רה-ארגון

הורסת סדרתית.
כשטוב לה רע לה והיא הורסת.
לא שופטים אדם ברגע של חולשה, אך כמה רגעי חולשה הם יכולים לספוג?
זה כבר היום החמישי והספירה נמשכת.
התעוררתי הבוקר והרגשתי כמו ילדה קטנה שעול העולם מונח על כתפיה.
פתאום המון אחריות לכזו ילדה קטנה.
יש פה טעות. זו לא הייתה אמורה להיות אני. זה היה אמור לקרות לאישה מבוגרת, אחראית, שקולה. כזו שיודעת להתמודד עם משברים.
כזו שיכולה לקבל אחריות כלכלית, שמסוגלת לטפל באבא שזקוק לה, שיודעת להבחין בין טוב לרע. שמאמצת אל ליבה את האנשים הטובים בחייה ומרחיקה את הרעים.
הכל טעות אחת גדולה. מתי אלוהים ישים לב שהוא התבלבל?
אז מה אם הייתי אישה כזו עד לפני מספר ימים?
אי אפשר לקחת פסק זמן לפעמים?
ביקשתי כבר אתמול, מבקשת שוב היום - שמישהו כבר ידליק את האור!

שמישהו ידליק כבר את האור!!!!!!!!!

לא נוהגת לכתוב בלוגים מתבכיינים.
למה?
לא מפחד החשיפה.
פשוט כי אני כזו - לא מתבכיינת, בדרך כלל.
לפעמים נפגעת מאד, לפעמים כואבת, לפעמים עצובה נורא, אבל זה לא מצב מתמשך, זה לא משהו שמאפיל על חיי.
נדירות הנפילות שלי לתהומות הנשייה, וגם כשהן מתרחשות מהר מאד אני יוצאת משם.
בדרך כלל מצליחה להאמין ב"מחר יום חדש".
אז למה דווקא היום כן?
כי עברו עלי 3 ימים קשים. 3 ימים תמימים!!!! שזה המון במושגים שלי.
3 ימים של דברים רעים שקרו.
אמירות שפגעו בי עמוק בבטן.
דאגה עמוקה לבריאותו של הגבר של חיי (אבא שלי כמובן).
באגים טכניים שכמעט ושיבשו תוכניות חשובות.
ימים קשים בעבודה.
באופן כללי, דבר רדף דבר וכל פעם שטיפה הרמתי את הראש הוא נדחף בחזרה למטה.
עוד מעט זה ייגמר, ממש בעוד רגע קט, מכירה כבר היטב את ההתנהלות שלי ובטוחה בכך.
אבל
עכשיו
ממש
עכשיו
אני
צריכה
חיבוק
דוב
חזק
עמוק
מועך
מהלב.
והנהיגה שלך אליי מתארכת עד בלי סוף................

יש דברים בתוך כל אחד מאיתנו ששם רצוי לא ללחוץ.
יבלות.
דברים שאנחנו מודעים להם, מדברים עם עצמנו על כך שהם קיימים, אבל לשמוע זאת ממישהו אחר זה כואב במיוחד.
זה לא עוזר להתמודד עם אותן רגישויות, זה לא מחזק את המלחמה בהן, זה סתם מכאיב.
ובשפה פשוטה - לפעמים מתה שהאדם שמולי בסיטואציה כזו פשוט יסתום את הפה!!!

אוספת זכרונות ממה שהסתיים לפני רגעים ספורים בלבד וכבר אני מתגעגעת.
תמונה שצילם רגע לפני שיצא, אני מכורבלת בשמיכה על כסא, פרועת שיער ומחוייכת, סוחטת עד תום את הרגע האחרון איתו הלילה.
ישבן מפוספס, מעבירה עליו כף יד - זו מהשוט. זו מהמחבט. והנה אצבעותיו שהשאיר אחריו.
פטמות דואבות המסרבות להרגע.
פס כחלחל מחבל על הירך.
משפט שמהדהד בראש: אני לא מאוכזב ממך. את מאוכזבת מעצמך.
ריחות של אנשים מתערבבים שנותרו בבגדיי ועל מיטתי.
ובבטן, ובראש, ובין הרגליים, ובלב - אני מלאה. כל כך מלאה. בסיפוק.

