התחתית,
מתחת לסורג הקיום עליו אתה עומד כעת,
שיאגור אותם
עד שגם אתה תיזל פנימה ותתפו
ג
ג
.

ורק שלא תצאו מרוגשים מדי, הנה גם תמונות רגועות...

לקוח מכאן: http://wildernesscat.livejournal.com/385867.html

בצער רב קראתי על ביטול ההופעה שהייתה אתמול. רצינו לבוא וכמעט הזעקנו בייביסיטר, אך עקב מחלת ילד נאלצנו לבטל.
הופתעתי ממה שכתב וונוס, שההופעה בוטלה עקב מיעוט משתתפים, והייתי רוצה לשמוע את דעתכם.
מתי נכון לבטל הופעה?

למי שקרא שם בפוסטים למטה, שבוע שעבר התאכזתי מאד עקב ביטול הופעה של אמן.
שם, בכפוסטה, באמת לא היתה הצדקה לבטל, כי כל המקום כולו מכיל ארבעה-חמישה שולחנות, אז גם עשרה אנשים זה לא מעט.
פה לא הייתי, אולי הייתה הצדקה וזה נראה מגוחך בחלל גדול.
בכל מקרה - אין ספק שהייתי מבואס לגמרי אם הייתי בא וזה היה מתבטל.

אבל רגע לפני שמבטלים הופעה
האמן צריך לחשוב על הרושם שביטול עושה.
כי קל לבטל הופעה. יאללה, כוס אוחתו, אני מבואס, לא מופיע, תארזו הכל, הולכים וזהו.

אבל האמן צריך להתחשב גם בצד השני של המטבע: הקהל.
כי לדעתי אמנים שמבטלים הופעה טועים - ובגדול.
באת? אתה כבר שם? התכוננת? יש אנשים שכן באו לראות אותך?
אז גם אם באים רק עשרה אנשים - תהיה גבר, תופיע.

כי אתה יורה לעצמך ברגל בזה שאתה לא מופיע.
כי אנשים טרחו ובאו להופעה שלך, אולי הגיעו מרחוק, השקיעו והתלבשו והתפנפנו ונסעו, וגם שילמו כסף,
ולהבריז להם זה כמו להזמין אורחים אליך הביתה,
ואז, על מפתן דלתך, לעקם פנים ולהגיד שבעצם לא בא לך.

ואפילו להיפך -
אם תופיע לפני קהל קטן הם ייהנו יותר, ובטוח שגם יעריכו את זה שלא נטשת, ויספרו על זה לחברים.
ככה בונים שם ומוניטין וקהל נאמן, לא בביטולים ובגרימת אכזבה למעריצים פוטנצייאליים.
אני יכל להעיד שבפעם הבאה שהאמן ההוא, מכפוסטה, יופיע, אין סיכוי שאלך אליו גם זה יהיה בחדר המדרגות שלי, וגם אם הוא יישלם לי כסף.

מה דעתכם?

מועדון קטן, באנו לשמוע מוזיקה.
אבל האמן לא רוצה להופיע.
ישב על הבר החולירע, דיבר עם איזו יפיופה.

ראיתי אותה מדברת איתו, עושה לו פרצופים, הוא מתבאס, מתחנן למשהו
וכל אותו זמן מסתכלת עליי, שולחת מבטים ללא בושה למרות זאת שלידי.

נהייה מעניין פה.
שלחתי את זוגתי לאוטו, אמרתי לה שאני סוגר חשבון וכבר בא,
וכשיצאה הלכתי לשירותים, מסמן להיא בעיניים לבוא.

באה עם השמלה הקצרה שלה, מבט של סקס בעיניים.
הסתובבתי לעברה ושלחתי יד, חופן שיער ומושך אותו לאחור בקטנה, רואה את פיה נפער בזעקה אילמת.
ראיתי מבט של רטיבות בעיניים.
נשיקה פראית, אני ממשיך להחזיק בשיער, מהדק את האחיזה ומושך יותר לאחור. אין צעקות 'הצילו', רק מבט של 'תמשיך'.
הכנסתי יד מתחת לחולצה והרגשתי פטמות זקורות.
להיטות.

