פומיקי פה, פומיקי שם

"אני צריכה להענש" אני אומרת לגרגמל כשהוא בוחן את רשימת המטלות היומית שלי ומגלה כמה זעום ההספק.
"אין בעיה" הוא עונה לי, "קחי את השוט ותרביצי לעצמך".
מהההה?! אני מתפלאת, מה פתאום?
"אני לא מבין פומיקי, את רוצה להיות השולטת בינינו?"
לפעמים.. אני עונה בכנות.
"אז קחי את השוט ותענישי את עצמך, את לא צריכה אותי בשביל זה."
אני לא מבינה.
מה יש להבין? אני מרוצה מההתקדמות היומית שלך. אני מרוצה ממה שעשית. למרות שלא מילאת את כל הרשימה, הגדלת ראש וסידרת לנו חדר שינה חדש בין לילה, זה לא מספיק לך? זבש"ך. את לא תחליטי מתי אני אעניש אותך. אם את חייבת להעניש את עצמך, תתקשרי לאימא שלך, הפולניות בטוח יוכלו לסדר משהו. איזו הלקאה קבוצתית.

לפעמים, אני לא מבינה מהר, ואם לא מסבירים לי לאט, אני לא מבינה בכלל.
לא הבנתי למה לא נענשתי, למרות שלא עמדתי במשימות.
שעתיים מאז ועד עכשיו, עד שהבנתי פתאום.
במרוץ הזה, שאני מפרפרת בו, כשאני מספיקה, אף פעם לא מספיק לי. אם עשיתי את כל מה שצריך, תמיד אני חושבת שיכולתי למצוא זמן להגדיל ראש ולעשות משהו נוסף. כשאני מגדילה ראש ועושה משהו נוסף, תמיד אני חושבת על הדברים שיכולתי לעשות יותר טוב. כמו בפולניה, אף פעם לא מרוצה. לא צריך שוט כשיש מקום כזה בראש, שתמיד מצליף. שלעולם לא מתעיפת לו היד, שתמיד מעניש, אם צריך או לא.

גם זה שיעור ללמוד, להיות מרוצה מעצמי. לומר לעצמי, כל הכבוד, וללכת לישון בחדר החדש והיפה, מחובקת בגרגמל אחד, שמרוצה ממני. עונש חינוכי, לא להענש. הלכתי ועברתי על הרשימה שוב. בסופו של יום, אולי איחרתי קצת, אבל הספקתי המון, ולמרות שאני רגילה, אולי טוב לשבור את ההרגל הזה בענישה עצמית, ולתת לו להוביל את המהלכים. בסופו של דבר, אני סומכת עליו שהוא יודע מה טוב לי.
לילה טוב.

זאת השאלה.
לדידי, יש תשובה אחת בלבד. לכתוב. כדברי לותר בעומדו מול האפיפיור, וביודעו כי תשובתו עלולה להטיל עליו מוות, גם אני אומרת, "כאן אני עומדת, ואחרת אינני יכולה".
שאלתי את סבא שלי פעם, מה אעשה עם הכתיבה. קשה להיות כותב, קשה עוד יותר להגדיר עצמך סופר למגירה. סבא סבבה שלי אמר לי ציטוט של דויסטויבסקי, או טולסטוי, אחד משניהם. הוא נתן לי את תשובתו של הסופר המהולל לאחד מתלמידיו ששאל אותו את אותה שאלה בדיוק, התשובה היתה, אם אתה יכול שלא לכתוב, אל תכתוב.
בזמן האחרון, אני מוצאת שיותר קל לי לא לכתוב.
אני חושבת שכולנו רצינו אחרי המסיבונת לכתוב כמה מילים, לומר משהו, כי באמת היה ערב מיוחד במינו. לא שאני יודעת, מישהו היה צריך לשעשע את השולטים, ככה שביליתי את רוב הערב בספייס מתוק, אבל אחר כך עודכנתי והבנתי שהיה משהו מיוחד.
בהתחלה קראנו לזה, חברים מהקהילה, אחר כך, חברים. עכשיו זאת כבר קליקה, שעושה טוב להיות חלק ממנה, שבה אין מתח, אין פאולים. הראיה לכך היא לדעתי, כמות הפניות בשמות הפרטיים, כמות הניקים שנשכחים לאיטם. עברנו מבתים וירטואלים לבתי האנשים, והדמויות הוירטואליות הפכו לאינספור זהויות אנושיות מוכרות ומורכבות, המשחק הפך לאמת.
ישנם שני תהליכים שאני מזהה, אנשים במוכנים לאבד את מי שהם לטובת הדמות הוירטואלית, ואנשים שמוכנים לותר על דמות הוירטואלית לטובת מי שהם. למזלי, עוד לא נכפה עליי התהליך הזה, אז אני עוד כאן.
זאת פריבילגיה, אני יודעת, זאת אדנות כזאת של השמחים בחלקם, והלמה מאחורי הפוסט הזה עוד לא ברור לי. משונה.
אולי כי אני חייבת לכתוב, ואחרת אני לא יכולה.
אז היה טוב ונעים וכיף, ותודה שבאתם.

