כלבה נושכת.

הוא צריך להיות סמכותי, עם פרצוף ממש רציני. רצוי שגם יהיה לו קצת זיפים או זקן מסודר.

לא יודעת למה אבל מראה של גבר מטופח עושה לי את זה. אני צריכה שהוא יישב מולי וישמע את כל ההתלבטויות הדביליות שלי.

טוב , זה לא ממש דבילי, אבל העתיד שלי נראה כרגע על פרשת דרכים ומסרב לעלות לרכבת...

רצוי שתהיה לו חולצה שחורה, לא משנה הסוג. אבל הצבע הזה מעמיד אותי במקום. המקום הזה שאני צריכה לפתוח הכל ופשוט לספר.

שאני מתה מפחד לחלק את הקלפים שאני מחזיקה קרוב לחזה. "זאת ההחלטה העסקית הכי גרועה שאת עושה" צעקה עליי חברה .

היא אומרת שאסור לפחד מלחלק את הקלפים שאני מחזיקה כי גם אם ילמדו את הטכניקות שלי, גם אם יעתיקו אותי, אני כבר אהיה בדבר הבא.

וכאן אני נתקעת.

מה הדבר הבא? האם אני צריכה להשליך את עצמי למים ופשוט לעשות מה שהלב רוצה או להקשיב ליועצת העסקית שלי שמדרבנת אותי לשמור על הקלפים חזק וקרוב?

אני צריכה מנה הגונה של הצלפות בתחת, ואח"כ אני צריכה שההוא עם הזקן ,החולצה השחורה והג'ינס יושיב את התחת הכאוב שלי לעבוד.

אמרתי ג'ינס? כן..רצוי שגם יהיו לו קצת קרעים וחגורה.

אני אוהבת חגורות... תמיד כשאני רואה אותן מציצות ,  במיוחד על מכנסיים של גבר חסון, הן עושות לי חשק לקבל הצלפה על התחת.

אז איפה היינו? אה, בתחת.

כן. הוא צריך להיות סמכותי ולהבין בדיוק על מה הוא מעניש אותי. ממש חייב להבין שהעונש מגיע לי כי אני לא מחליטה מה לעשות.

אני צריכה דרבון להחליט, ולא משנה כמה שעות פסיכותרפיה אני אצבור, זאת לא אותה תוצאה כמו כמה הצלפות טובות מהסיבה הנכונה ומהגבר הנכון.

אני לא מחפשת שולט.. אני צריכה מדרבן. כזה שמאמין במה שאני עושה, יודע לתת עצה טובה וגם הצלפה נדיבה.

אין כאן הזמנה לשלוח לי הודעות, בבקשה... אתם סתם מגחיכים את עצמכם. אני אוהבת למצוא לבד את הגבר המדויק הזה ולהפוך אותו למדרבן מצליף.

כבר הפכתי כמה גברים וניליים למפלצות דרבון ו...בחיי שזה מספק יותר מחדירה.

אמרתי חדירה?

כן.. באלי שהוא יחדור לי לתוך הנפש דרך העיניים. ורצוי שגם תהיה לו המסוגלות לחדור לתוך הכוס שלי כי הוא ממש נרטב כשאני מוצאת גבר שלא מפחד להסתכל לי בעיניים בלי להשפיל מבט.

הוא קיים בכלל מדרבן כזה? האם משאלת הלב שלי מוגזמת כשאני מבקשת אהבה שהיא כזאת? 

הייתי מאוד רוצה לחוות פעם את התחושה הזאת שיש לנשים כנועות. 

הנשים האלה שמאשימות את עצמן כאשר משהו משתבש, כשהוא כועס

או מתוסכל או עצוב. 

זה נשמע ונראה לי כמו הרמה הגבוהה ביותר של כניעה שכנראה לעולם לא אגיע אליה. 

יש בתוכי איזה שד קטן שמתעורר להגנתי ומתנגד בתוקף בכל פעם שמנסים להאשים אותי בדבר שלא קשור אליי. 

השד הזה שמונע ממני להוריד לגמרי את הראש או להשפיל מבט ללא גיחוך בלב.. 

היום הוא אחד מהימים האלה שאני שמחה שיש לי אותי לעצמי.. ומה הייתי עושה בלעדיי בכלל. 

אני חושב, הוא לחש לי,

שלפעמים בורחת לך הילדה הקטנה.. ואז את מתחילה לעשות שטויות. וכשאת עושה שטויות, את מצפה לקבל על זה עונש.

