פומיקי פה, פומיקי שם

We live on a mountain
Right at the top
There's a beautiful view
From the top of the mountain
Every morning I walk towards the edge
And throw little things off
Like:
Car parts, bottles and cutlery
Or whatever I find lying around

It's become a habit
A way
To start the day

I go through all this
Before you wake up
So I can feel happier
To be safe up here with you

It's early morning
No one is awake
I'm back at my cliff
Still throwing things off
I listen to the sounds they make
On their way down
I follow with my eyes 'til they crash
Imagine what my body would sound like
Slamming against those rocks

When it lands
Will my eyes
Be closed or open?

I go through all this
Before you wake up
So I can feel happier
To be safe up here with you

היום ביומון, בדף הרכילות, כתבו על איזה סלב, שקנה לעצמי המון תחתוני פומיקי בחו"ל.
תחתוני פומיקי. ביטוי כזה.
כשנשאל מה פתאום, ענה "עברתי לפומיקי. זה הרבה יותר עכשווי, ובעיקר עם הרבה אוורור."
חיפשתי בגוגל מה זה אומר, ולא מצאתי שום דגם התואם את הכינוי הנ"ל, אבל אני חייבת להגיד, שכשקוראים תחתוני גברים על שמך, זה בהחלט אומר שתפסת אותם בביצים..

בימים האחרונים הרגשתי שהוא לא אוהב אותי יותר, וגרוע מזה - הרגשתי שגם אני לא. שלושה ימים ככה בערך לא ממש דיברנו. נוהמים בבוקר לפני היציאה ונוהמים בערב לפני השינה, וביום שישי עם הקפה והעיתון, חשבתי פתאום שהוא כבר לא רואה אותי, לא מבין אותי, לא זוכר אותי ולא סופר אותי.
חשבתי שאולי אני אגיד לו את זה. בערב, לפני שנגיע לחברים, במכונית, אני אומר לו שאולי כדאי שנפרד. אני אומר לו, "תראה, אתה לא אוהב אותי יותר. הדבר הזה שאנחנו קוראים לו אהבה, הוא בעצם רק אינרציה. התרגלנו". כך אני אגיד לו, ואחר כך אשאר עם עצמי, עם הריק שהוא ישאיר אחריו, עם האבל הזה הגדול במיטה שלנו.
הרגשתי ככה בעבר, לא רק אתו. לפעמים נדמה שהאהבה הגדולה שהיתה פעם נהיתה צל, זכרון. אז אני בדר"כ חושבת לעצמי שאהבה נשכחת כנראה לא שווה את המאמץ.

יש לנו חבר טוב שסיפר לנו פעם על ענין האמון. הוא אמר, שמאה פעמים הוא יכול הגיד לבת זוגו, "אני אתך, אני רואה אותך" והיא לא תאמין. אבל בכל פעם שהוא יוכיח לה שהוא רואה אותה, שהוא אתה ולא יתן לה ליפול, באותו רגע אין לה ממש ברירה, ההוכחה נמצאת שם.

בבוקר, כשחזרנו מהבילוי, היתה בינינו פתיחות מחודשת. דיברנו לעומק, ואז הוא הלך לחדר וחזר עם מתנה עטופה. הוא אמר שחיכה קצת לתת לי אותה, וזה נראה כמו זמן טוב.
פתחתי את המתנה לגלות שהוא רואה אותי. הוא נתן לי את הדבר הזה, שהייתי צריכה יותר מכל בשביל הנפש, והראה לי שהוא מבין אותי, שהוא סופר אותי, שהוא פה בשבילי ולא יתן לי ליפול.
והאהבה הזאת, שנראתה אתמול כמו צל של זכרון, הפכה להיות שוב מאוד מאוד ממשית.

אני כותבת את זה פה, כדי שאזכור, וכדי שגם אתם חברים תוכלו להזכיר לי, בפעם הבאה שאני לא סומכת, לא מאמינה, שוכחת, שהוא רואה אותי. מבין אותי. אוהב אותי.

בזמן האחרון עברה עלינו תקופה לא קלה.
בכלל, להיות זוג בעידן האינטרנט זה לא דבר פשוט.
המציאות הזאת, שבלחיצת כפתור אתה פתאום במקום אחר, בעולם אחר, עם אדם אחר, ובכלל, לפעמים מתעתעת לחשוב שלהיות עם מישהו, או לא להיות עם מישהו, זה קל כמו לחיצת כפתור, ודינאמי כמו פורום בתפוז. בוחרים אחד, הולכים לאחר, חוזרים לאחד, כל כך קל לשבור את הכלים.
הרבה יותר קשה להחליט שנשארים, שמתמודדים. הרבה יותר קשה לוותר, להבין, לסלוח.
הרבה יותר קל לכתוב טוקבק בעילום שם עם דעה נוקבת, מאשר לומר בעדינות לבן/בת הזוג את אשר על דעתך. יותר פשוט לגלוש לאתרי פורנו מאשר לשמור על המשקל ולבצע את התרגילים בבית.

