אנחנו חיים עכשיו, אז בוא נחייה.
עד לשד העצמות.
עד הסוף.
עד שנמצה.
עד שנשלב את האטרף בשגרתי, עד האיזון הדק שימלא את הנפש והלב.
בוא ניקח את זה בקצב שלך. בין כה וכה אתה עוד לא הראת לי הכל. אני יודעת. אני רואה את זה בעיניים שלך.שומעת את זה בין השורות.
אם מתחשק לך לצאת עם זה מגבולות המיטה- אז צא. וקח את זה עד היכן שתירצה לקחת אותי בעצם. עד היכן שמתחשק לך לחקור את העומקים של הדבר הזה. את הגבולות האמיתיים שלי ולא את אלה שאני אוהבת לצייר.
עד היכן שתסכים ותאפשר ועד היכן שזה טוב לך.
כל עוד יש בך התאווה כלפי והסקרנות.
כי המילים שלך שנאמרות, והפינה האפילה בנשמה שלך, זו שאתה נותן לי לראות טיפין טיפין, בונות בי סאבמישן.
וכשיש בי סאבישן כלפיך? זה בכלל לא משנה מה תבקש.
נעמי, רגוע פרוע עוטף.
עוד בחורה. עוד בחור. עוד לפעור את התחת חזק. עוד זעקה שלי וגניחה שלך ואולי הפוך. עוד ערבוב של נוזלים ותחושות. עוד וי בסימון החגורה. כן, מה שתירצה.
וכשאני איילל ואבקש ממך שתפסיק, כמו שיללתי לך אתמול, זה כי הנשמה שלי מנגנת מנגינות בגוף.
זה לא רק כי כואב לי החזה מהחבל החונק אותו. זה לא רק כי התחת מוצלף וזה כואב פתאום לפרקים כי הראש במקום הנכון, זה לא רק כי אתה מפלח את אחורי באגרסיביות מטורפת.
לא לא.
אלה בכלל לא יללות.
זו שירתה של הנפש שמוצאת את פורקנה תחתיך.
שמשפריצה את דרכה דרך החור הרעב הרטוב, כשהחור מאחור נדפק עד כלות.
ואז אני עיסה ללישה. סאבית.
קח אותי עד לאן שתירצה.
