"אולי נאנוס לך את התחת?"
הוא שואל.
זה בוקר. רק התעוררנו.
אמש היה לי כאב ראש שבקושי הצלחתי לנהוג הביתה. הייתה לי בחילה מהכאב וירדו לי דמעות. לא בכיתי. הן פשוט ירדו.
נכנסתי הביתה סביב 2100 ופשוט זחלתי למיטה. בסוודר הסגול שלי ובג'ינס.
לא שמעתי אותו נכנס בכלל.
לא לבית ולא למיטה.
ישנתי.
התעוררתי לתוך החיבוק והנשיקות שלו.
לא. אני לא ממש רוצה סקס עכשיו אני רוצה להגיד. אבל האמת היא שאני יודעת שזה יכאב לי, במידה, ואני יודעת שזה יהיה לי קשה.
אז אני לא אומרת אחרת מאשר "כן בבקשה".
הוא לא צריך יותר מזה, הופך אותי על הבטן, מפשיל לי את המכנס.
מסכך אותי טיפה וחודר.
זה נעים וכואב.
ואני מתמכרת לשתי התחושות.
נעים וכואב והכאב מגביר את העונג והענוג מתעצם לנוכח הכאב.
הגוף שלי נכנע לו ואני גומרת בשאגה.
הוא יוצא מהחור הצמוד ומזיין אותי בכוס. מפנק אותי ומלטף אותי מתוך תוכי.
זה נעים כך כך.
"תודה" אני מלמלמת
"זה לזמן קצר, אל תשמחי מדי"
ואז הוא יוצא ממני ומכוון שוב לחור הקטן , שבנתיים נוכח הגמירה, התכווץ לחלוטין.
אני מודעת לזה שאני מכווצת לחלוטין.
"לא . בבקשה בבקשה לא"
הוא לא עונה, אבל אני מרגישה אותו נדחק עוד ועוד לתוכי.
"בבקשה בבקשה. סנדי, בבקשה לא".
היד שלי נשלחת אחורה, לפגוש בירך הקידמית שלו. אני לוחצת עליה בתחינה. זה לא עוזר. הוא דוחף עצמי קדימה ופורץ את השרירים הטבעתיים.
אני משתתקת.
הוא נע בתוכי ובפעם אין עונג.
רק כאב מפלח.
"זה כואב לך?" הוא שואל אותי
"כן" אני עונה בקול שליו. אני מתאמצת להכיל.
"טוב מאוד" הוא מחוייך בקולו "טוב מאוד".
הוא מרים את גופו באוויר, ונכנס לתוכי בשיא הכח והתנופה.
אני שתוקה ומכילה. גאה בעצמי, שאני לא צורחת ולא מייללת.
גאה בעצמי,
שאני מצליחה להכיל אותו, עד הסוף.
עד שהוא מחליט שדי.
עד שהוא נשכב לידי , עייף, ומחבק אותי.
"בוקר טוב, בייב. יפה לך סגול".