מסתבר שלא רק אצלנו זה ככה. מסתבר ש"מרקורי בנסיגה" אצל זוגות רבים.
אולי זה הקיץ. אולי החום והאור מגלים דברים שהוסתרו בחיבוק הפוך של החורף. אולי לא.
בכל מקרה, תקופה לא קלה.

מיתולוג שלי מתחתן שבוע הבא. התקשר לוודא שאני מגיעה, ויכולתי לשמוע שהוא לבד.
ואיך אתה? שאלתי אותו, מקניטה קצת.
עסוק בלוגיסטיקה, הוא ענה, דג קר שכמותו. היתי תמים, הוא אומר. חשבתי שחתונה זה משהו יחסית פשוט. משלמים הרבה כסף למישהם, וזה אמור לפטור אותי מהבעיות. אבל לא, אחרי כל זה עוד מצפים ממך לעשות המון החלטות משונות שמראש שילמת על מנת שייעשו בשבילך.
אבל יש לך אישה בשביל זה, אמרתי לו.
כן, אבל היא מצפה שגם אני אהיה מעורב בכל ההחלטות האלה, הוא רטן.
אז היית צריך לבחור לך אישה אחרת.
אני יודע, הוא ענה, אבל סירבת לי.

והדברים שלא נאמרו, על להתחתן עם מישהו שאתה לא באמת אוהב, לא באמת מעריך, רק בשביל להתחתן, הם הבדיוק הפך הגמור ממה שקורה עכשיו בתוכנו ומסביבנו.
הזוגיות המושלמת, היציבה, כנראה, נעדרת אהבה.
כי אהבה זה לא דבר יציב. לא דבר מושלם. לא עניין קל.
לאהוב זה עניין מסובך, מבולגן, מלוכלך לפעמים.
אבל בסופו של דבר, זה עדיף על חיים שלמים של בדידות - ביחד ולחוד.

את עדיין שומרת לי על ההבטחה? הוא שאל.
איזו הבטחה?
שתהיי אשתי השניה.
כן.

מה אכפת לי להגיד כן? ועוד עכשיו? עדיף מלומר לו את מה ששנינו יודעים, שבקרוב הוא עונד טבעת לאישה שהוא לא באמת רוצה למות בזרועותיה.

ועכשיו נשאלת שאלת הקולר/ טבעת הגדולה:
למות בזרועותיה, או לא למות בזרועותיה.
ובזה מסתכם כל הסיפור.

אבל עוד כאן.
הכל בסדר חבר'ה. זאת רק המערה שאליה הדובים נכנסים בחורף. דובים קצרי רואי מסתנוורים בשמש, ואז הם צריכים מערה.
אבל לא באמת בשביל לחרופ. סתם בשביל הצל.

היה לי שיר לאנוצ'קה, אבל הוא נורא ארוך ובאנגלית, אז אני שרה לך אותו בלב.

אבל עוד כאן.
הכל בסדר חבר'ה. זאת רק המערה שאליה הדובים נכנסים בחורף. דובים קצרי רואי מסתנוורים בשמש, ואז הם צריכים מערה.
אבל לא באמת בשביל לחרופ. סתם בשביל הצל.

היה לי שיר לאנוצ'קה, אבל הוא נורא ארוך ובאנגלית, אז אני שרה לך אותו בלב.

אבל עוד כאן.
הכל בסדר חבר'ה. זאת רק המערה שאליה הדובים נכנסים בחורף. דובים קצרי רואי מסתנוורים בשמש, ואז הם צריכים מערה.
אבל לא באמת בשביל לחרופ. סתם בשביל הצל.

היה לי שיר לאנוצ'קה, אבל הוא נורא ארוך ובאנגלית, אז אני שרה לך אותו בלב.

היום אימא שלי, בסלוני ההפוך, עם הרגליים למעלה, בטון החותך והתקיף שלה אמרה: "פומיקי, אתם לא צריכים ללכת. תגידו שאתם לא הולכים."
בשלווה עניתי לה: "אני אשאל את גרגמל והוא יחליט".
"מה פתאום?!" הסתערה עליי, "אין לך דעות משל עצמך, אין לך מה להגיד?!"
אמא יקרה, חשבתי לעצמי, בתוך מי שהוציאה אותי מהרחם שלה, את יודעת שדעות היו לי עוד לפני שהיו מילים.
"אני אומר לו את דעתי, והוא יחליט" אמרתי.
"אני לא מבינה את זה" היא לא הבינה "אי אפשר לשבת ולהחליט ביחד, להקשיב למה שיש לכל אחד להגיד ואז להחליט?! למה הוא מחליט?!"
"כי ככה אני רוצה" עניתי לה.

