יומן מסע

אני אוהבת במיוחד את הרגעים האלה בהם הרוע מתפרץ ממך באבחה. באלימות.

ואז לא אכפת לך אם אני דומעת,

או מקיאה,

או צורחת,

או מדממת.

לא מעניין אותך שכואב לי, שאין בי עונג, שאני מתחננת שתעצור, שאני מנסה לברוח, או להגן עלי בידי.

כי ברגעים האלה,

בדיוק ברגעים האלו - בהם אני למטה למטה, מורדת לתחתית- אני נבנית, ואני מתמלאת, ונפשי נושמת לרווחה.

הרגעים אלו שמאפשרים לי לחוות, להיות.

בלעדיהם אני מדבר.

ואז כשרוח הסערה שוככת בך, ואנחנו חוזרים להיות זוג רגיל, על גבול הונילי,

ואתה מבשל , ואני עושה כביסה,

ואתה דואג לחתולה, ואני ממלאה את המדיח,

אז-

בגלל הדיסוננס המשמעותי הזה,

ואולי גם קצת בגלל שצורך כל כך עמוק ועצור בי- מקבל מענה, 

אז-

אני אוהבת אותך יותר.

ואני מתגעגעת ונזקקת אליך יותר.

הרבה הרבה יותר.