קצת וולט ויטמן, לאלו שיודעים לקרוא....

I CELEBRATE myself;
And what I assume you shall assume;
For every atom belonging to me, as good belongs to you.


I swear I will never again mention love or death inside a house,
And I swear I will never translate myself at all, only to him or her who privately stays with me in the open air.

I too am not a bit tamed—I too am untranslatable;
I sound my barbaric yawp over the roofs of the world.

The last scud of day holds back for me;
It flings my likeness after the rest, and true as any, on the shadow’d wilds;
It coaxes me to the vapor and the dusk.

I depart as air—I shake my white locks at the runaway sun;
I effuse my flesh in eddies, and drift it in lacy jags.

I bequeathe myself to the dirt, to grow from the grass I love;
If you want me again, look for me under your boot-soles.

You will hardly know who I am, or what I mean;
But I shall be good health to you nevertheless,
And filter and fibre your blood.

Failing to fetch me at first, keep encouraged;
Missing me one place, search another;
I stop somewhere, waiting for you.

בלילה, אחרי איזה שני קילו בשר, חלמתי שהנאצים באים.
הם אספו את היהודים בכיכר באוסטריה, ואני הייתי חייבת לברוח מהם ולנסות ליצור קשר עם הארץ, לספר למישהו שיכול לעזור, ששוב אוספים את היהודים בכיכרות באירופה.
כשהתעוררתי, גרגמל נחר לו בשקט, מתהפך מצד לצד כדי שהבשר המשובח יתעכל לו כמו שצריך. התבוננתי בו ישן, וחשבתי שוב על הפנטזיה הזאת שיש לי, כשהוא ישן ואני לא, ואני גם לא רוצה להעיר אותו.
לפעמים אני מפנטזת, שאני חותכת בו חתך בין העור לבשר, בדיוק מתחת לעצמות הכתפיים, לרוחבו. אני מושכת קצת את העור ויוצרת כיס כזה, כיס גרגמל, שלתוכו אני יכולה להכנס כולי. אני מכניסה רגל שמאל לכיס רגל ימין שלו, רגל ימין לכיס רגל שמאל. מתאימה את האגן שלי לשלו מבפנים, מכניסה אותו לתוכי מבפנים, העור שנשאר מהזין שלו בתוכי, תלוי מחוץ לכיס, מעל האגן שלי, כמו זנב. אני שמה את הבטן שלי על הקיבה שלו, את הראש שלי מציץ קצת החוצה בשקע הצוואר. אני מפנטזת שאני מתכנסת לי ככה בתוכו, יכולה להרגיש את הסרעפת שלו עולה ויורדת, יכולה להרגיש איך הלב שלו דופק מבפנים, משתכשכת במיצים שלו ומתחממת בחום הגוף שלו, כמו בייבי קנגורו בכיס גרגמל, הכי מוגנת בעולם.

