פומיקי פה, פומיקי שם

הלילה הוא חזר, ופתח לי דלת. הוא אמר, "אני מצטער. עשיתי טעות". לא היה בי כעס, שאלתי למה. הוא אמר, "את אשתי, ואסור היה לי להשאיר אותך לבד כך מאחורי. הייתי צריך להיות אתך, שאם נחיה או נמות, נעשה זאת יחד. אני מצטער". כך הוא אמר לי.
עניתי לו שהוא איננו. שהוא מת כבר כל כך הרבה זמן שהזכרון מתעתע. שהחיים כיסו כל משב של אמת בזרימתם האיטית, המשגעת. עניתי לו, "אתה מת ואינותך הספיקה לחלחל פנימה, אבדנו." והוא שאל אם כל זה אמת, האם אני בוחרת, ועניתי שכן. שכן גם אם לא כל זה אמת. אני בוחרת בך, כך אמרתי לו, לאיש המת שלי מן החלומות.
ואז הוא פתח לי את הדלת, והראה לי איך היינו אם הוא עוד היה אתי, אם היה בוחר בי כאשתו גם אז, באותו רגע של מרוצה במעלה ההר. הוא היה מסתובב, ורץ אחרי פנימה, אל הטירה, ואז היינו מתים יחד, או חיים.

אתה צף במיכל זכוכית ענק ואפל, שהמים עולים בו ללא הפסקה. שני מטר של גבר, אני מביטה בך מחבק את רגליך כעובר בתוך המים. אתה צף. אתה לא צולל, לא שוקע, אתה צף. מוזר לי להביט בך כך בחלום, סובבת אותך מכל הכיוונים.
המים עולים ועולים, וגם אתה גם אני יודעים שלמיכל הזה יש קצה בלתי עביר, תקרת זכוכית, נאמר.
אבל בינתיים אתה צף. אתה נושא פניך מעלה, ואני מבינה מאיפה באים המים. טיפות כהות מטפטפות על פניך, טיפות שמנות של מים חמימים. כמה זה יפה בעיני. יש שם שקט, בציפה הזאת שלך. היטב אני יודעת שאתה יכול לצלול עד הקצה, ואינך עושה כן. המים יעלו ויעלו עד שלא יוכלו יותר, והאויר שלך, שמספיק לשחיית שלוש בריכות בלי להוציא את הראש, יגמר גם הוא בסוף. אתה רק מביט למעלה, שנינו לא רואים את הקץ המתקרב, אבל הוא שם, קרוב מדיי. אני נאבקת במקומך בשנתי, בועטת בשמיכה, מתפתלת. למה אתה לא עושה כלום? למה לא תחפש לך פתח? מפלט? הרי גם רגליך החזקות לא יוכלו לנפץ את המיכל, והסוף קרוב אליך!
האויר מתמעט. אני נחנקת במקומך. אתה צף במיכל זכוכית אפל מלא במים חמימים. עוד רגע קט ותטבע, שנינו יודעים זאת. ואני ודעת שככל דבר שעשית בחייך, גם הטביעה הזאת תהיה שקטה שקטה, אולי פשוט תשקע....
אבל בנתיים אתה צף, מכורבל כעובר, ולוויתנים שרים לך שירי ערש.