היה משהו אירוני בכל השיחה הזאת. אימא שלי מעולם לא היתה אדם שיושב יחד ומחליט. כלומר, ההחלטה מתקימת, אצלה, ואז יושבים ומשכנעים. אחרי שאימא כבר החליטה, אין מקום לשינוי. אבל אני חושבת שהיא שונאת את זה, שאני נותנת לפושטק הזה להחליט בשבילי, בשבילנו. מוזר, כל החיים אמרה לי להיות יותר רכה, פשרנית, פחות נוקשה עם הגברים המתחלפים שלי, ועכשיו, מה פתאום שהוא יחליט.
עוד אירוניה דקה, בכך שהוא מחליט, כי כך אני רוצה. נשמע משונה, ההחלטה היא שלו, כי אני בחרתי בזה. הבלוג הזה אולי המקום היחיד שבו (אולי) לא צריך להסביר את זה.

אחרי כמה דקות, דקר אותה משהו בגב. היא התרוממה ושלפה את הקרופ, ואחריו את השוט, ושאלה "מה זה, יש לכם סאדו מאזו פה?"
לא ידעתי מה לענות. הלם. לא חשבתי בחיים שאימא שלי בכלל יודעת מה זה.
"לא, מישהו שכח את זה פה, זה של סוסים"
היא לא קנתה את זה, אבל לא אמרה כלום.
אחרי כמה רגעים, חזרה לרכוב עליי עם דברים שלא מוצאים חן בעיני, ואולי בפעם הראשונה יכולתי להגיד לה, "אימא, אני לא רוצה את מה שאת רצית. אני אפילו לא רוצה את מה שאת רוצה בשבילי."
אז מה את רוצה? אל תעני לי במה לא, תעני לי במה כן.
זה לא צריך לשנות לך מה שאני כן רוצה. זה לא העניין שלך. זה לא משנה לומר לך דברים שאני בעצמי עוד לא יודעת. אני רק יודעת שהנה, אמרתי, לא רוצה. וזה צריך להספיק, לפחות לשלב זה של שיחתנו.
היא השתתקה. הפעם לא אמרה כמו תמיד "אני רק רוצה שתהיי מאושרת" כמו שהיתה אומרת לי לפני גרגמל, ולפעמים מוסיפה, "שתמצאי לך מישהו טוב". הפעם היא לא אמרה דבר.
האם זה כיוון שראתה כבר שאני מאושרת? האם זה בגלל שגילתה סוף סוף שהאושר שלי והאושר שלה הם שני דברים שונים? האם התיאשה?
חיכיתי קצת, ואז שלפתי את היצירה האחרונה שלי. הקראתי לה אותה, והיא נאנחה בהנאה, ושניה לפני שחזרה לומר לי על כמה שאני צריכה לעשות עם זה משהו, וכמה שאני מבזבזת את הזמן, יכולתי לראות את השניה הזאת של הגאוה בי, על שיצרתי משהו שהיא לא לגמרי הבינה, אבל יכלה לראות כמה הוא מצוין.
אבל אז השניה הזאת עברה, ואני חזרתי לסשן פולניה.
אבל זכרתי את השניה הזאת, ובראש הרצתי אותה שוב ושוב, לעצמי. לא בגלל שהיא היתה גאה בי, לא זה, אלא בגלל שלרגע הבנתי, שכשעושים משהו טוב, מצוין, גם מבקריך הגדולים ביותר חייבים רגע לנשום, רגע לספוג איזושהיא גדולה.
הרגע הזה, עם אימא שלי , והכתובה שכתבתי לזוג חברים מתחתן, הזכיר לי לשבריר שניה, את הגדולה שלי עצמי.
וזה משהו לישון עליו.