סוטה.

לפני הכל, בכלל גיליתי שהמעריץ האלמוני שלי זה כלובי, וכולם קיבלו את אותו אפיקומן לפסח.
שוב התפדחתי.

היום בארוחת הבוקר, היתה לי שיחה מענינת עם גרגמל על מלך הג'ונגל והגמד המניאק, תיאוריה שפיתחתי לפני שנים, ושלימדתי אותו שניה לפני שניכסתי אותו לעצמי.
התיאוריה מורכבת מתובנות פסיכולוגיות של איך צדים בחורה, ובסך הל גורסת שיש שני סוגים של ציידי בחורות. מלך הג'ונגל, והגמד המניאק.
את עיקרי התיאוריה אשמור לעצמי, בעיקר כי היא מסוג השיטות שלעולם לא מכזיבות. העברתי אותה לחברי הטוב ביותר, לפני שבע שנים, ודקה אחר כך הוא תפס לו את הבחורה שהוא איתה עד היום. לפני ארבע שנים לימדתי את אחי, ושבוע אחר כך הוא התחיל לצאת עם בת זוגו הנוכחית.
שניה אחרי שסיפרתי לגרגמל את השיטה, כבר הייתי כבולה בעצמי בקוריה, ועד היום אני שם, עם מלך הג'ונגל שלי. זאת שיטה בדוקה, אמינה ומדויקת, להשיג את הבחורה שתרצה, או את הבחורות שתרצה, מתי שתרצה ואיך שתרצה. איזה בזבוז שדוקא בחורה פיתחה אותה, אבל לומר על האמת, היא שירתה אותי נאמנה - עד היום, טפו טפו טפו, תפשתי את מי שרציתי, מתי שרציתי ואיך שרציתי.
אבל שויץ בצד, גרגמל האיר את עיני שגמד מניאק נשאר גמד מניאק, ולא משנה כמה זמן יעבור.
מלך הג'ונגל, לעומת זאת, ניתן ללמוד להיות, למרות שחלק מהקסם של מלך הג'ונגל הוא שנראה כאילו הוא נולד מלך.
גמד מניאק יכול לנסות לעטות על עצמו פוזה של מלך הג'ונגל, אבל אפשר לראות תמיד את הגמד שמסתתר בתוכו, שמבצבץ בכל פעם שהוא מביט לצדדים.
מלך הג'ונגל, לעומת זאת, אף פעם לא ממש מסתכל לצדדים. הוא לא צריך, כי זה הג'ונגל שלו.

אישה עלולה לקנות את הבולשיט של הגמד המניאק פעם אחת, אבל לעולם לא פעם שניה.
את מלך הג'ונגל, לעומת זאת, היא לעולם לא תשכח, ותמיד ישאר בה שמץ של כבוד אליו, הערכה, גם חיבה, ולא משנה איך זה נגמר ביניהם.

ההבדל העיקרי לזהות בין גמד מניאק ומלך, הוא הרגע הראשון שבו הם נכנסים למסיבה.
מלך הג'ונגל שהגיע לצוד, יסקור את כל הנשים במסיבה בעיון, בתשומת לב ובקפידה, יבחר לו אחת, רק אחת מתוך כל העדר, ורק אותה הוא ירצה, רק אליה הוא יבוא, והוא ישיג אותה בכל מצב.
הגמד המניאק יצוץ מפה ומשם. ירוץ לזאת, ירוץ לאחרת, ימצמץ לשלישית ויאגף את הרביעית. בדרך כלל ועל פי רוב, לבסוף הוא נשאר לבד עם הזין ביד.