על חוף הים, בקו המים, ישנם שלושה סלעים שחורים מונחים בטור. הראשון אינו נרטב לעולם, גם לא בימי הגאות הגדולים של הירח. האחרון אינו מתייבש, גם לא בהפוך הים את גליו. האמצעי, פעמים הוא רטוב, ושולי הגלים מלחכים את סדקיו האפלים ולוחשים סודותיהם אל שלדי הקונכיות. פעמים הוא יבש, וקרני השמש מענגות את בשרו הדואב, ומחממות את בטחי האזוב הרכים שפשו בו.
על הסלע הזה, תמיד, באותה שעת רצון של שקיעה, אפשר למצוא את אדוה.
נערה יפה היא, אם כי מראיה משתנים לפי עונות השנה. בחורף היא בריאת בשר, עטופה באותו דובון צבאי, שמעולם לא נקנה, גם לא ניתן, גם במשיכה לא נלקח, וכדרך כל הדברים בעולם, מצא את עצמו מונח לרגליה ומעולם לא היה של איש מלבדה. עיניה חומות בחורף, ושברי העננים משתקפים רק במסגרות האפורות של אישוניה.
השמש היא אותה שמש, והים אותו הים, אך השקיעה משתנה בכל פעם, משנה אופקיו של העולם.
אדווה יושבת על הסלע, צופה בשמש השוקעת, והצבעים חולפים על פניה, לא נוגעים.
היא אדישה לשמים, לגלים, לרוחות, לסלע. לא את השקיעה היא מחפשת, ולא השקיעה היא המעניקה לה מרגוע.
האור נאסף משמיו, היום סוער בקצפו, הרוח מנשבת מעגלים על פניה, ואדוה לא רואה, לא שומעת, לא חשה. בשקט היא ממתינה, בסבלנות האינסופית של התאבים לחיים, בשקיקה של חסרי המנוח. גופה נרכן מבלי משים, אצבעותיה נמתחות, פניה מחוירים. כבכל ערב, מתמעט האור, השמש הופכת צבעה, מתמעט הזמן. אדוה ממתינה.
כשהשמש שוקעת אל מתחת לאופק ונעלמת כליל, עוצר העולם. לשבריר שניה פוסקת הרוח, הים קופא, הציפורים משתתקות. רסיסו של הזמן, העלמותה של השמש, דממת העולם החרד, הפעור, ממלאת את נפשה של אדוה בשלווה אינסופית.
באותו שבריר שניה של שקט נעלמות המחשבות נעלמים הכאבים וגם היא, שבריר של היקום, משתאה אל מול הערב שירד לפתע.

שיעור קטן בהיסטוריה, משהו שיזכיר לי נשכחות.
ההיסטוריה נכתבת על ידי אלו שאוחזים בעט. ההיסטוריה הפרטית שלי נכתבת בדם, יזע, וזכרונות. כמה אני חיה את הזכרונות שלי, כמה שהם מתים לי לאט.
לפני שבועיים מייקי התקשר אליי. מייקי יודע מתי צריך. לקחנו ביחד איזה סוג של אסיד, אני לא יודעת בדיוק מה, אבל זה היה די נחמד. המחשבות התרוצצו לי לכל הכיוונים והתעסקו בכל דבר, מהחיים שלי ועד תיאוריות קונספירציה, ובסוף הגיעו גם לשם, אליו, אל האיש שלי המת.
מייקי כל הזמן אומר לי "תעצמי את העיניים" כי אם אתה רואה כל מיני דברים, סימן שאתה בהיי, אבל לא ראיתי כלום. בסוף, אחרי הזריחה כבר, עצמתי.
פתאום עלתה שמש ענקית, אדומה כתומה, ואני הייתי ביער, והלכתי אליה. אלו היו אותם היערות, אבל ללא האופל. הלכתי לכיוון השמש עד שהגעתי לקרחת יער, אחו שליו. צנחתי על הדשא ונרדמתי- בתוך ההזיה נרדמתי. בחלום שלי ראיתי סרקופג, ארון קבורה מאבן. הסרקופג שלי. זו היתה תקופה עתיקה יותר, גלגול אחר. גם הוא היה שם, נשען על קברי, נשען על חרבו. הקבר היה תבליט גוף שלי, עם השיער והכל, והיה אפור לגמרי. הוא נעץ חרבו באדמה, כרע על ברך, וגופו נוטה קדימה. הוא שם, וזה הוא, אין לי ספק, רק מבוגר יותר. אני עליתי מתוך הקבר והייתי רוח. שאלתי אותו, "אהובי, איך זה שבכל גלגול אנחנו מאבדים זה את זו?", אבל הוא לא ענה. ואז שאלתי אותו, "אישי, אלופי, איך אתה חי בלעדיי? ואיך אני אחיה בלעדיך עכשיו?" וכל נשמתי נקרעת מבין שפתיי לשאלה הזו.
היתה לו תשובה פשוטה לכל זה. הוא אמר לי, שכבר עידנים אנחנו נפרדים בטרם עת. בכל גלגול, הוא אמר לי, בכל תקופת חיים, מיום שנוצרנו ועד היום, אנחנו נועדנו לאבד זה את זו, לאהוב ללא גבול. אנחנו תמיד יחד.
"אהובתי" הוא אמר לי,"מעולם לא נפרדנו, תמיד באת אליי בשנתי"
"אהובתי" הוא אמר לי, "אני אבוא אליך בחלום."