נכנסתי לתא הראשון, מושך אותה איתי, משעין אותה עם הגב לקיר
היא במבט מהופנט
מוציא שדיים כבדים החוצה, מוחץ פטמות בין אצבעות, בוחן את תגובתה
היא מרימה ידיים למעלה, מחזיקה\נתלית על המחיצה, עוצמת עיניים ומגרגרת כמעט.

שולח יד בין הרגליים שלה, מתחת לשמלה,
לא מופתע לגלות שאין שם בד.
אצבע נדחקת, נבלעת, נרטבת,
חיוך ממוסטל על הפנים שלה.

לא משהו שסטירה מהירה לא יכולה למחוק.
אבל היא לא מכאן. לא צריך לקחת סיכון.

במקום זה מושך אותה לאסלה, שם את ידיה על הניאגרה, מרים שמלה למותניים,
ואז דוחק רגל בין רגליה. היא מפשקת אותן לבד.
בוחן את המראה המלבב, נהנה מהרגע.
ואז מכניס ארבע אצבעות, בבת אחת, לתוכה.
היא קופצת, מחניקה זעקת כאב, ואני מזיין אותה עם האצבעות, חופר בתוכה,
יד שניה מושכת את שערותיה חזק לאחור.

בתחילה היא לא זזה, אני רואה דמעות בזווית העין שלה,
ואז היא מתרגלת, מתחילה לנוע לאט קדימה ואחורה,
לזיין את עצמה על האצבעות שלי, בולעת אותן ברעבתנות.

נותן לה להינות דקה, ואז מוציא את האצבע המורה, מכוון אותה סנטימטר למעלה,
ובפעם הבאה שהיא נדחקת לאחור היא משפדת את חור התחת היפהפיה שלה היישר על האצבע.
קפיצה קלה ועצירה, אבל משיכת שיער מבהירה לה לא להפסיק לזוז.
היא ממשיכה לנוע.
לפתע שומעים אותו קורא לה

"אני פה, מאמי..." היא אומרת לו בקול רועד, עוצרת לרגע.
"הכל בסדר, חמודה?" הוא שואל בדאגה
"כ.......ן", היא עונה, במין קפיצה כזאת בקול,
כי בדיוק הוצאתי את האצבעות מתוכה ודחקתי את הזין שלי לחור התחת שלה.
קצת קשה וכואב, אבל היא עמדה בזה יפה, שולחת יד לאחור ולוחצת את היד שלי בשביל לא לצעוק, כשאני דוחק אותו יותר יותר פנימה.
"מה קרה, את כועסת עליי?" הוא ממשיך לנג'ס, ואני מתחיל לנוע בתוכה בזהירות, והיא מתאמת קצב הפוך,
שנינו מתרחקים ואז נצמדים חזק, מגבירים קצב אט אט.

"לא, מאמי, אני כבר יוצאת" היא מצליחה לשמור על קצב וגם על טון רגוע, למרות שידי בדיוק נשלחת ולשה בכוח שד אחד שלה שמיטלטל חופשי, משוחרר מאריזתו.
"טוב, אני פה, מחכה לך, מושמוש" הוא אומר
"אוקיי", היא אומרת ושולחת יד אחת לדגדגן, משפשפת במרץ, תומכת את עצמה עם היד השניה.
ואנחנו נעים מהר יותר,
ועוד יותר מהר.

מטחים דביקים לתוכה, היא ממשיכה עוד כמה שניות ואז מתעוותת בדממה, מחניקה זעקה...

אני יוצא מהשירותים וחוזר לבר, רואה אותו מסתכל לכיוון השירותים.