מה שיפה בכל העניין, שגרגמל, כשסיפרתי לו על איך עושים "מלך הג'ונגל" ויחד הלכנו למסיבה,
צד אותי, ורק אותי, והוא מלך שלי מאז ועד היום.
הוא בכלל טוען שהוא לא צייד, הוא דייג - צייד יוצא, מאתר את הטרף, צד, אוכל, ויוצא לצוד שוב.
דייג מטיל את החכה למים, כשדג קטן עולה הוא זורק אותו בחזרה, שיגדל וישמין ויחזור אליו.
אחרי 15 שנה, הוא דג אותי בסוף, שמנמנה ומוכנה, וטעימה לו להפליא.
הוא טוען, שהיה שווה לחכות.

נכנסתי לכלוב, לגלות שמעריץ/ה אלמוני הזמין לי מנוי זהב. איזה כיף!
עכשיו רק לכי תביני מה לעשות עם זה.

אז הלכנו הערב למסיבה של F ואייר, או צוות אויר.
דבר ראשון, הלכתי לחפש אפיקומנים, שהיו מוחבאים במקומות לא משונים ולא ביזאריים בכלל, לצערי. אחרי חמישה החזרתי שנים למקום, ואת השאר שמרתי בתיק. מאסטר גרגמל הודיע לי, שכדאי מאוד שאני אמצא את אפיקומן מספר אחת, או ש... כף היד כבר מתחילה לגרד לו.
מאוד משונה. כשגרגמל עושה את התנועה של "עד כאן" וכשאימא שלי עושה את התנועה הזאת, זאת אותה תנועה ממש. לא נראה לי שהם תיאמו את זה קודם.
לא מצאתי את אפיקומן אחד. אז במקום זה, קיבלתי את ה"או ש...".
נתבקשתי להוריד את החצאית ולהשאר בטוניקה. נתבקשתי לפסק יותר. נתבקשתי להפסיק לרקוד עם התחת, אבל יש דברים שאי אפשר לעשות כשאתה סגול מבפנים ומבחוץ. סשן שוטים עם מאסטר בודיגארד, קצת מביך, על כל הצלפה שלי, לולי מקבלת שש. היא ישבן הברזל, לא זזה, ואני רועדת בתוך העקבים וצורחת...מזה צורחת. פאדיחות.
שרתי לה שיר קטן תוך כדי, כי החצופה הזאת מחייכת אליי ואומרת לי " איי" קטן כזה, ואחר כך "כואב לי", ואני גיבורה גדולה, כואב לי זה הסטנדרט, אז חיברתי לה שיר על המקום.
זה לא פשוט כמו שזה נראה לחבר שיר בחרוזים בזמן שמצליפים לך בשני שוטים וכפות ידיים על הישבן, וחצי מועדון מסתכל. אבל זה היה שיר די מוצלח, אפילו קליט, ושרנו אותו כמה פעמים, ואחר כך בשני קולות, עד שהסתובבתי, וראיתי את החברים שלנו יושבים ומחייכים, והמון פרצופים אחרים שאני לא מכירה, ואיבדתי פוקוס לרגע. פתאום כל הצלפה נעשתה עינוי, פתאום לא הבנתי מה אני עושה שם, ואיפה גרגמל שלי. ומילא איפה גרגמל, מי לקח לי את הבקרדי קולה שתחנק יא מניאק בן אלף זונות שיתקע לך הקרח בגרון והמקל בתחת.
אז גרגמל בא אלי, וליטף אותי ככה מפה ומשם ואמר לי
את שלי. את שלי ורק שלי. ורק אני ורק אנחנו ואת שלי.
ככה הוא אמר לי, ונתן לי עוד עשר ביד פתוחה ואצבעות, כי יד זאת אהבה בשבילי.
ואחר כך רקדנו קצת והלכנו לאכול.
פגישת מחזור כזאת שמחה, עם ישבן סגול ושווארמה בקצה, ועוד תמונה קטנה לרזומה הגדל שלי, לצורך השוואה.

ועכשיו שאלה רצינית. האם ראוי לסאבית להיות גאה במאסטר שלה? האם ראוי להודות בזה?
אני גאה במאסטר שלי. איכשהוא נראה לי שהוא אוכל דרדסים לארוחת בוקר.

