אני חושבת שהתחת שלי נברא למכת כף היד שלך.
בחיי.
אחרת לא ניתן להסביר את זה.
רצף המכות שנוחת לי על האחוריים לא דומה בעוצמתו, לא לספנקר ולא לשוט.
יש לך עוצמות שקשה להכיל.
ואני משתדלת. כל פעם עוד טיפה. מחייכת אליך מבעד לקושי. מתרכזת.
וזה נראה מפעם לפעם שאני מצליחה עוד קצת.
אני חושבת שהתחת שלי נברא, להעלאה הדרגתית של הסטים שלך, אותם אתה מעביר לי.
בחום.
כל כך הרבה חום .
בהשקעה.
בלמידה שלך אותי ואת גופי.
זה ממכר אותי אליך ומרחיב בי את ליבי.
זה גורם לי לרצות עוד, ממך, מאיתנו.
אני חושבת שהשובבות הילדותית שבי, נולדה לידיים המבטיחות שלך. שמאפשרות לה לעוף ולהשתולל, ומחזירות אותה בבטחה הביתה כשהכל נגמר.
אנחנו רק בהתחלה, מר חניבעל.
אבל אני לא יכולה לחכות לדעת מה צפון לנו.
תודה על סוף שבוע מדהים.
כואב וחם , ומפתיע ומחייך, ואוהב ונותן מרחב הוויה,
תודה על התחושות שלי היום, בהן למרות העייפות, אני רוצה אליך, למרגולתיך, להיות.
תודה.
