|
|
|
התעורר בי צורך לבכות. לא משהו ספציפי, סתם מועקה שצפה ועלתה.
רציתי לבכות ושמישהו ינחם אותי.
אבל אז הבטתי סביבי והבנתי שבשעה זו של היום אני לבד ואף אחד לא ייגש לחבק.
מה הטעם לבכות אם כך?! בכי כזה דורש קהל.
אז חייכתי. במקום.
והחיוך הציף דברים אחרים, מעיקים פחות, משמחים יותר.
והחיוך דחק את המועקות לפינות ומילא לי את הבטן.
עכשיו יש לי בטן מחייכת.
אי אפשר שיהיה שוב כזה בדיוק, בדיוק מה שהיה.
אי אפשר לשחזר תחושות.
לא ניתן לקחת רק את הטוב שקיבלתי ולחפשו בדמות חדשה בחיי.
מטורף לחשוב שאחווה שוב את אותן תחושות שחוויתי איתו, שאדהר ברכבת המטורפת הזו וארגיש כמו שהרגשתי בפעם הראשונה.
סוף סוף הבנתי.
לא רוצה כזה.
כן רוצה כזה טוב.
אחר,שונה,חדש,מכאיב במקומות אחרים,מענג בנקודות שונות. אבל כזה טוב.
שוב לעמוד על ההר הכי גבוה בסביבה ולצעוק: תראו אותי!!!!
להכנע למבט, להתמסר לנגיעה, לפחד, לבטוח, לרעוד, להרגע, לברוח, לחזור, לכעוס, להתנצל, לדחות, לחבק, להעטף,לעטוף. כל החבילה.
לא רוצה כזה.
כן רוצה כזה טוב.
לא רוצה לחפש.
רוצה למצוא.
ובינתיים - להמשיך בחיי ולהתענג על כל רגע בהם.
אומללות זה לא אני,גם אם לרגעים ספורים, לפעמים, נדמה שכן.
ובינתיים - להמשיך להתעורר עם חיוך כל בוקר מחדש.
רגעים קטנים של עולם השליטה,
הצצות חטופות.
סימנים על הגוף שהרגיש רק לרגע,
בעוד הלב מסרב לשתף פעולה.
ריגושים שלוקחים למקומות הכי גבוהים,
בקרים של אחרי ללא כל זכרון.
עמוק בתוכי יודעת שיש גם מקום אחר,
שיש בדס"מ נכון עבורי.
לא היום,לא כרגע,עדיין לא מוכנה,
כשיגיע הרגע אדע.
אסונות סביבי כל הזמן.
אשתו נפטרה מסרטן והשאירה אותו עם שתי בנות קטנות.
בעלה חטף חיידק טורף, השם יודע מהיכן, מצבו קשה והיא עם 3 ילדים, הקטן בן 3 שבועות.
היא איבדה 4 חברים צעירים, בתאונות דרכים ובמלחמה הנוראית הזו, מרגישה שהמוות רודף אחריה.
והכל לא בשליטתנו. קורה לנו ואנחנו רק יכולים לעמוד מהצד ולהביט, להתאבל, לא להבין מאיפה זה הגיע ככה פתאום.
אז שולטת במה שיכולה. מסרבת לשקוע לתהום בעקבות דברים קטנים בדרך שלא בדיוק מסתדרים כפי שרציתי.
אכול ושתה כי מחר נמות? אני בעד.
לקחת דברים בפרופורציה המתאימה להם, להנות מהמחוות הקטנות של החיים. לחייך כי אפשר, לצחוק כי מותר, לאהוב את כולם ואת עצמי בעיקר.
וגם כשצץ ענן שחור- לשלוח יד, להניח אותו בצד ולחפש את השמש שמאחוריו.
לאהוב את החיים ולמצותם עד תום.
כן הזמן הזה אבוד
אבל לא בשבילי
הוא תלוי על עמוד
לא בגללי
אין מקום אחר
אין אחר
ומייד הוא ירד,
רק צריכה להושיט יד ולקחת.