שנה ראשונה מאז שנגמר החלום עברה.
שנת אבל שלי.
ביום לא יצאתי עם אף גבר. אני אישה טפשה טפשה, אני יודעת. זה רק חלום. ולא יעזור כלום, זה חלום וגם כחלום זה נגמר. עובדת, רצה מפה לשם. את שיערי לא גזרתי והוא כבר מרוט, חסר ברק, חסר צבע, מכסה את פניי. אני לא לובשת את הבגדים היפים. אני בתוך הסמרטוטים של הטרנינג, את הלילה מסיימת בבקבוק של יין, וכשנגמר היין הבירה, ואז הויסקי ואז השרי, כשמגיע הזמן של הדרמבויי, אני הולכת וקונה סטוק חדש.
אני נראית רע. אני נשמעת רע. הגברים לא פונים אליי וטוב לי ככה. אנשים לפעמים יכולים להעלם בשקט אל תוך מקום אפל בודד, ואף אחד לא ידע. כלפי חוץ, הקול בטלפון אותו קול. אבל אני עסוקה. עסוקה מאוד. לא הערב. אולי בשבוע הבא.
ואני עייפה כל הזמן. בלילות אני עדיין מחפשת. זה כבר אבוד מזמן. וגם את זה אני יודעת, אבל זה חלום ואני עדיין קוראת לו בלילות, גופי בוער מגעגוע ותשוקה שלא באה אל פורקנה.
לפעמים אני יכולה לחזור אל הכפר שלנו, לראות את המקום בו לקח את ידי בשלו וטיפסנו על האבנים האפורות הגדולות ששיבצו את הגבעות מסביבנו. ירד גשם בלילה שלפני, והוא רצה להראות לי את הכפר מלמעלה. אני עוד לא הכרתי דברים כאלה, והרוח והמרחב שנפתח בפניי היה כל כך עוצמתי, כל כך לא יאמן, שמעדתי אחורה ורגלי החליקה על האבן. הוא שלח זוג ידיים ולכד את מותניי בטרם הספקתי להבהל. שניה של ריחוף, והגוף שלו בשלי, פעם ראשונה. שניה אחת כזאת, לא יותר. אני אסורה לו במגע, הוא יודע. אלו החוקים עד שאגדל. אבל עדיין הוא מסתכן ואוסף אותי אליו לרגע, ואני שומעת את פעימות ליבו.
והזכרון הזה מעניק לי לילה של שינה, עוד אחד, כמה הם נדירים. מתוקים. זכר גופו מערסל את גופי, ופעימות ליבו מרגיעות אותי. אני מוצאת את עצמי בבקרי הלילות האלה מכורבלת כעובר, ידיי חובקות אוויר.
שנה שלמה כך. שק ואפר.

הלילה ביער מצאתי עץ ועליו סימן. חתך רוחב עמוק, עבה. אני מכירה את החתך הזה, כפי שאני מכירה את החרב שצרבה אותם. אני מכירה את היד שהניפה ופצעה בעץ בכל עוצמתה. אותה היד שליפפה את תלתליי סביב אצבעותיה. אני משיעה מצח לוהט על גזע פצוע, אני מניחה יד על לב פצוע, אני מלטפת את החתך הזה בכל התשוקה ששמורה לאלמנות. אני החתך הזה בעץ, אני שבביו הנחים על האדמה.
אין סימנים נוספים. אין דם. אין טביעות רגליים. רק העץ הזה.
אבל בכל התוהו של חיי, בכל הגעגוע התהומי, יש עץ אחד ביער שיודע צפונותיי. זה רק חלום, זה רק חלום, אבל הלילה אשן למרגלות העץ הזה, ואחלום על אצבע העוטפת תלתל הלוך ושוב, וזוג עיניים שחורות לחממני.

