יומן מסע

אני חושבת שלפעמים אנחנו (גם אני) לוקחים את הזמן שיש לנו כמובן מאליו. 

"זה בסדר, עוד נספיק לעשות. יש זמן"

אבל האמת היא שאין.

לא רק כי אין לנו שום מושג מתי הוא יגמר, אלא בעיקר כי אין זמן יותר טוב לעשות דברים שאנינו רוצים/חושקים/ מקווים לעשות מאשר ממש עכשיו. בזה הרגע.

אני לא רוצה להיות מהאנשים האלה שאכזבות העבר וכאבי העבר גרמו להם להסגר, להיות מרים, ולשנוא את כל העולם.

אני לא שונאת איש. אני לא כזו במהותי.

אני כן מתרחק מאוד ממי שעושה לי לא טוב. או לא טוב מספיק.  מרחיקה מחיי בלי לחשוב פעמים. 

מנתקת מגע.

ואת מי שפה- אני אוהבת. וחזק. גם אם לפעמים זה חברי ולא מיני. וגם זה קורה. 

אני מקיפה את עצמי באנשים חיוביים שחושבים טוב ועושים טוב.

אני מכילה.

העבר לא מעניין אותי כהוא זה ואני תמיד עם המבט קדימה.

אני משפחתית במידה וזונה במידה. ושתיהן חיות בי יחד בשלווה סימביוטית.

ואני מלאת "שוקולד מריר, והפתעות ואומץ".

(ותודה לפייס על הציטוט).

ויש בי הרבה תעוזה ויכולת ורצון ושובבות ומשחקיות לחוות מלא דברים. 

שילוב בין יציבות ברמה מדוקדת ואיבוד הדעת במשוגע והמוטרף.

ואיזה כיף זה שהיומן מלא בדברים שמחייכים את המיינד הלב והכוס :).

אני מודה על החיים המלאים שאני מנהלת היום. 

ואם אלך מחר, דעו שאין לי חרטות,

שפרעתי את כל חובותי עד תום,

שהשארתי חותם בעולם לפחות ל50 שנה קדימה, 

ושאהבתי. 

אהבתי חזק ואמיתי. 

כן. לפעמים אנחנו לוקחים את הזמן שיש לנו בעולם קצת כמובן מאליו. 

אני מקווה שאני לא עושה את זה.