לפעמים אני יכולה להיות ממש דפוקה.
חוסר הביטחון עוטף אותי עד לשיתוק כללי, ואני לא מסוגלת לדבר בכלל. אני יודעת שזה מלחיץ, מרחיק.
זו "מתנה" שלו אלי ולא נראה לי שזה איי פעם ישכח. זו נקודת תורפה, חולשה, מקום כואב. אני לא מסוגלת לבקש שם, גם לא ליילל.
'לסמוך עליך' מקבל שם פנים אחרות.
זה לא 'לסמוך' שיטחי כזה של סשן או של פגיעה פיזית חלילה, של עלבון או זדון.
זה לסמוך במובן של מערכת יחסים. כשיש פחות פרפרים בבטן, והריגוש שוכח קצת. כשהשגרה מתחילה לעטוף אותנו, בימים בהם העצבות מצליחה לחדור קצת ללב.
זה לסמוך שתהיה שם, שתתפוס אותי. שתבין.
זה לסמוך שאנחנו חזקים מספיק לשרוד כמה מהמורות בדרך. זה לסמוך, שאתה מבין שהן יהיו.
אני מבינה שהם יהיו.
אני פה.
בנושא הזה אני דפוקה ממש. הקיבעון המחשבתי לא יהיה קל לפיצוח, על אף שיש הבנה שזה שלי. שאני לא בסדר שם.
ואז, רק כדי להזכיר לי כמה אני שלך,
תהפוך אותי על הבטן,
ותזיין אותי בתחת עד שאני אבכה.
אל לשאול אותי יותר מדי- מה ולמה, באמת שזה מיותר.
הפתרון קל כל כך.
בדיוק כמו שעשית היום.
♡