אני מסתובבת עם הרגש הזה, הדוקר, המכאיב. אין לי הפי אנד. רגעי אמת בודדים יש בחיים האלה, וזה אחד מהם. אני יודעת שהוא לא יחזור. אני יודעת שהוא מת. אני יודעת שזה רק חלום, אני יודעת, אבל זה לא משנה לי בכלל. לפעמים אני חושבת שאני משתגעת. אני הולכת בדיזינגוף סנטר, אנשים, ערימות של אנשים חולפים על פניי. צללים של אנשים, לא נוגעים בי כלל. מישהו פונה אליי בשאלה. מישהי מפיקה צליל מגרוני ועונה. עוד ענן חולף.
בלילות אני מחפשת אותו בחלומותיי. שנים של חלומות זוועה, שנים של הרפתקאות לילה הפכו אותי לאומנית השליטה בחלומות. אני מזמנת אותו לילות שלמים שנשארים ריקים מחלום, ומשאירים אותי תשושה כאילו לא ישנתי. אני חוזרת אחורה, לטירה, מחפשת אותו ביערות. כלום לא משתנה, מלבד שהפעם אני נחבאת מעין אדם וחיה, שלא לפגוש במבטי הגועל על פניי המושחתות. איך אפגוש אותו כך, את אהובי? אני יודעת שהוא יזהה.
אבל הוא איננו. ביערות אין שמץ זכר. הטירה עודנה אפופת ערפל זהוב ושוממת. ביערות נמחו שרידי הקרב. פה ושם מצאתי טביעת רגל אנושית, אך לא שלו. אין גופה. אין קבר. אין סימן. אהובי אבד לי.
ואלו הלילות. הימים הם רק הד, רק צל. מחוברים ללילותיי ועוקבים בהם לזמן מה, אבל רק צל. ללא תוכן. בלילות אני מחפשת עד אפיסת כוחות, והוא איננו.

דפיקה חרישית על הדלת. הלב קופץ, מנתר לקראתו - זה חייב להיות הוא, כי אני כבר מוכנה, מבושמת, מאופרת, לבושה ושיערי עשוי. זה חייב להיות הוא, כי הזמן אוזל, ועוד מעט הדלת תקרע מציריה ויבואו לקחתני, שלל של גבר בזוי, מתנה לאדם שלעולם לעולם לעולם לא אהיה שלו. האיש שלי, שאבד לי בקרבות, מגיע עכשיו, אני יודעת....
אחת המשרתות פותחת את הדלת, ופנימה פורצת נערה כפרית. לבי צונח אבל לא נשבר, כי אני יודעת שזאת דחיית השחרור, אבל אהובי בוא יבוא. הנערה מסירה את ברדסה ומביטה בי. פניה אפלות, כהות, גסות. היא מביטה בי בציפייה, חדשות בפיה. דברי!
היא מדברת, והמילים מחליקות על גופי כמו טיפות דרך יריעה עבה. הן לא נוגעות בי, לא נוגעות אליי, לא נוגעות אלינו, אהובי... היא מדברת על מוות ואובדן, היא מדברת על זוג שהופרד ולא ישוב להתאחד. היא מדברת עליך, היא אומרת שאבדת. היא אומרת שאתה אינך עוד, ואני פתאום רועדת, וליבי נשבר ואני מבינה שזה נכון, ושאני יודעת שאתה לא תשוב עוד, אני מרגישה במילותיה את האמת, וכל גופי אובד לי, ונשמתי שניתנה לך לפני שנים כה רבות, היכן היא? האמת הזאת, הבלתי מתפשרת. אהובי אבד. אהובי איננו. טעיתי לחשוב שבקרב ההוא היה לו מקום להנצל. עלבתי בזכרו בתקוותי כי יתחבא עד יעבור זעם. לא הוא. לא כאשר הוא מגני. בגלל זה הייתי כה רבת ערך. במותו עשה אותי משבויה פשוטה לנסיכה. הגעגועים מכלים בי כמו אש, האהבה הזאת עודנה. היא לא תמות גם בפרידתנו. אתה מת, ואני עוד חיה, אבל לא לזמן רב.
ההחלטה מחשלת אותי לפעול, אני באה אליך, כפי שכל חיינו באת אליי.
אני מורה למשרתות לנעול את הדלת ולהניח קורת עץ לרוחבה. זה יעכב אותם בבואם לקחת אותי, זה יעכב אותם, ויעניק לנו עוד מהזמן היקר שנועד להציל את מה שנשאר - את גופי. אני שלך, ואהיה שלך עד הסוף, ולא אנתן לאיש. המשרתות מפשיטות אותי, ומלבישות את הנערה בבגדיי. הן עושות את שיערה כלפי מעלה, ופניה הרחבות נגלות במלואן. זה לא טוב, פניה גסות מכדי שיטעו בינינו. הם ישימו לב להבדל, והם יענישו פי כמה בזעמם. אני אשים קץ לכל אפשרות לטעות. אני לובשת את בגדי אחת המשרתות, פורעת את שערי. אני מורה להן להביא אליי סכין חדה, ומבטן המזועזע שנשקף אליי, חרדתן העמוקה, משקפת לי כבמראה את שלוותי שלי. לאט, בהתמסרות אין קץ, אני חותכת את עור פניי. לא חשה בדם הזורם, ואין כמעט כאב. אני חותכת אותן סביב, אני מקלפת פיסות של עור. אין בי כאב על פניי המושחתות, אין רגש בעולם שיחדור את אבלי ויסית אותי מלהתאחד עם אהובי. כאב זה, עלבון זה, הקורבן הזה, הם רק עוד אמצעי אלייך, אישי ואלופי, רק עוד שלב. פניי אינן פניי עוד, גופי ונשמתי שלך הם.
תם ונשלם. אני מביטה על השטיח הרקום תחתיי, פניי הישנות מעורבבות שם בערימה, פיסות בשר וקווצות שיער שהיו פעם חיינו. הפנים שחתכתי מעצמי, מהן נשארו רק העיניים. במעומעם אני חוזרת אל המציאות, המהלומות בדלת כבר החלו מזמן, המשרתות החלו להתרוצץ בפחד. הן מחביאות זו את זו, הן נמלטות לחדרים הפנימיים. אני בענן של אהבתנו, אני בערפל שלי בלעדיך, אני לבד.
הם פורצים לחדר. יד נעלמה הודפת אותי לצד בגועל, איש לא מזהה. הדלת נשארת פרוצה, ואני ממהרת לנצל את רגע המהומה להמלט. מראה שניצבת מולי מראה לי את פניי החדשות המזוויעות, ללא תקנה.
כך נמלטתי אל היער, ללא שם, ללא פנים.
ומאז חייתי ביסורים
בלעדיו.