לא היו לי הרבה שנים עד עכשיו. לפעמים זה נראה המון המון ימים, אבל בדרך כלל מרגישה שלא למדתי הרבה. סתומה, אבל אופטימית.
אחד הדברים שכן שמתי לב אליהם, זה הדרך בה מקטלגים אירועים בחיים. זה שייך למדף הדברים הטובים, זה - כדברי חבר יקר - למדף ה"לא טוב".
אבל יש דברים, שאת המשמעות האמיתית שלהם אפשר לראות רק בדיעבד. כמה טוב שלא לקחתי את ההצעה הראשונה, ככה לא הייתי מגיעה למקם הטוב שלי. כמה חבל שהוצאתי עצבים באותו יום, אז יכול להיות שלא היו קורים כל מיני איכסות. ככה, מניה לאחור.
אתמול ישבנו אצל חברים יחסית חדשים שלנו, לאורך אם לא לעומק. באנו לביקורון קצר, שהתארך עד שעת לילה מאוחרת. היו כמה שיחות עומק מיוחדות, נשאלו שאלות.
כשיצאנו, באוטו גרגמל שתק. חשב וחשב וחשב. אני רציתי לקשקש, להחזיק ערה, לסנן ולעבד את השיחה הזאת שהיתה לנו, אבל היה לי גרגמל לא קואפרטיבי במיוחד, ולכן נתתי למחשבות לרוץ.
לפעמים נדמה, שדבר פעוט שאנחנו עושים, מתקבל בצד השני בתרועות חצוצרה. דבר פשוט ונחמד שעשינו, שלא נתנו לו משמעות גדולה במיוחד, הוביל אותנו לזוג אנשים ייחודי, מקסים, ובעיקר, אני חושבת, זוג שאפשר ללמוד ממנו המון, על המון. נדמה היה בהתחלה, שאנחנו עשינו משהו טוב להם, והכרת התודה היתה הענין הגדול שלשמו התכנסנו.
אתמול, המאזן הזה התהפך. אנחנו היינו אלו שדבר פשוט כמו שיחה, שאלות שנשאלו ודברים אישיים שסופרו ונשפכו החוצה, התקבלו אצלנו בתרועות חצוצרה ושטיח אדום.
לפעמים לגלות, שיש אנשים שיכולים להקל עליך, פשוט כי הם במרחב שלך, מחמם את הלב ומעלה דמעות בעיניים.
התרגשתי אתמול, ואני מתרגשת עכשיו.
בסופו של דבר, אני יצור די נאיבי והזוי. מאמינה בקיומם של דברים מסוימים, וכשאני נתקלת בהם, אני מופתעת כל פעם מחדש. אתמול שוב הופתעתי מרוחב ליבם של אנשים, ומכמה פשוט, באמת פשוט, להתחבר.
אז זה בלוג קטן, לשניכם, שתדעו, שמגיעה לכם תודה גדולה מאיתנו, ולא להיפך.
באהבה.

בתחילת השבוע פנה אלי גרגמל והודיע לי רשמית, שנמאס לו מהעצלנות הפושה במחוזותינו, וחצמזה, לא נאה לה לסאבית להשמין על התחת בבית ולבזבז את כספי האדון.
"את עושה רשימה של כל הדברים שיש לך לעשות, השבוע ובכלל, ומעכשיו, אני מסמן לך מה לעשות כל יום". ודבר ראשון החליט, שעד סוף השבוע יש לי רשימת שלושה מקומות בהם אני רוצה לעבוד, וראיון עבודה אחד שנקבע.
אני לא אישה פשוטה. וכחנית משהו, יש האומרים. לא בפנים כמובן, כי למי יש כוח להתוכח אתי, אבל אומרים בכל זאת, בשקט ומאחורי הגב.
"למה אני צריכה להחליט כל כך מהר איפה אני רוצה לעבוד?!" התלוננתי. "מה פתאום ראיון עבודה תוך שבוע, מה אני, קוסמת?"
"אולי כוסמת, אולי כוסאמק, אבל תעשי."
אוף, מאסטר קקה, אני חושבת לעצמי, ומתלוננת בבוקר, בצהרים ובערב, ולפעמים גם בלילה, לפני ומתוך שינה. מתלוננת, אבל מבצעת, כי אימא'לה.
ככה התחיל השבוע. אתמול התקשרו והציעו לי עבודה החל מהיום. היום התקשרו, והציעו לי עוד עבודה, החל ממחר. ומחר בכלל יש לי ראיון עבודה למקום שרציתי, לתפקיד שרציתי, קל"ב עם משכורת שמנמנה ואפשרויות קידום.
ככה, קסמים מראשון עד רביעי בלילה.
מה אני אגיד, באמת מאסטר קקה.

הייתי טובה השבוע. איך אני יודעת שהייתי טובה, כי מאסטר נתן לי 500 שקל ושלח אותי לקנות בגדי פטיש חדשים, והיום הוא חזר עם קיין חדש ועם קרופ חדש, ונפנף אותו בחדר כאילו היה סייס.
נראה לי שאני אעשה פוני.