היה כיף לראות אנשים טובים ששנים לא ראיתי, ושוב חברים טובים שפניהן המחייכות ותמיכתם הבלתי נלאית גורמת לשנינו להרגיש אהובים, מחובקים.
לילה טוב.

סבלנות הוא אומר לי, סבלנות.
לא התכונה הבולטת ביותר שלי, שדון נודניק שכמוני. כשהייתי קטנה, הייתי שוכבת במיטה ומחכה שיגיע כבר מחר. היום, לפעמים כשמתחיל הבוקר, אני מזכירה לעצמי שהיום יעבור בין אם ארצה ובין אם לא, והכי טוב פשוט לשמוח, כי הזמן - לא משנה לא איך אני מקבלת את זה.
אבל הכי גרוע, זאת סבלנות למשהו שלא ידוע מתי יקרה, מתי יבוא.
היום הסבלנות שלי עומדת במבחן גדול. מחכה למחר, למסיבה, אבל גם לפרס שלי, הקייטנה שקיבלתי מאדוני, ושצריכה תיאומים מתיאומים שונים.
סבלנות, הוא אומר לי, יהיה השיעור הראשון שלך בסיפור הזה, את תלמדי שלא את קובעת את החוקים, ובניגוד למה שאת חושבת, אני שולט גם בזמן.

אני בכלל לא חושבת שגברים מבינים את הקונספט של "זמן". (שוב את חושבת בלי רשות?!)
גברים מבינים מרחב. הם מבינים את החלל הזה שקיים בין נקודה A לנקודה B. הם מבינים מה ההבדל בין 30 ל7 ס"מ. אבל זמן הם לא באמת מבינים. יקומו הקפצנים ויגידו - "לא מבינים זמן? מבינים יופי, תשכבי פעם 8 שעות במארב ותראי מה זה" אבל גם בסיטואציה כזאת, הם לא מבינים זמן. הם מבינים את הגוף, יכולים למדוד את השינויים בו (מרחב) יכולים למדוד את הזמן שעובר בדברים קונקרטיים מוחשיים.
נשים מבינות זמן. הן מבינות את האמורפי והלא מוחשי בזמן. את צניחת הגוף ואת ההמתנה ואת הציפיה ואת הגעגועים. הן לא יכולות ממש למדוד את זה, כי מרחב זה הריאלם הגברי, וזה ממש לא קשור, אבל הן מבינות זמן.

כשגבר שולט בזמן שלי, הוא שולט בהרבה אספקטים שלי שהוא לא מבין, שהוא לא יכול לראות.
ואז אני צריכה ללמוד סבלנות.
לפעמים אני חושדת, שגרגמל שונא דרדסים.

רק אחרי שהוא קדח את החורים, והתקין את השאקלים, וזז אחורה, יכולתי לראות כמה אני עקומה.
הלילה אני ישנה בכלבייה, ליד המחשב.
בשישי דיברנו על קילורים. אני יודעת שעוד לא הרווחתי את הקולר שלי כסאבית שלו, אבל אני כבר לא מופתעת כשאני מקבלת ספנקינג כך באמצע החיים.
כמה טוב שזה עושה לנו, העולם הזה, האנשים.

