יש לי מלא חרא לאחרונה על הראש .
אמיתי כזה וכבד.
לחץ לחץ לחץ.
הצטברות מבאסת של שיא עומק בצמידות קשה להכלה.
וזה ברור שזה גלים ושזה קורה , ומחר הכל יהיה בסדר,תקופה, וגבר יוצא לטייל דרך מרפסת וכל זה.
אני מרימה את עצמי.
אני אלופת העולם בלקום וליפול ושוב.
תחילה אני מתפרקת בבכי עמוק. לרוב בעזרתו של מישהו קשוב.
זה כבר מאחורי.
ואחר כך אני עושה את מה שאני כל כך אוהבת לעשות.
מוזיקה טובה ומרימה, נשימה עמוקה.
בדסמ.
והרבה.
כאב מהסאדיסט המקסים שלי, כאב לחמוד שלי.
בדסמ כמו תרופת פלא,
וכשהוא עם עומק ריגשי מספק, זה סם של ממש המעיר אותי לחיים ונותן לי זריקת אנרגיה של חיות.
אני מנסה למלא את היומן לעייפה, כך שלא ישאר בו מקום למחשבה פנויה.
להתעסקות ברע. במיותר.
אני יוצרת טוב לעצמי.
אני בוחרת לחשוב טוב חיובי.
אני בוחרת לעשות טוב. בדסמ.
כמו אדם צמה השותה לרוויה בקבוק של מים לאחר מסע של עשור במדבר. אני שותה עוד ועוד, וצמעוני רב.
אני נושמת את זה.
באומץ.
בחתירה למגע.
בכנות.
ואני רוצה עוד.