אז אני אעניש אותך.. אבל את לא תוכלי לבחור את העונש.
 

אני גם לא חייבת לקבל את העונש, עניתי לו.
 

אני לא אעשה לך שום דבר שלא תרצי, זה אני מבטיח לך.

אבל כדי שאני אדע מה אני יכול לעשות לך.. את צריכה להגיד לי מה הגבולות שלך.
 

אין לי גבולות. אני לא רוצה שיהיו לי כאלה.. רוצה שנגלה ביחד הכל.
 

אני לא יכול.
 

אני רוצה.
 

ואם תיפגעי? אני לא רוצה לפגוע בך.
 

אני סומכת עליך. האהבה שלך תגיד לך למה אני מסוגלת ומה לא.
 

הוא קם מהספה, תפס אותי מהשיער והרים אותי משם.
 

הלכנו לחדר ושם הוא הניח אותי על ארבע.

עם התחת למעלה, אל תזוזי, הוא ציווה.
 

ידעתי שאני הולכת להיענש, לא ידעתי מה יקרה.

רעדתי מציפייה מהולה בפחד..

זה היה לפני כמה שנים, כשהתחלתי את תהליך הירידה במשקל. 

ירדתי אז 20 ק''ג בערך. עדיין הייתי שמנה אבל ההבדל נראה בהחלט. 

עבדתי במתחם קניות באיזור המרכז.. הייתי אחמשית בחנות גדולה. 

הבעלים של שטח המתחם, עבריין בכיר מאיזור המרכז וידוע כ'בורר' בעולם התחתון, היה מסתובב שם הרבה. כמובן שהכרתי אותו במסגרת העבודה.. 

יום אחד הוא רואה אותי אחרי שלא התראינו הרבה זמן, שלא כהרגלו- הוא מחבק אותי חזק מהרגיל. מתקרב לאוזן שלי ולוחש בקול מלא ארס, כמו שרק אדם שמחשיב את עצמו לאלוהים והשטן ביחד יכול: 'אם תרדי עוד עשר חמש עשרה קילו אני לא יודע אם אני אוכל לעצור את עצמי' 

אני.. ילדה בת 22 לא מבינה מה הוא רוצה ממני. בדיוק סיימתי מערכת יחסים שהרסה אותי מכל בחינה, עסוקה בשיקום עצמי ומנסה להתקדם בחיים.. לא ירדתי לסוף דעתו ושאלתי בתמימות 'למה אתה מתכוון'? 

' הייתי אונס אותך אם רק היית קצת יותר רזה '

מעולם לא הרגשתי מאויימת. ביטחון עצמי יש לי בשפע. 

ההורים שלי חינכו אותי לעצמאות מגיל קטן ואף פעם לא הייתי מהבנות האלה שצריכות ליווי הביתה בלילה. 

הפעם פחדתי. 

באמת פחדתי.. 

כמובן, עבודה ועניינים וכו' ולא ייחסתי לזה חשיבות. 

את הדיאטה שלי כמובן שהמשכתי בכל הכוח והמוטיבציה. 

ירדתי עוד מספר קילוגרמים ושוב התראינו. 

הוא נכנס לחנות עם שני המאבטחים שלו, ביקש מהם לחכות לו בכניסה לחנות וקרא לי. 

המבט המורעב שלו סיפר לי הכל. 

צעקתי לו מרחוק 'כן כן רגע אני באה' 

רצתי לחפש את המנהלת שלי שבדיוק לא היתה בסביבה.. 

אין מה לעשות. נאלצתי לגשת אליו ולראות מה הוא רוצה. 

'בואי  מותק, בואי תעזרי לי לבחור מתנה לבן שלי '

הולכים קצת לתוך החנות, ובין המדפים הוא פשוט מצמיד אותי אליו, בצורה כזאת שאני גם לא יכולה להזיז את הידיים 

מנשק לי הצוואר והפנים

אני מתנגדת ואומרת לו לעזוב אותי

הוא צוחק ואומר לי' יש לי חגורה שחורה בקארטה, אל תתנגדי זה יכאב יותר'. 

אני נגעלת ומתה שזה ייגמר כבר. 

והוא שוב לוחש את הארס שלו אצלי באוזן 'אמרתי לך לא לרדת עוד במשקל... אני לא יודע מה לעשות איתך עכשיו. אבל יש לך מזל שאנחנו לא לבד' 

ככה הוא שיחרר אותי. 