בשישי, מחוברת לצלב, סוף סוף מגלה את שדיי בפני אחרים, הפרט היחיד שאני מתגאה בו, עם או בלי סיבה, בגופי, הוא פתאום הוציא את שוט הרמאות שלי, שוט היומולדת ששימש אותנו בעבר, ושלא חטפתי ממנו שנים.
האמת? רעדתי. המחשבה על השוט הזה, שהזמנתי מראש, אכזרי היום כמו שהיה ביום שקיבלתי אותו לידיי, הפחידה אותי.
אחרי הקרופ, והשוט הרך, והמכות היבשות, לקבל בשוט הזה?! מעשה ידיו של Tיפוס להתפאר, מעולם לא נועד לפאר את גופי. ובאותו רגע, בידיו של גרגמל האהוב שלי, פחדתי.
פחדתי כי שמעתי אותו צוחק. (לא את השוט , את גרגמל)
אבל ספרתי עד 10, והחזקתי את הכל עמוק בפנים.
ואחרי העשירית הוא שאל אותי, "את מוכנה לגראנד-פינאלה?" ואני התחלתי לבכות.
בכיתי את כל הדברים המרושעים שהחזקתי בבטן שנתיים
בכיתי בשקט בשקט, שהאורחים לא ישמעו.
אבל גרגמל שמע, ובתנופה אדירה הכה בי ביד פתוחה ומצליפה, כי יד זאת אהבה בעייני, ואני המשכתי לבכות. שוחררתי מהצלב, לפנק את עצמי ברצפה קרה, לא לפני שעברתי סיבוב ביקורת, לראות אם ישבני נשא חן, סימנים והכל.
היה כיף, צולמתי בבוקר לשם השוואה, ונגלה כי הפעם סומנתי יותר.
רק דברים טובים קורים לי מאז שהגיע אביב.

נפילת הכלוב גרמה לתזוזים מוגברים לקראת יום שישי. מדהים כמה אתר אינטרנט אחד יכול לשמש לכל כך הרבה פונקציות: עדכונים, שיחות נפש, יצירת קשר, לימוד של דברים חדשים, והכנת רשימות וירטואליות... גם אצלכם זה היה ככה?
בכל מקרה, בבוקר גרגמל נפנף אותי מהמיטה. בדרך כלל הוא נותן לי לישון עד מתי שאני רוצה, אבל אחרי שסיפרתי לו שאתמול כשהוא יצא בדיוק חלמתי שאני רוקדת פלמנקו עם בחור נמוך ורזה מגרמניה, קיבלתי נפנוף מיטה בתשע בבוקר בדיוק.
מה יש לך לעשות היום פומי? שואל הבוס, ואני ממלמלת כל מיני דברים כמו בלה בלה, אומפפפ ו-גרררר.
טוב, אז אני אגיד לך מה לעשות היום. היום את מנקה את האמבטיה והשירותים, שיהיו מצוחצחים לשישי בערב.
אוףףףף
אני שונאת לנקות, אמרתי באותו טון שגרגמל אומר "אני שונא דרדסים".
אבל לצערי, לא נשאלתי לגבי העדפותיי במלאכות הבית, ונשלחתי כלאחר כבוד עם הסמרטוט והסקוטש אל עבר מפלצות הקרמיקה המטונפות.
קרצפי קרצפי, כי אם לא אז אדאג...
ניקיתי הכל, אפילו את העלים של העציץ הקטן שעל האסלה, זרקתי כל מיני דברים החוצה רק כי לא היה להם מקום. יש מצב שאני אענש כשהבוס יחזור הביתה, כי זרקתי את קצף הגילוח (הוא נשמע לי ריק!) ואז גיליתי שאין עוד אחד. אבל אני ראש גדול, אני אחזור עם אחד חדש.
בדרך כלל זה מגעיל אותי, ולוקח המון זמן, אבל כשאין ברירה, אין ברירה ואין מה לעשות, מלבד לקרצף ולקוות לטוב.
משכשכת בשלוליות שעשיתי, התחלתי להשפריץ מים לכל עבר. להיות פומיקי בדרך כלל אומר, שאם מקבלים משימה כל שהיא לבצע, משהו ישתבש, ואכן מצאתי את עצמי מציפה את כל הבית במים מטונפים, שהיה להם ריח חשוד משהו של כלב לח.
אבל עכשיו הכל נקי, חוצממני כמובן, ואוי למי שיתמש בשירותים/אמבטיה שלנו בשישי ולא יצא ויגיד:

"יה! איך נקי פה! אני לא מאמינ/ה! בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה"

תתחילו להתאמן חברים. אפילו קניתי סבון ידיים.