אני לא יכולה לדחות את זה, אני לא יכולה להתמודד. בחיי היום יום שלי, המציאות, אני נורא נורא מתגעגעת. אני מדמיינת שוב ושוב את העורף המתרחק בריצה על ההר, את התלתלים השחורים. את השחור העמוק הרגוע של החיבוק. את העיניים שלו- אני לא צריכה לדמיין, אני יכולה להרגיש.
אני מתסוכלת מכל הפרטים שאני לא יכולה לזכור, אותם רגעים קטנים שחולפים מן הרגע שאני מתעוררת. בחלום אני הולכת ביער. אני הולכת כבר שעות רבות, אני יודעת את זה מגופי העייף. אני בשבי. גם את זה אני יודעת. אני לא יודעת איך נגמר הקרב, או מי מחבריי שרד, אבל הפסדנו בקרב, והעובדה הזאת מתחילה לחלחל לתודעה שלי. אני יודעת גם, שכשחלמתי את החלום, ידעתי שאני לא אזכור את היער. ידעתי.
זאת הליכה ארוכה, ויש אותו רעים בשמיים. יכולתי לראות אורות ביער, אבל האותות הרעים בשמיים... חורים של זדון. הבזקים של רוע. כולם מסביבי אורות של תבוסה צורבת. אני בשבי, זה ידוע לי, אבל לפי היחס של האנשים אני יכולה לראות שאני שבויה רבת ערך. הנשים מסביבי מוכות וחבולות, סימנים על גופן. עליי סימנים של תלאות המסע, אבל גופי שלם.
אני פרס. אני פרס למישהו שייקח אותי. צמרמורת, והחלטה. לא אהיה לאיש מלבד אישי.
אנחנו נכנסים לעיר, והיא כולה לבנה. אנחנו צועדים על גשר ישר, שדגי ענק משתכשכים תחתיו במימיי נהר. אני רואה צריחים שקצם לא נראה, חלקים לבנים כמותם לא ראיתי. זוהי עיר אנושית, והיא חוגגת נצחון. אני נלקחת, אני חשה בערפל עוטף אותי, מעמעמת את חושיי שלא לדעת, לא להרגיש דבר. החלק הזה מעורפל כולו, גם עכשיו, גם בחלום. אני ניתנת כשלל למצביא, ואני רבת ערך. הכבוד בו מלבישות אותי המשרתות, העדינות בה הן רוחצות את גופי, יש בי אופטימיות זהירה שאני רבת ערך לא עבור עצמי, כי אם עבורו. כי הוא חופשי, והוא עושה צרות, ואני שלו - אני שלל. אני עוצמת את עיניי, מתמכרת לליטופים, לחום באיבריי, לריחות הנעימים. אני יודעת שמכינים אותי לאיש זר, שנוא, אבל כשעיניי עצומות, זה ערב הכלולות שלנו, אהובי, ולקראתך אני הולכת...
דפיקה הססנית בדלת העץ. היבוא? האם הוא בא לחלצני? האם הוא כבר מסתתר במסתרי העיר הלבנה הזו, מחפש את חדרי? הרי לא יתן שאחר... הרי לא ייתן...

