עבר עלי שבוע מאד קשוח,
הילדה שלי החליטה לבדוק גבולות בכל הכוח,
והיה לי גיל התבגרות קטן שזה היה קשוח מאד כי לא היה עם מי לשוחח.
בשבת נשברתי ופשוט בכיתי את חיי,
כי לא ידעתי מה לעשות כבר.
שום פיתרון לא עזר,
מזל שיש לי שכנה כלכך טובה ופשוט לקחה אותה (אחרי שבכיתי לה)
האכילה אותה, קילחה אותה והחזירה לי אותה מוכנה ומדופלמת לשינה.
אימהות זה דבר עם כל כך הרבה רגשי אשם,
שזה קצת מייאש כבר.
כמה לילות שאני לא בוכה,
אני חושבת שתכף אהיה מסוגלת לעלות לקבר של הבת הקטנה שלי ולומר לה שאני עדיין כאן ובזמן שהגוף הקטן שלה מתפורר אני משתדלת לרפא את הפצעים שלי ואת הטראומות שלי,
מקווה שאת רואה הכל מלמעלה ומחייכת שאני עדין לא נפלתי לתהום.
אני אוהבת אותך עדין ולא שכחתי אותך.
אני מרגישה כשאני בעליה,
ומקווה שזה ימשיך ככה.
מחר אני הולכת לאירוע משפחתי הראשון שלי מאז שהיא נפטרה,
מקווה שאצליח להחזיק מעמד.
מקווה שבהמשך השבוע גם יהיה לי לכתוב דברים טובים והמגמת עלייה תמשיך, למרות שהמוזה שלי באה כשאני שם למטה בתהום.
♥︎