אכן, היה שווה לבוא. אולי נבוא גם בפעם הבאה...

במסגרת נסיונותינו, אני וזוגתי, לצאת יותר בערבים, הצבנו לנו יעד לצאת פעם או פעמיים בשבוע. שאפתני אך לרוב אפשרי, עם שתי בייביסיטריות.
וכשיוצאים הרבה צריך לגוון, לא כל פעם מסעדות. זה לא טוב לגזרה, גם יוצר יקר, וגם רוצים דברים אחרים שלא ישעמם.

לפני שבוע היינו במסעדה (תמרה ליד רחוב הארבעה) ובלאונג' של הדאנג'ן.
הפעם זוגתי גלשה ברשת ומצאה שבהופעות להיום יש המלצה חמה על אחד ,איתי שמו. הנה אחת ההמלצות:
"אוווו, משובח: איתי בלטר המצוין מופיע בכפוסטה (פלורנטין 5) במסגרת פסטיבל הפסטיפוסטה (תחליפו שם ומהר). 21:30. חינם."


טוב, בירור טלפוני מהיר העלה שיש מה לאכול שם (אפרופו הלאונג'ן), ושכדאי לבוא מוקדם כי המקום קטן.
אי לכך הוזמנה השמרטפית לשמונה וחצי, תשע היינו שם.
המקום אכן קטן, כעשרים מקומות ישיבה, עוד עשר בעמידה דחוקה, ומקומצ'יק לאמן.
חיכינו. היינו אנחנו, המלצרית והבעלים, ועוד שני חבר'ה, שאחד התגלה כ...האמן.
עד כאן הכל בסדר, הזמנו נשנושים ושתיה, חיכינו, כי עוד מוקדם.
השיחה קלחה, הנשנושים נושנשו, המשקאות נלגמו...
הגיעו עוד שניים, מקומיים (לפי ה'היי' של כולם. רק אנחנו היינו גויים שם), ומשיחות שלהם (טוב, הם יושבים לך כמעט בתוך הכוס. מקום קטן כבר אמרנו) הבנו שלא פרסמו הרבה את ההופעה, ו'הם' מתבאסים כי בטעות לא הוזמנו 'חברים'.
חיכינו.
תשע ועשרים, האמן יוצא לרחוב, מסמן לחברים שעוד עשר דקות הוא בא.
הזמן עובר-חולף לו, רבע שעה, חצי שעה (כולה פלורנטין. חצי שעה עוברים את כולה בזחילה אינדיאנית) והאדון מופיע ו...
מתיישב על הדלפק,
מעשן, שותה, מקשקש עם שתי בנות שבאו, ובאופן כללי נראה שהוא מחכה לאמן, רק שבגלל טעות קוואנטית נדירה - הוא היה האמן.
נחש הבולע את זנבו, אמן המחכה לעצמו.

מחכים. זוגתי טוענת בלהט שהוא נועץ בנו מבטים, אולי אפילו מבטי "לכו מפה". אנחנו מתעלמים בנחישות, מזמינים קינוחים. הוא ממשיך לשבת על הבר.
השעה עשר.
עשר ועשרה.
הוא שוב יוצא החוצה, ואחרי כמה דקות קורא לבעל הבית החוצה.
שניהם נעלמים, אולי לנצח... (מוזיקה של איזור הדימדומים)
עשר עשרים וחמש. שעה כמעט אחרי שהוא היה אמור להופיע....
ולא, הוא לא בא.
אנחנו קמים והולכים. לא כי יש בייביסיטר ועבודה וכל זה,
אלא כי זה ביזיון,
השתנה על אנשים שבאו לראות אותך,
ודרך מאד מגעילה לסנן ולהופיע רק בפני חברים.

