לפני 16 שנים. 5 באפריל 2008 בשעה 23:58
לפעמים בלילות אני לא נרדמת.
אין עינוי גדול יותר לאדם חולם. בימים בהם הייתי לבדי, הייתי שוכבת במיטה ומחכה לשינה שאינה מגיעה, כמו להיות קבורה בעודי בחיים.
היום, בלילות כשגרגמל נרדם לו לפני יום עבודה ארוך ומתיש, אני לא רוצה להפריע, ומתחפרת בשקע הספה שלי בסלון כמו כלבה טובה. בימים שהוא לא עובד, הוא נשאר אתי ער, מלטף וצובט, מצחיק אותי או מדבר אתי עד שגם אני מתעיפת, אבל היום הוא ישן ואני ערה.
לילה כזה של לבד, הרבה פעמים כרוך בו גם דיכאון. ההשגים מצטמצמים לכדי אבק, הכשלונות נראים קולוסאליים. חשבון הנפש שאני מעבירה את עצמי בכל פעם לא משתנה, תמיד בסוף אני יוצאת במינוס.
לפעמים אני שוקעת לתוך התהום הפרטית שלי, של שברי חלומות ישנים ואבק כוכבים דועך, של זכרונות קשים ופסימיות, 80% פוסט טראומטית, 15% גרוויטציה, 5% חוש הומור.
לפני כמה שבועות היינו בפליי פארטי אצל חברים, קבוצה משובחת של אנשים טובים. בסוף, חצי צלובה ובחושך, נשברתי פתאום, תהום נפערה לי ואני צללתי, מהיר מכדי להתעשת בזמן. תוך שניה הייתי בחיבוק גרגמלי, והקול האהוב לחש לי מילים שהחזירו אותי חזרה למודעות. שלח יד ושלף אותי מהתהום, ככה סתם, כאילו זה הדבר הכי טבעי וברור בעולם, שתפלי לתוך תהום מזדמנת ושהאיש שלך ידע להוציא אותך משם בפחות מ30 שניות.
מוזר, שעד אותו רגע היה לי ברור שאיש-שלי ידע להכניס לתהומות, אבל אף פעם לא חשבתי שידע גם להוציא.
אחרי זה, היתה לנו מנוחה קלה. השיעור החשוב שלמדנו שנינו, כל אחד על עצמו ואחד על השני, פתח לנו פתח לטפל בדברים שעלו בדרך ונילית, ולהשאיר את הבדסמ לשעות המיטה והמנוחה.
חוצמזה, למדתי משהו על האנשים שמקיפים אותנו פה, למדתי מה פירוש קבלה ואהבה "בלי פאולים" גם כשאני חושבת שלא מגיע לי, שאני לא ראויה לאהבה וקבלה.
בסבב הקודם שלי בכלוב, היתי חופשיה עם הגוף שלי והמיניות שלי, לטעום, להתנסות, ללמוד דברים חדשים על עצמי ועל העולם. בסיבוב הנוכחי, המצב השתנה, אני כבר לא מרגישה חופשיה כל כך, לא חולה לעצמי על התחת כמו פעם, וגרגמל יודע את זה. הוא יודע שבכל פעם שהוא חושף את ישבני בפני הקהל האוהד, אני מתביישת. הוא יודע שהשדים שלי, שפעם חשבתי שהם פלא עולם, מביכים אותי היום, סוררים לי. הוא יודע שאני חוששת מנגיעות זרים, יודע ולא מוותר לי.
ביומולדת של חברה יקרה בסופהשבוע הזה, הוא ביקש ממני להצטרף לחגיגה שנערכה על שולחן הקפה. היו שם שתי סאביות, אחת ילדת יומולדת, השניה אשת אשכולות (עוד איזה!) מענגות ומתענגות.
לכי גם את, הוא לחש לי, ואני מרוב בלבול הלכתי וביקשתי רשות ממאסטר-יומולדת, כאילו שיפריע לו בכלל שגם אני אצטרף. אבל בגלל שזאת אני, ולא תמיד ראויה, שאלתי אותו, והוא חייך.
הצטרפתי לשולחן. נישקתי את ילדת היומולדת נשיקה אוהבת, ועברתי ללחך פטמות, נושכת ומוצצת, מקוה שהיא נהנית, או שאולי כואב לה, מקוה שאני לא מפריעה. בהתחלה היתי מודעת לכל דבר, לשיער שלי שנכנס לכולם לעיניים, לגוף שלי שאולי נחשף על השולחן לעיני כל, ובעיקר לחזה שלי, שיהיה במקום, שלא יברח לו החוצה. הרגשתי יד אוחזת בשד אחד שלי, ואחר כך שני. לא היתי צריכה להביט, ידעתי שזה המאסטר שלי מזכיר לי שאין לי במה להתביש. אבל אני עם העיניים למטה, מביטה על קו המלה לודא שכלום לא בורח. גרגמל רמז לי להפסיק עם זה, להמשיך במה שאני עושה, להפסיק לפחד, להפסיק להתעסק בתוך הראש לי, להשתחרר.
ילדת יומולדת גומרת על השולחן, והראש שלה נח אצלי בעוד הגוף שלה רועד. היא מתפרקת בכיף ואני - אני נרגעת.
לרגע אחד נוסף,כשאני עדיין אוחזת בה, אני מרגישה שוב כמו שהרגשתי פעם, שאני בסדר, שהיא בידיים טובות.
ואז, במחשבה שניה, אני מרגישה כמו שלא הרגשתי אף פעם - שגם אני בידים טובות.
