פומיקי פה, פומיקי שם

כבר כמה ימים שהזנחתי את הבלוג. הסערות בחיים שלי לא הותירו לי מקום לחלומות. אבל בכל מקום ליוותה אותי החרדה והגעגוע לאיש הזה, הזר לי. ממה שאני מכירה, הדברים תמיד מסתייים בטוב. דבר לא יקרה למלך שלי. את כל האויבים הוא יכה בחרבו, וישוב אליי שאמחה את זעתו ודמו בגופי.
בלילה חזרתי לטירה. היינו בפנים, לכודים בחדר הפנימי ביותר. המגע שלו עוד הולם בגופי, וטעם האכזבה שלו חידדו את חושיי. אני חייבת לגדול עבורו! אני חייבת להפוך להיות האישה שהוא בוחר שתהיה לו. חייבת עבור שנינו לוותר על הפחדים שלי, ולהלחם, ותהיה התוצאה אשר תהיה.
אנחנו בחדר מרובע, חדר סתרים. לחדר כניסה אחת בלבד, ובמרכזו חדר נוסף, מרובע גם הוא, ללא כניסות, שקירותיו משאירים רווח קטן שדרכו ניתן להעביר גוף קטן - כמו שלי. איש ענק, מקועקע, שנראה מפלצתי בעצמו, עושה לי סולם גנבים, ואני מתגלגלת לתוך החדרון הפנימי, לא מאמינה למראה עיניי: בחדר שורות שורות של מדפים, ועליהם אלפי חפצים מעלי אבק. אני לא מהססת. אנחנו צריכים כלי נשק, ומהר. אני מוצאת חרבות חלודות, מגינים, אפילו להביור אחד, אבל עדיין אנחנו חסרים. אני מטפסת על המדפים ומתגלגלת החוצה. אובדי עצות אנחנו עומדים, חבורה שלמה של אנשים חברי הגנה, מה לעשות? סחרחורת תוקפת אותי, ואני נשענת על פינת החדרון, מניחה ראשי על האבנים הקרירות. אני עוצמת עיניים, ושוב אני בחיבוק ארוך ושחור.... אני שומעת את האנשים קוראים בשמי. אני פוקחת עיניים, ורואה אותם חולפים על פניי - ולא רואים אותי! שמחה עצומה תוקפת אותי - יש כאן מנגנון סתרים ואני גיליתי אותו! נשכחת ממני העובדה שבמקרה גיליתי, אני כל כך שמחה שאוכל להיות לעזר... במהירות אנחנו מפענחים את המנגנון, שמאפשר לאדם אחד להתסתתר בכל אחת מארבע הפינות של החדרון, ויש גם דלת סתרים לתוך החדרון עצמו, אבל לא נשתמש בפתרון זה אלא אם לא תהיה לנו ברירה, כי בפנים נהיה לכודים.
אנחנו מחלקים בינינו את כלי הלחימה, אנחנו מתחלקים לזוגות. לוחמים גב אל גב, בכל פינה של החדר. אני לא יודעת אם בחרנו בשיטה הטובה ביותר, אבל מתנשפים מהתרגשות אנחנו עומדים גב אל גב, חצי מחזיקים – חצי נשענים. אהובי, איפה אתה ברגעים אלו? הנהמה המתגברת מבחוץ מעוררת בי צמרמורת וחלחלה. אהובי שלי, אתה חי? האם יש טעם בכל זה, בכל הקרב העקוב שמגיע כמו גל, אם אתה לא שרדת? אני מנערת ראשי, אוספת את השיער. אין טעם במחשבות כאלה עכשיו. אני חייבת למעננו.
מישהו מניח את הלהביור בידי. הוא כבד כל כך, מחליק מידי. על מנת לדרוך אותו כל פעם מחדש צריך תנופה אדירה. אני מסתכלת מסביב, למצוא את האיש שיקח את המשא הכבד הזה מידי. ומה אם אפספס? להבה אדירה תפרוץ וכולנו נעלה בלהבות? אין איש, אני קולטת. זהו משאי. אני לוקחת צעד אחורה ורוקעת ברגלי בתסכול, משחררת זעקה – והמכשיר נדרך. מוכן לפעולה.
הנהמה מתגברת, עוד מעט יפרצו האכזריות והמוות דרך הפתח הצר, עוד מעט. רגע אחרון לפני העשן והאש. רגע שלך ואתך, אהובי, רגע שלנו. עוצמת לשניה את העיניים, שוב בחיבוק השחור, לפני אלף שנה, לפני עשר דקות, עכשיו. תחיה, אישי, אלופי, בעלי. תחיה....

הלילה הוא בא.

אנחנו הולכים ברצועת סלעים צרה, המפרידה בין ים סוער להרים מכוסים ביער עד. אני לא מכירה את המקום הזה, אני לא מכירה את העצים, אני לא מזהה את ריחות הים ואת הערפל. זה לא העולם שלי, אני חושבת ונעצבת. מייד עולה בי התשובה, "אבל זה העולם שלו", והוא נמצא בקצה הדרך הזו – ובה אלך.