הלכתי למשרד רועדת ובוכה. אספתי את הדברים שלי ואמרתי למנהלת שלי

'מצטערת לא יכולה לעבוד פה יותר'

היא רצה אחרי לאוטו לברר מה קרה. 

הסברתי לה. 

היא היתה מבוהלת יותר ממני. 

כך גם מנהלת האיזור ששיתפנו. והסמנכ''לית. 

כן... זאת חברה גדולה שמעסיקה נשים. וכולן מקטנה ועד גדולה, מבכירה ועד זוטרה- כולן מבועתות מהכוח שיש לאיש הזה בידיים. 

אז איך זה נגמר? 

פיטרו אותי מהעבודה עם כל הזכויות ןהצער כי פשוט לא נמצא פתרון אחר להגן עליי מפני המפלצת הזאת. 

גם משטרת ישראל, העירייה וכל גורם חוקי אחר... חושש מפניו. 

לא מספרת את זה כדי לקבל תגובות בסגנון 'תתבעי אותו'.. 

רק מספרת מנקודת מבטי הנשית, כמה גברים יכולים להוות איום פחד וטראומה כשהם כופים את עצמם על נשים. 

לתשומת לב הקוראים

פעם, כשהיה ממני הרבה יותר ותפסתי יותר נפח ומשמעות בעולם
הייתי מקבלת הרבה יותר יחס.
כל הזמן פנו אליי זרים ברחוב, מספרים לי כמ  אני יפה, וכמה חבל שאני שמנה.
כל מיני סוכני דיאטות למיניהם. תמיד הייתי מתפלאת על רמת היצירתיות שלהם בפניה אליי..
מלהקים וציידי כשרונות של תוכניות טלוויזיה.
כל מיני נשמות אבודות שפשוט הרגישו בנוח איתי, בסביבתי או בשיחה איתי כי 'בטח השמנה הזאת לא חושבת עליי דברים רעים'
נכון... כי מוח של שמנה הוא מוח לא ביקורתי.
מוח של שמנה יודע להכיל אנשים אחרים.
מוח ולב של שמנה רואים רגשות מוסתרים. רואים אנשים.
היום, אני סתם רזה. רזה רגילה כמו כולם. כמו העדר שהולך ברחוב.
היום אני לא שמנה עם פנים יפות. היום אני רזה יפה ככל הרזות.
היום אני כבר לא נתקלת באנשים יצירתיים ואמיצים שמציעים לי דיאטה, כי אני כבר רזה.
היום הומלסים ונשמות אבודות כבר לא רואים אצלי פינה חמה ואוזן קשבת.
היום  לפעמים מוותרים גם על פניה אליי בכלל! כי בטח היפה הרזה הזאת יש לה איזה קטילה עסיסית בשבילי .
היום מקבלים אותי למקומות עבודה על סמך היופי שלי
ולא הכישורים. איזה כיף להיות יפה ורזה ומלאת כישורים שבכלל לא מעניינים את המעסיק שלך!
כי מספיק שאני נמצאת במקום,זה מביא לקוחות.
כשהם מגלים שיש לי גם דעה, כישרון, קול עצמאי ואופי של שמנה באופן כללי...
הופה. התקלתי אותם.
חמודה חמודה.. תישארי בשקט בפינה.
אם הייתי מחפש שמנה דעתנית הייתי מביא אחת כזאת.
את לא יכולה להיות יפה כשרונית שנונה חדה ודעתנית
את לא מתיישבת לי במשבצת.
את לא פה ולא שם
את לא שום דבר שהכרתי.
לכי מפה עוף מוזר..
לכי.
אני אמצא מישהי שקל לי לשבץ במוח. כי קשה להתמודד עם מי שאת. מי ומה את  בכלל?
טוב לכי. ביי.

אהוב שלי, 
אני יושבת במטוס ורואה סרט.

טרזן.
אני עוקבת אחרי הסיפור... אפילו שזה באנגלית ללא תרגום וכשהם מדברים מהר קצת קשה לי..

 עדיין עוקבת.
באיזשהי סצנה הוא מציל אותה!
וכל כך התגעגעתי למגע שלך שהסצנה הזאת גרמה לי להרגיש שאתה טרזן ואני ג'ין שלך.
איך אתה בא מאחורי עם גינוני הקופים שלך,  מריח אותי.. .