אני עומדת מוכנה, מתוחה. נשימתי קצרה מאדרנלין, ואני רוקעת ברגליים כדי לשחרר מתח. מטיבה אחיזה בנשקי, מסדרת קווצת שיער סוררת מאחורי האוזן. נהמות, נהמות בגלים. הלבנים רועדות ותחושת האין מנוס, הנה זה בא זה בא זה בא!
הם פורצים מהדלת, מסתערים גושים גדולים שחורים של רוע, של זדון. ריחם הוא ריח המוות ולפני שהוא מספיק להגיע לאפי כבר אני מוכנה עם הלהבות הצורבות שלי. אש ועשן מקיפים אותי, הזיעה במורד קימורי הגוף, הערמות השחורות שגבהות לפני. חבריי לקבוצה לוחמים אף הם. אני שומעת קריאות ופקודות באויר. אני שומעת את צעקותיי שלי, אני שומעת נהמות וזעקות כאב. כל הזמן בתנועה, כל הזמן בתנועה. אני עוצרת את הגלים, משתדלת לשמור על הזרם מלאבד שליטה. אחרי ההדף הראשוני של ההלם, התחלתי לנתב את מרוצן של המפלצות - שירוצו כולם באותו כיוון, ולא יתפזרו במעברים הצרים. מבוך הריבוע שלנו התמלא בעשן, ואי אפשר לנשום, הגרון שורף והדמעות בעיניים, ועוד קווצת שיער סוררת - חייבת לראות! אני יודעת שאם נוכל לשלוט בזרימה שלהם פנימה, נרוויח זמן יקר, וגם יותר מזה. צריך לא להתבלבל בכיוונים ולא לפגוע באנשים שלנו. אנחנו נלחמים כצוות, גב אל גב, מנתבים את דרכנו, מפנים במהירות את הפצועים אל החדר הפנימי. לא ניפול, מתרוננת בי התקווה. לא ניפול! אני זוכרת שכמעט ולא יכולתי לראות דבר, אני זוכרת את הלהבות בכזאת עוצמה, שהגופות נערמות מולי, עודן בתנועה. המעברים החלו להחסם, ערימות שחורות בכל מקום. הם המשיכו להסתער, אבל אנחנו היינו בשליטה. בקרב המרהיב הזה - היינו המנצחים.
מסביבי ראיתי לרגע את חבריי לקבוצה, לרגע נתפסו מבטים זה בזה. אנחנו יחד, חשבתי, ובמבטיהם ראיתי שהפכתי למנהיגה.

באיזו גאווה התעוררתי מהחלום הזה. הוא יהיה גאה בי, אני אומרת לעצמי כל היום וכולי קופצנית מאושר. הפכתי לאישה, שיניתי עורי. מלטאה פחדנית ללביאה מסתערת. הוא יהיה גאה, ויאסוף אותי אליו בחיבוק של מנצחים. הוא ילפף את התלתל סביב אצבעו, כמו תמיד, וישיר מבטו אל עיניי, ואור חדש יהיה שם בשחור שלו. הילדה שלו גדלה הלילה, והפכה לראויה.