בשבת, אחרי מזמוזי הבוקר וקפה הצהריים, הזכרתי בעוונותיי שיש הרים של כביסה לקפל, ובכלל, להחליף ארון חורף בארון קיץ.
חברינו יודעים, שגרגמל ואני בכלל מגיעים מזוגיות ונילית, והבדסמ עבורנו - דרך מצוינת לעבוד על דברים פסיכולוגיים אישיים של כל אחד מאיתנו, מעבר לסטיות המיניות.
כך שכשהזכרתי את הכביסה, גרגמל התמתח על משכבו והציץ בשעון: השעה עכשיו עשרה לשלוש, כמה זמן את צריכה בשביל לנקות את הסלון לגמרי כדי שנוכל למלא אותו בכביסה לקיפול?
עם לשאוב אבק או בלי לשאוב? שאלתי
עם לשאוב.
אני לא יודעת, התמתחתי גם אני, עשרים דקות, חצי שעה?
את אומרת או שואלת אותי? שאל גרגמל בקול המאסטר שלו
אני לא יודעת, אמרתי, בלי לשים לב לשינוי בקולו.
שאלתי אותך שאלה, את יכולה לתת לי תשובה?! הוא שאל, בקול שהפסיק את ההתמתחות והתחיל את ההתפכחות.
"חצי שעה" עניתי בקול קטן
"יש לך 40 דקות" הוא אמר והוסיף "אני הולך עם הכלבה לטייל (לא אני, הכלבה השניה) ולקנות סיגריות. כשאני חוזרת אני רוצה סלון מצוחצח, קפה וקינוח, ואוי לך אם משהו מהדברים לא יהיה מושלם"
מייד חישבתי בראשי הקטן מה אעשה ובאיזה סדר, קשה קצת עם זמנים כשאתה לא יודע לספור. עוד אני חושבת, הוטחתי אל הקיר, ויד לא ביישנית בכלל החלה מחטטת באחורי, מפשקת את רגלי ומרעידה עולמות. "ידיים על הקיר" הוא אמר, "ותפשקי עוד". מה לעשות, פישקתי.
גרגמל מדביק אותי לקיר ופותח אותי עד שאני רטובה לגמרי, ואז הוא משליך אותי על בטני על משענת הספה ומזיין לי את הצורה. הוא גומר לי עד הגב ומורח אותי בזרע עד שאני כולי דביקה, ואז מסתכל בשעון ואומר לי "עברו 20 דקות פומי, ועוד לא עשית כלום?! ומה זה הדביק הזה על הגב שלך, מהר תסדרי את עצמך!"
אני רצה למקלחת ומאסטר אחרי, המים קרים לי, אבל אני רוחצת, ולא מגיעה לאזורים הדביקים באמת. "מאסטר תעזור לי..." אני מצטטת, והוא לוקח את הברז ומשפריץ לי על כל הגוף. "המים קרים" אני מתלוננת, אז גרגמל מסיט את הטמפרטורה לקרין ביותר (קפואים!) ואומר לי לפשק. אני צורחת וצוחקת (אצלי זה בדרך כלל בא ביחד) וכשהוא מחליט שאני נקייה, הוא משאיר אותי שם ויוצא. מתוך ה40 דקות נשארו לי רק 15, או משהו כזה, אבל כשהוא חוזר הסלון מבריק, הקפה מוכן, הקינוח ערוך על השולחן, וסאבית אחת, מרוצה ומסופקת, מעשנת סיגרית נצחון קטנה.
מסתבר, שמה שאפשר לעשות ב40 דקות, אפשר, אם ממש משתדלים ועושים הכל בריצה, לעשות גם ב-15.
ואיך הכותרת מתקשרת לכל זה?
ובכן, לאחר הצלחתי המסחררת בעמידה בזמנים או על הקיר, הוחלט שהרווחתי צלב משלי, בהתאמה אישית. חבר יקר וקרוב הסכים לעזור בעניני הבטיחות והגודל.
בקרוב התליה.