נקודת המפגש שלנו עם הקבוצה השנייה, עם אהובי. זאת טירה, שנמצאת בדת האסטרטגיה הכי מוזרה בעולם. לשון ים צרה, חותרת בתוך הרים מכוסים יערות סבוכים. נוצר מעין משולש של פסגות גבוהות, והטירה ממוקמת בנקודה הנמוכה ביותר – על פתחו של הים. אני מצטמררת כשאני רואה את זה, נראה לי אובדן מוחלט לבנות טירה במקום כל כך לא מוגן יבשתית. אבל מבחינה ימית, זה המקום שחולש על המעבר לים – עד הפתח. בגלל שהשקע כל כך עמוק, זה המקום היחיד שממנו ניתן לשלוח ספינה. מבחינת היבשה, המקום הכי גרוע להיות בו.
אנחנו מגיעים אל הטירה מסביב, לא דרך היערות, וזהו אורו של שחר ערפילי כסוף. כמו בכל עולם פנטזיה, גם כאן יש כמה ירחים, אבל לא עכשיו. בשעה זו ישנו רק ירח אחד, מפיץ אור תכלת, ומן המים עולה אד שלא מצליח לעמעם את אורה והודה של הטירה. זה מבנה יפהפה, מרובע בבסיסו, בעל ארבעה צריחים. אבל אין שם איש. הטירה נטושה, וכפי הנראה גם שכוחה שנים רבות. אני דורכת על מפתנה, רואה מסדרון ענקי, שגושים שחורים פזורים בו בודדים, באורח אקראי. מורה הדרך של החבורה רץ אל הגושים, וקובע בבהלה שהגופות הן של אותן מפלצות שהחריבו את הכפר. אז גם עולה באפי הריח הנורא שלהם. האישה הפצועה, שהפכה לחברתי, והיא הקטנה מכל החבורה, רצה אל הפתח ומקיאה. אני רצה אחריה, חרדה עמוקה ממלאת אותי. הטירה היא טובה, אני מרגישה את זה בעצמותיי, אבל המצאות המפלצות המתות, והעדר אנשים – גם גופות, משרות אופל על כולנו, ואנחנו יוצאים החוצה אל האוויר הצח. אולי אני זאת שנתקפת היסטריה וקוראת לכולם לצאת, אני לא זוכרת, אבל בחוץ עוטף אותי במפתיע חיבוקו החם של האיש שלי, ואחרי שניה אני טומנת את ראשי בחיקו. מתמסרת אל השחור המנחם הזה, מתמסרת אל כל מה שמשכיח את הגעגוע, את הקנאה, את האבל. שמחת המפגש בין שתי הקבוצות שהתאחדו נשמעת במעומעם מתוך השחור הבטוח שלי. שוב אתו. אני עוטפת את צווארו ונרגעת. לבושתי הגדולה אני רואה שאהבתו אליי לא נתמעטה, ובזמן שבו נפרדנו ביסס עצמו כמנהיג. גם אחיו שם, בשערו הבלונדיני, וגם הלוחמת הגדולה שממנה חששתי. היא בזה לי, אבל הוא שלי.
זה לא נמשך זמן רב. מעיבים עליו דברים שלי אין חלק בהם. כשהוא רואה שבזבזתי את זמני והפכתי לנטל על החבורה הוא מתאכזב. גופות המפלצות מקדירות את מצחו, וכמה שהייתי רוצה להיות רק אני והוא, אני יודעת שאין זה כך. קבוצת הסיירים פגשה ברוע בדרכה לכאן, והוא היה רוצה לסמוך עליי, שבהעדרו לא אפול, ושאפילו אוכל להיות לוחמת, או לפחות אמיצה.
אני מתרעמת על המחשבה שנפרד שוב, והוא שתקן, קמט חדש במצחו, אינו עונה. יש דברים שאני לא יודעת ושכדאי שאתבגר כבר, ולא אהיה לנטל. הוא אוהב אותי בכל ליבו, אבל שוב אנחנו נפרדים. הוא ואחיו והלוחמת בשיערה הנהדר, עולים לתצפת מעל פסגות ההרים, אולי להגן מלמעלה, ואנחנו נחפזים אל תוך החומה, אל תוך הטירה, בה אולי לא נהיה מוגנים, אבל בהחלט לא חשופים ללחימה בשטח פתוח. אנחנו ממהרים פנימה, אני כרגיל אחרונה. אני מסובבת את מבטי כדי לראות אותו נעלם בצעד קל בתוך היערות העבותים, ממשיכה פנימה, פניו המאירות לי לפרידה מנחות אותי. אור של בוקר כבר עולה, וממש ליד השער, לפני הגפתו, אני מסתובבת שוב, למשמע שאגה עמומה ממושכת, ורואה את היערות הסוגרים עלינו לא ירוקים, אלא שחורים וזזים במהירות. כל עברינו מוקפים באותן מפלצות שחורות שראינו בפנים, הם שוטפים כמו נחילים, ולבי שוקע בקרבי.
השער מוגף, מדרבנים אותי לרוץ פנימה, להסתתר. אהובי בחוץ, חשוף אל המוות.

