|
|
|
אני לא צריכה הרבה.
ממש לא.
לא הבטחות חמות לעתיד שלא נראה באופק.
לא הצהרות אהבה.
לא מחוייבות ריקנית רוצחת רגש חם וסקרנות.
בוא נעשה את זה פשוט.
תעמיד אותי אל מול קיר, תחת חשוף.
תחמם אותו.
תצליף.
תקשיב לגופי כשאתה עושה את זה, כך שאוכל להכיל אותך.
תביא אותי לקצה שלי, מבלי לחצות אותו.
ואז,
כשאני ממש ממש ממש רכה,
תזיין לי את הצורה.
תגרום לי להרגיש שאתה רוצה בי.
תעזור לי להרגיש רצויה.
הייתי מתאכזבת אם לא היית בא.
מבינה, בגלל השעה ועומס היום, אבל מתאכזבת.
חיכיתי לך.
רציתי שתבוא.
המגע שלך עושה לי טוב.
אני מרגישה את התאווה שלך אלי, את הרצון למגע, את ההנאה שלך ממני ומגופי. את התשוקה הניגרת.
ואני צריכה את זה כמעט כמו שאני צריכה את הבדסמ.
ועדין יש בי צורך לכאב. אני לא מסתירה את הצורך הזה בי.
שנים של הסתרה גרמו לי למוחצנות.
הסתרה יש בה משהו מרע עם הנפש.
לא רוצה להסתיר.
הכל לפנים. בום. זה מה יש. זה מי ומה שאני.
זה מקל.
זה מקל במיוחד כשמקבלים אותך איך שאת.
אתה לא מכאיב לי באופן הזה.
ואף על פי זה, כשאתה חודר לאחורי, כואב לי ואני גומרת פעם אחר פעם.
לא אוכל לוותר על הבדסמ.
לוותר על הבדסמ זה לוותר עלי.
לא אוכל להמנע.
ואם זאת,
אתה עושה לי טוב.
הרבה טוב.
תודה.
אי אפשר לנשק אותה.
ואי אפשר לנשק אותו.
זה ביאס אותי.
אני חולת נשיקות.
במיוחד כשהכי כואב. כשהכי מאמץ.
אין כמו נשיקה רכה בשיא האטרף, להדגיש את הדיסוננס שבין הנתינה לקבלה.
אם בלי נשיקות, אז בלי נשיקות.
אז הוא יהיה הכלי שלי,
והיא תיהיה הכלי שלו.
והוא יקבל ממני, מה שאולי אף אחת אחרת לא תעניק לו, וזו תהיה מתנה שלו אליו, וזו גם תיהיה חויה . לכולם.
זה אכן היה שונה.
סשן על גבול השיעור הפרטי.
בו הוא זה עדין הוא- צייתן לרמה מחרמנת. קשוח במידה איתה. קשוב אלי, חד מפחד.
זונה חרמנית שלי.
והיא הייתה היא.
בשיאה.
והיה שם גם משהו נורא חברי. פתוח וזורם.
ולא חושבת שזה היה מתאפשר אחרת, עם אחרים.
תודה לך, שאתה שלי באופן הזה. שיש לך מספיק טקט ומספיק הכלה. לכולם.
תודה לך, שאת, קודם כל ולפני הכל, חברה טובה שלי. באש ובמים. תחת שוט ומעבר לדמעות, בחיבוק ובהצלפה.
היה לי סשן מיוחד מאוד.
תודה לשניכם.
השלב הראשון הוא להודות בפני עצמך.
ואני לא בטוחה שאני ערוכה לכך.
ההכרה תביא אותי להתמודדות שאינני מוכנה לה, ןאני רוצה להשאר באיזור הנוחות שלי,
סתם כי כרגע אינני יכולה אחרת.
סתם כי זה נכון, חלקית לפחות, לי.
אני אעט, אם יידרש, להפסיק לא אוכל.
אולי המרחק יעשה את שלו.
אולי הלב.
יושבת במרפסת שלי.
כוס קפה.
סיגריות שאתה הבאת.
הראש מתפוצץ מהנגאובר, מיין מבעבע 3.5%.
שאני אוהבת.
הגוף עייף מלגלות את סודתיו באמצא הלילה.
הפסקול של בראדלי קופר וליידי גאגא שוב מתנגן לי ברקע. כמו אמש.
ואני דומעת קצת.
אני רגשנית ככה.
זה לא אשמתם של הקולות האדירים. או של התסריט כי הוא מת בסוף.
כל הדברים היפים ביותר נגמרים בסוף. אחרת הם דועכים.
אני חושבת שאני מעדיפה מוות אדיר מדעיכה קורעת.
עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה.
אם אתה נמצא - תיהיה.
בוא נעשה רעש.
הרבה
אחרת למה זה טוב? סתם עוד רגע חולף במיליון רגעים חסרי חשיבות.
המילים שלהם חודרות אלי עמוק עמוק,
ואני נוטה לתת חשיבות לדברים שאין להם חשיבות כלל.
זו לא אשמת אף אחד שאני רגשנית ככה.
אולי.
נסעתי בבוקר נסיעה של כשעה, העמסתי תנור בילט אין לרכב שלי, וחזרתי לביתי, שוב נסיעה של כשעה.
התאמתי נישה בארון לאותו התנור, והרמתי (!!!) אותו לנישה שלו.
סיימתי להרכיב טרמפולינה לילדים.
כן, כן, הענקית הזו.
שמשתוללים עליה.
כן. לגמרי לבד.
ואז חומד בא, והשלים לי את היום.
ובין כל המשימות האלה, שההצלחה בהן, בגפי, מחזקת ומעצימה,
אין כמו ההרגשה הזו, הנעימה , שהוא עושה לי.
בעיקר כשהפה שלו פתוח כבר איזה שעה,
והוא מרייר,
כמו זונה נזקקת,
על הזין שלו ועל הבירכיים שלי.
כיף.
לגמרי התעלת על עצמך היום , חומד.
לחלוטין.
ועכשיו,
מי בא לסיגריה וקפה?
לא משנה כמה אני גיבורה,
ואני פאקינג גיבורה,
או כמה תושייה יש לי,
ועוד איך יש לי.
עדין את הקפיץ האחרון בטרמפולינה אני לא מצליחה להלביש למקומו.
🤨.
תגידו,
זה שיש קורונה בדרך (או שלא, אבל תזרמו איתי שניה) לא גורם לכם להכין רשימות של מה יש להספיק לפני המוות?
כי אם לא עכשיו,
אז מתי?
כי הסוף (לכאורה) עלול להגיע נורא מהר, לא?
אני מודה.
אני בחורה של רשימות.
יש לי, פה ושם, כמה דברים שרציתי לנסות וטרם מימשתי.
ולמרות שההספק הכללי שלי הוא לגמרי לא רע, וכמות הוי על החגורה הדימיונית שלי הוא די מחייך,
הרי שיש לי עוד שבועיים להספיק את שעדין ערגה נפשי.
אז :
1. Xxxx xxxxx
2. Xxx xxxxxxx
3. Xxxx xxx xxxxxx
4.xxxx xxxxx
5. Xxx xxxxxx
וואלה לא ארוך.
אבל תוך כלום זמן? אין מצב.
עזבו קורנה. זה מהיר מדי.
עדיף כבר לחכות לקסאמים :)
ילדה מבקשת יפה.
כל כך יפה.