בודק שאין עליי שאריות של מישהו אחר..

ממשש אותי כדי לוודא שאני שלך, שלמה, מוכנה... מתרגשת לקראתך.
ואז נשברתי.

שלושה שבועות מדי פעם היו התפוצצויות קטנות.. אבל הפעם הרשיתי לעצמי להרגיש את החוסר שלך.

דמיינתי איך אני נפגשת איתך ואתה ממלא אותי.

חודר אליי בכל רובד שקיים.

בכל רובד שבני אדם מכירים בכלל..

הרגשתי ממש איך האיבר שלך ננעץ בי. איך הידיים שלך מלטפות אותי וכמעט חונקות מאהבה.

איך אני נאנחת וכואבת וצורחת את הגעגוע הזה אליך.

איך אני עוד שניה מתפוצצת עליך באורגזמה שגם תפרק ממני כל נשק שטענתי בחודש הזה.

איך אתה ננעץ וחודר.

וחודר יותר עמוק. ואוהב אותי.

ומנשק.

ומעניש אותי שהעזתי ככה לעזוב אותך.

ושוב אוהב. ושוב מנשק...

וחודר לנשמה שלי. ואני בוכה. 

יושבת בכיסא הצר שלי במטוס, זזה באי נוחות בכיסא

ובוכה... נשטפת מהמתח הזה. 

קמתי לשירותים. הייתי חייבת לפרוק קצת יותר מדמעות

נכנסתי לשם בשביל לבכות. .

 הסתכלתי במראה ונזכרתי כמה אתה אוהב את השיער שלי כשהןא פרוע. לא רשמי. לא מתנצל.

רק כמו שהוא אוהב להיות.

איך אתה אוהב לראות אותי כשאני קמה בבוקר. איך אני יפה בעיניך בכל מצב.
הסתכלתי במראה. התישבתי על האסלה. וגמרתי. גמרתי ורציתי לצרוח אבל מה שיצא זה בכי. בכי שהרעיד אותי ורציתי לגמור עוד.

רציתי שתהיה בתוכי. חודר ומלטף ומחבק.
נזכרתי שאני במטוס ואני בכלל באמצע, או לקראת הסוף של הסרט. והנה מישהו דופק בדלת. אז בכיתי עוד קצת, שטפתי ידיים. הסתכלתי על עצמי שוב במראה וחשבתי כמה אני יפה כשאני בוכה.
וכמה אתה אןהב אותי.

ןכמה אני רוצה שעכשיו. הרגע הזה... יישאר לנצח הרגע של שנינו גם כשהיינו כלכך רחוקים.

אני אוהבת אותך אוצר שלי.

כמה אני שמחה שאני מוקפת באהבה. 

עטופה, אהובה ומחובקת כל יום כל הזמן. 

אני שמחה שכל מי שיצא לו להכיר אותי, מאמין בי ויודע מי אני, למרות שיש לא מעט נשמות טובות שאוהבות ללכת רכיל ולנסות לצייר אותי באור לא טוב. 

אני שמחה שאני מאתגרת אנשים טובים חכמים גדולים מהחיים ואוהבים. 

צר לי על אנשים קטנים ובינוניים שלא יכלו לאתגר שלי ובחרו ללכת נגדי. 

גם בשבילם יש לי סימפטיה ורחמים. 

אני מקבלת הוראה, ויודעת שאני חייבת לציית,  כי אין ברירה. 

כי הוא לא יקבל כל הפרה של הוראה שלו

כשזה באמת לא נוח לי לציית עכשיו וזה מנוגד לכל רצונותיו של הגוף והמוח... 

כאן מתחיל האתגר... 

תמיד בהתחלה, הכי קשה.

אני מתלבטת האם להפר פקודה ולקחת החלטה לעצמי? 

האם לשקר בנוגע לביצוע?

'אני צייתנית וממושמעת'

ככה הבטחתי לאהוב שלי. 

הוא לא האדון שלי, לא המאסטר ולא המפקד. 

הוא האהוב שלי. איך אוכל להסתכל לו בעיניים ולשקר? 

איך אוכל לאכזב אותו? 

המשחק הזה של שנינו. 

אני אוהבת אותו יותר מדיי בשביל לא לציית... 

זה למה בדס''מ אמיתי חייב להתחיל מאהבה גדולה

אני יכולה לשאת כל כאב,  לציית לכל הוראה בכל סשן עם כל 'מאסטר'  אבל כשאין אהבה, אני צוחקת עליהם בלב. 