כבר שלושה ימים אני מסתובבת בתחושה האיומה הזאת שהגבר ששלי הולך עם מישהי אחרת. מישהי שמבינה את המסלול, שיכולה להצביע לכיוון הנכון. האם זה הגיוני להיות מאוהבת באיש שלא קיים? שמעולם לא ראיתי פרט לחלומי? שמעולם לא נגעתי בו והוא לא בי?

בלילה אני מחכה לו שיגיע, וכלום לא קורה. אני עוצמת עיניים, משחזרת את התמונות שנחקקו בי, אבל בכל פעם שעולה דמותו, עולה גם דמותה. חורים, חורים בנפשי.

ביום אני משתגעת מהמחשבה שהמציאות כפי שאני מכירה השתנתה לחלוטין. אני הולכת ברחוב מחפשת את דמותו בגברים שקיימים, אולי לשכך את הקנאה הצורבת, אולי אוכל להפסיק את הגעגוע שחותך בבשר.

כאב שלא ידעתי. זוג עיניים שחורות לוהטות רודפות אותי. ואין לי מנוחה.

כשעזבנו את הכפר, יכולתי עדיין להריח את העשן מאחוריי. כמו אשת לוט לפניי, לא התאפקתי והגנבתי מבט. קרח לפת את כל גופי, כשראיתי מאחוריי את מה שהיה פעם הבית, והיום נשאר ממנו רק תמרות עשן מתנדפות ברוח.
צעדתי בסוף החבורה, תומכת באישה צעירה שנחבלה ברגלה כשברחנו. היינו חבורה קטנה ושקטה, ראשינו מושפלים וצעדינו מהירים. איש מלבדי לא הרים ראשו, אבל אני הייתי חייבת. בראש החבורה צעד אהובי, אישי. הוא פסע בצעדים ארוכים, גדולים, שהכרתי ממאמציו להתאים את צעדיו לשלי. הוא לא צריך להתאים אותם עכשיו, חשבתי. הוא מקדימה ואני כאן מאחור, והוא חופשי לצעוד כרצונו.

השביל רחב, אדמת טרשים ושדה בר. בקיעים ואבני הדרך מכשילים את צעדינו, ושוב אנחנו מועדות, אני והאישה הפצועה, ושוב אנחנו מעכבות את כולם. משמאלנו היער, צפוף ירוק עד. היינו יותר בטוחים בתוך הסבך, אבל אין כוח בעולם שיכול להביא אותי להיכנס לשם. לא אחרי שיצאו ממנו היצורים המקוללים שהחריבו את עולמנו. אני מפחדת כל כך, כל רשרוש של הענפים מעביר בי צמרמורת, ואני לבד, כל כך לבד, בקצה החבורה רחוקה מהחיבוק המנחם של האיש שלי, שזוקף ראשו עבור כולנו. ואני לא יכולה לגעת בו.

עוצרים לחנייה, מנוחה קלה ומים, המעט שנותר. אבל גם במנוחה הזאת אין לי מנוחה. חבורת הלוחמים מנצלת את הזמן כדי לתכנן את המשך דרכנו, והוא שם, לא מביט בי, מרוכז כולו. הגוף שלי בוער ממאמץ ומכאב, ובעיניי עוד שורף העשן והמראות המחרידים של המוות, ומגעגוע אליו, אלופי, אדוני.
ההחלטה נופלת על פירוד. חלק ילכו קדימה, אל הגבעות, לגשש ובמידת הצורך להגן על העוברים בדרך. הוא ילך אתם, אני נשארת. בקבוצה שלו הולכת גם אויבתי בנפש, לוחמת יפהפיה ותמירה, שמביטה בי במבט של שמחה לאיד. היא תלך אתו, מי יודע לכמה זמן. מאז ומתמיד רצתה בו לעצמה. לא על כך אני כועסת, אני מבינה אותה, כי מאז ומתמיד היה שלי. אבל הכל התהפך ברגע, כשאני שמעולם לא יצאתי מהכפר, מזועזעת וממורמרת, ואבד לי כל הדרי, והיא, בסביבתה הטבעית, כובשת ופראית, ורוצה בו כל כך.

וכך הם נעלמים לי, הוא והיא. כוחי אוזל, אני מניחה ראשי על האדמה הקרירה, והדמעות זולגות בשקט, בתבוסה. האנשים לא יודעים מה לעשות בי, עוקצים בעדינות, מדרבנים הלאה, אבל מה לי ולהם? מה להם ולרסיסי חיי? אני פוצעת את ידיי באבנים ומתייפחת. הגעגוע מטלטל את גופי, וחוסר הודאות מכרסם בנפשי.