היינו בהופעות, בזאפה, של אומנים טיפטיפה יותר גדולים ממנו (חחח, הוא אולי היה מחמם אותם, אם החימום לא היה מגיע)
ואף אחד לא איחר בשעה, בטח לא כשהוא יושב מטר ממך ומתחיל עם בחורות.
המלצרית החמודה עוד ניסתה להשאיר אותנו באומרה "אבל תיכף מתחילה ההופעה.." אבל הוא לא היה באיזור, ויש גבול לחוצפה. אמרתי תודה, אבל שאנחנו - התאכזבנו.

אז חבר'ה, אם מישהו מכיר את הבחור
(וחיפשתי אותו או את בעל המקום בחוץ כשיצאנו, להגיד להם את דעתי על הסיפור. הם לא היו בנמצא. איזור הדימדומים כבר אמרנו?)
שיגיד לו שהוא פישל, ובמקום קהל פוטנציאלי הוא קיבל קהל מאוכזב וביקורת מאד שלילית על היחס לקהל.

אז
איתי בלטר - לא יודע איך הוא שר, אבל יודע איך הוא מתייחס לקהל שלו.
ציון - אפס, ולא מתחת לזה רק בגלל שאפס זה הכי נמוך בסקאלה.

אולי בפעם הבאה נתפוס אמן שמכבד את הקהל.

אז נכון שיום הזכרון תם
וכולם שמחים ועולצים
אבל אף פעם לא הסתדר לי, וככל שאני מתבגר\מזדקן\משתבח (תלוי בנקודת המבט)
המעבר החד הזה...לא נראה לי נכון.

מדוע?
כי תחשבו מי צולח את המעבר החד הזה בהצלחה.

לא המשפחות השכולות, אין לי ספק.
בטוח שלא האימהות והאבות ששכלו בניהם ובנותיהם,
לא האחים, לא האחיות.
המעגל הקרוב נשאר באבלו, לא משתתף כלל בשמחת העצמאות.
נשאר מסוגר מאחורי תריסים מוגפים,
כי לא נעים להיות עצוב ביום העצמאות, אז מה אם הבן נפל? קח ספריי קצף וצא לרחוב בצהלת שמחה מזויפת.

מי שצולח את המעבר החד מדי הם אלה שרחוקים מספיק ממעגל האבל, אלה שאינם אבלים-מדרגה-ראשונה.

אך עבור מי שאינו נמנה עם הקבוצה הראשונה
האם אין פה זילות מצידנו כלפי המשפחות האבלות? חוסר רגישות תהומי?
משהו בסגנון "הנה עמדתי בצפירות והרכנתי ראש, תרמתי את אבלי השנתי לחברה, עכשיו תן ספריי קצף וסטייק פרגית"?
חלק יגידו שלא. התאבלנו, ועכשיו אנו קמים ושמחים על מה שהשגנו, על מה ששמרנו, בזכות אלה שמתו.
חלק מהאבלים הקרובים אולי גם מצליח לעשות את המעבר הזה במהלך השנים, ככל שהאבל שוקע (אך לא מתפוגג. כי לעולם הוא לא מתפוגג).

אך ככל שאני שומע יותר סיפורי משפחות נופלים, אני מבין,
(ומרגיש. אם אני מנסה רק לדמיין מה הייתי מרגיש במקומם...אלוהים, זה תופת. אני מתחיל רק לדמיין ומייד מעלה הגנות, קוטע את הסיוט הדמ(י)וני, כי אני לא יכול להכיל את העצב, אפילו שהוא רק דמיוני...)
שהם לא מתחברים לשמחת העצמאות, לא באמת,
כי זה קרוב מדי, שורף מדי.

יותר ויותר נראה לי כי נכון היה לתת לאבל להתפוגג
ולחגוג את יום העצמאות למדינה כמה ימים מאוחר יותר.
כדי שגם הם יוכלו להתנחם, ולו במעט.

יהי זכר הנופלים ברוך
ינוחמו המשפחות באבלן, כי כבד סבלן עד בלי די.