הם נראים לי כמו ילדים קטנים וגחמנים. ואם אני שונאת את עצמי מאוד -  גם אתן לאחד מהם, מאלה שלא מסוגלים לאהוב, לסשן אותי. 

ואצחק עליו ביני לבין עצמי. 

ובעצם ההסכמה שלי ארגיש קצת יותר טוב עם עצמי כי הנה... יש מישהו יותר אפסי ממני. 

אבל באהבה זה שונה. 

כשאני מוגנת ועטופה ואהובה אני יכולה לכל דבר.

העיניים שלו, המבט המסופק, המאושר, השמח... אלה שווים בעיני אינסוף 

ובשביל זה אני מוכנה לעמוד בכל אתגר שיציב לי. 

*הוא טוב בכתיבת סמסים קצרים.  אז חיברתי את כולם, הוספתי קצת משפטי קישור וציטוטים שלו, וכתבתי לעצמי מכתב ממנו*

תהנו! 

אין לי דרך לתאר את התחושה, פשוט יכול להגיד שאני אוהב אותה. 

אם הייתי צריך לצייר אותה, היא הייתה יפה כמו דוכסית מימי הרנסנס. 

לבושה בשמלת ארגמן יקרה וארוכה

עטופה בבדים רכים ונשפכים

השיער שחור ומבריק

והעיניים... 

העיניים שאני אוהב. 

היא מדברת איתי בעיניים. 

מתחננת, צוחקת, בוכה, עצובה, שרה לי שירים ומספרת סיפורים. מעלה בי זיכרונות... 

והכל בעיניים. 

היא מסעירה אותי ומרגשת

היא מצחיקה ומעצבנת

והכל בעיניים. 

לפעמים אני מרגיש שאין צורך בדיבורים בינינו. 

אני שוכב איתה במיטה, פנים מול פנים, מלטף אותה

ומסתכל. 

יש שיטה לליטוף איכותי.

ליטוף כזה שמעביר בה צמרמורת מכל נגיעה הכי קטנה. 

הסוד זה אף פעם לא לאבד מגע. 

תמיד ללטף ולגעת..בכל פינה.  

אני אוהב שהיא מצטמררת מהמגע שלי, 

מתלטפת כמו חתולה קטנה..

עובר על כל תו בפניה... ומרגיש. המצח הלבן הרחב... 

גבות עדינות, עפעפיים גבוהות

עיניים חומות ענקיות

וריסי בובה שחורים וארוכים. 

עצמות לחיים גבוהות, 

לחי חמה ורכה... 

שפתיים מחוטבות, מלאות,  עסיסיות. 

השפתיים האלה שמנשקות את כולי בתשוקה,  בעדינות,  בפראות...! 

ממשיך ללטף אותה... הפנים שלה קרובות.

לא קרובות מדיי כדי שאוכל לראות כל פרט אצלה

הצוואר שלה.. אני טיפה לוחץ, מהדק את המגע, היא פולטת קריאה קטנה של הפתעה. 

מעביר יד בשיער השחור שלה... 

על העורף.. 

תופס חזק ומקרב אותה אליי לנשיקה. 

ריפרוף קטן על השפתיים והיא כבר מתנשפת 

לפעמים היא קצת נבוכה מהמבטים החוקרים שלי

אבל אני לא שבע. 

אני יכול להסתכל עליה שעות, לראות אותה כל יום

והיא יפה בעיניי יותר ויותר. 

לא נמאס לי ואני רוצה ממנה עוד ועוד. 

שהיא צוחקת ומחייכת אליי, אני רק רוצה לתפוס את הפרצוף היפה הזה שלה, לנשק ולטרוף..!! 

אני רוצה את כולה

לכבוש אותה

להכניס אותה לתוכי ולבלוע אותה!! 

היא בלתי נגמרת, אני יודע. 

כל פעם היא מגלה לי משהו חדש... 

חושפת עוד קצת ממנה.

מהנפש  העדינה, הנשמה הקסומה. 

היא משגעת אותי

ומרגשת. 

היא נפש חופשיה, כנראה פייה.  

חמה ואוהבת... מעוררת. 

מפזרת סביבה את הקסם הזה שיש רק לפיות. 

יצר הכיבוש שלי עדיין לא בא על סיפוקו... אני רוצה כל פינה בלב שלה

אני רוצה

אני רוצה

אני רוצה!!! 