אתמול היה ערב לא פשוט.
התחיל רע, רע מאד. מסתבר שהכל עיניין של תקשורת.
וברגע הכי נמוך שלי, הכי מדוכדך, הכי מפחיד - הושט חבל הצלה מהחברים הבאמת טובים.
כסא שפונה רק עבורי, מבט תומך, מילה דורשת ולא מוותרת, חיבוק.
ואלו נתנו לי את הכוח לקום, לעשות מעשה, לאמר את דברי,להקשיב לדבריו ולתיקון הדברים.
הגבירה שלי ו headmaster, הייתם ותשארו בין האנשים הכי אמיתיים ותומכים בחיים שלי, אלו שאליהם באים כשבאמת רע ומקבלים מנת אנרגיה.
אתה-אמרת לי שאתה ה"מאסטר ספייר" שלי. אין ספק שבעינייני ריסון כשאני משתוללת זה נכון.
ואת - למרות שהתחמקת באלגנטיות מהישבן שלי אתמול, עדיין נוצרת את זכר הימים ההם.
אין ספק - זכיתי.

קר לך שם עכשיו?
והגשם מטפטף?
אפילו SMS לא יכולה לשלוח לך,שתדע שאני חושבת ,כי אסור שם פלאפון.
אז כותבת לך פה, כדי שכשתכנס לבלוג שלי, מתישהו, כשיהיה לך רגע אחד של פנאי במירוץ החיים המטורף הזה שאתה מנהל, תדע שישבתי וחשבתי עליך.
ורציתי לבוא, עם קפה שחור חזק וחיבוק.
ורציתי סתם לשבת בצד מכורבלת במעיל ולהסתכל עליך עושה את הדברים האלה שאתה עושה.
ורציתי לבדוק אם גם כשסוער בחוץ, וים, וחושך - עדיין מצליחה לראות את המבט הזה בעיניים שלך.
וכן, רציתי גם להשפיל מבט. להכנע. להתמסר. להתכופף. להזדקף.
ורציתי המון. ורציתי כל כך מעט.
בדיוק עכשיו, ברגע זה ממש.
דחיית סיפוקים.

כן
לא
שחור
לבן
התעקשות
התפשרות
הקשבה
השתפכות
חשש
כמיהה
מלנכוליה
אופוריה
קרוב
רחוק

זר לא יבין זאת................

געגוע כזה
ששום דבר אינו מרווה.
געגוע כזה
שגם סופשבוע משותף לא מספק.
געגוע כזה
שמרגישה שצריכה לפחות חודש נטול דברים אחרים.
געגוע כזה
שגורם לתסכול.
געגוע כזה
שעושה רצון לרק אנחנו בוואקום.
געגוע כזה
שרק קול אחד, זוג ידיים וזוג עיניים יכולים להרגיע.
רוצה
להניח לדאגות, לעינייני היומיום, לשריפות שצריך לכבות, לדברים שצריך לתחזק.
לספק את הגעגוע.

קוביית שוקולד שצצה במקרר ובדיוק התיישבה לי על הלשון.
טלפון מחברה מוקדם בבוקר שאמרה שמתגעגעת ושכבר הגיע הזמן להפגש.
ביקור קצר מאחי שבא עם המון תובנות אותן הוא מנסה להנחיל לי כבר שנים והיום פתאום קצת הצליח לו.
SMS מחבר יקר שמזכיר לי שהוא עוד אוהב.
שיחה עם חבר אחר, לשמוע את האושר שלו מהזוגיות החדשה בחייו.
תספורת חדשה.
בגד לא כל כך חדש שנזכרתי בו אחרי המון זמן ומסתבר שהוא עדיין נראה נפלא.
ואתמול בלילה. אתמול בלילה לגלות שהוא השאיר במקלחת את החולצה שלבש והיא ספוגה בריח שלו. ללכת לישון איתה דבוקה לי לאף.
רוב הזמן החיים לא רעים בכלל 😄