לאהוב את כולה. 

היום אליאס איחר. 

עכשיו,  למה זה מדאיג? 

כי אליאס בחיים לא מאחר.

אז כשעברו שבע דקות משעה 18.00 בערב, מתי שהוא חוזר ממנוחת הצהריים שלו, התקשרתי. 

'אליאס מה קורה חיים שלי? איפה אתה? '

' אני פה בעליה,  חמש-שבע דקות אני בעבודה'

אמר לי במבטא אריתראי. 

'אוקיי אני מחכה לך נשמה'. 

הוא הגיע. שמחתי והוקל לי. 

אבל הוא לא נראה כמו תמיד. נראה עייף.. טרוד. רצוץ. 

'אליאס בוא נוציא מהר קרטונים מהמחסן ואז תגיד לי מה קרה'

'טוף ביסדר, קרטונים. אני בית חולים הייתי עכשיו. '

' מה בית חולים? מה קרה אליאס? '

פתחתי עליו זוג עיניים ענקיות וקצת מבוהלות. 

' אני תינוק שלי, בן חודש זה, בית חולים. הוא לא טוב. משהו לא  בסדר'

אני עוזרת לו לקפל שמשיות ולהוציא קרטונים, הוא עובד מהר כדי שנספיק  עד 18.30 לעשות הכל. 

סיימנו והוא ממהר להבלע במטבח.. בעמדה של השטיפת כלים. 

תמיד אחרי הפסקת צהריים מחכה לו הר של כלים. 

היום עשינו לו הפתעה ושטפנו בעצמנו. 

'אז מה אליאס... מה קרה? למה בית חולים? '

הוא קצת משתופף, עושה את עצמו עסוק. 

אני מחכה.. 

והוא נושם עמוק ומתחיל לדבר. 

' ביום שבת זה, בן שלי גדול בן שלוש שנים הוא לא אוהב אח שלו חדש זה. 

אז עשה לו ככה בום מכה חזק בבטן שלו. 

אז קטן שלי זה בן חודש, הוא ככה כמו מתה. 

אני לוקח אותו מהר בבית חולים. אמרו רופא, זה משהו בלב שלו בגלל מכה. עכשיו אשתי שם, כל היום. אז הפסקה צהריים אני רץ בבית חולים עושה הפסקה בשביל אשתי. היא מתקלח אוכל קצת יושן וחוזר. ואני בא פה. '

' אבל למה הרביץ לו ככה הגדול? '

' אה... ' הוא נאנח.

'זה גדול שלי, הוא אמר מתי אמא שלו בהריון רוצה רק אח בחורה. לא רוצה בחור. עכשיו בא אח שלו זה גבר, הוא אומר לי אבא לא רוצה זה תזרוק תינוק הזה מפה, רוצה לבד להיות בן שלנו' 

'.... '

הוא נעצב וממשיך לספר לי

' גם אני לא בסדר... אני גם רציתי מתי אשתי בהריון תהיה בחורה בבטן שלה. אז הלכה בבית חולים, עשתה בדיקה. אמר רופא זה בן. אז חזרה משמה, שבוע לא מדברת איתי. אני אומר לה מה יש לך לא מדברת? 

היא ככה מסתכלת בריצפה, אומרת לי, אני יודעת אתה רוצה עוד ילד בחורה אבל זה בחור זה גבר. 

אני אומר לה בסדר, גם טוב. זה בא זה טוב. 

עכשיו זה גבר חדש, לפני חודש נולד, בן שלי גדול לא אוהב אח שלו. '

' הסברת לו? אמרת שזה לא בסדר להרביץ? '

' כן בטח אני מסביר אבל הוא לא רוצה מקשיב. '

' והתינוק מה איתו? הוא בסדר? '

' בטח... אמרו רופאים עכשיו בסדר. אבל אתמול כמעט מתה. '

' ומי נמצא עם הגדול שאתה בעבודה ככה,  14 שעות ביום? '

' כל יום זה אשתי, אבל עכשיו בית חולים אז משפחה שלי עם ילד גדול. '

' הבנתי אליאס... '

וקיבלתי קצת פרופורציות על החיים שלי. 

וגם חיבוק מאליאס בסוף המשמרת. 

נשמה טובה האיש הזה. 

איש ענק. 

אני מעריצה את השוטף כלים אצלנו בקפה.