אז עדיין אין בי את האנרגיות על מנת לקחת.
עדיין אוגרת כוחות כדי להתרומם על קצות האצבעות.
כמעט והגעתי, עוד חצי התמתחות ואני נוגעת.
יש מקום אחד קרוב יותר שעבורו לא צריך להתאמץ,
אבל עבורי - אין מקום אחר.
אני בדס"מית ולא יודעת להתפשר.
תופעת ריבוי הניקים.
מתחזים - נמאסתם.
אמנם נושא לעוס אך כנראה שעד שזה לא נוגע ממש בחיים שלך את לא מבינה את המשמעות האמיתית של התופעה.
בתפוז הוא נשלט, מפתה מלכות.
עבורה הוא דום אמין, אמיתי, אוהב ותומך.
עבורי הוא הכי כן שאפשר - יש לו מערכת יחסים עם נשלטת שיכולה לתת רק את הבדס"מ והוא רוצה יותר.
כמוני, רוצה זוגיות, רוצה מערכת יחסים מלאה, רוצה את כל הקופה. אבל כרגע לא יכול עקב הנשלטת שבחייו, יש להם הסכם והוא עומד בו. היש מעורר הערכה מזה?
כתבי לי, אמר, גם אם איני עונה מייד שכן זמני אינו בידי ואני גולש באתר מעט. כתבתי.
הפגשי איתי כי איני עומד בכך יותר, החיבור חזק מידי, חייב לחרוג מהכללים שקבעתי לעצמי. נפגשתי.
עני לי לטלפון גם אם אני מתקשר בזמנים מאד מוזרים ולא נוחים שכן רק בהם אני פנוי. עניתי.
והקשר נוצר, גם אם הזוי, גם אם לא משהו שסביבו סובבים חיי, אבל בכל זאת הוא הפך להיות איזשהו ריטואלי קבוע ונעים במיוחד , כשאני בעיקר מעריכה את בחירתו להציג את האמת ולא לנהל מערכת יחסים כפולה.
ואז הגיע הגילוי. יש לו שני ניקים של שולט באתר. באחד מהם הוא איתה, בשני איתי גם אם לא לגמרי איתי.
והניק השני, שוכן פה דרך קבע, מעדכן את הבלוג שלו לעיתים קרובות.
מסתבר שהאיש לא עד כדי כך עסוק ומנותק מהאתר.
שחזור הודעות הבהיר לי שכשסירבתי לניק הראשון שלו ניסה את מזלו עם השני והצליח.
פתאם כל מיני שקרים צפו ועלו. פתאום מבינה מדוע סירב לתת לי את כתובת המסנג'ר שלו.
שבעת מניפולציות גבריות. שבעת מניפולציות אינטרנטיות.
נדמה לי שאני לא היחידה.
ומי שלא הבין את הקשר בין הבלוג לכותרת שלו מוזמן לשאול וייענה.
חתול אחד,גורון,מיילל למטה.
זו עונה כזו,של גורי חתולים שאיבדו את אמא.
פעם אחר פעם אני יורדת לחפש אותו, לנסות לעזור. פעם אחר פעם ברגע שאני מגיעה לחצר היללות נפסקות וכל מאמציי למצוא אותו לא מועילים.
למה הוא מפסיק?
אולי הוא לא מאמין לי שאני רק רוצה לעזור.
אולי הוא מעדיף להמשיך לבכות ולא להנצל.
אולי הוא מתעקש על אותה אחת ויחידה, אמו מולידתו, שתחזור. כנראה שהיא הבטיחה.
ואולי הוא לא באמת נטוש ואבוד אלא רק עושה את עצמו.
אולי גם אני.
- אתה נשוי, אני נמנעת מנשואים, כדאי שתדע על כך מראש.
- מקבל את דברייך, בואי נהנה משיחה נעימה וקולחת.
ויהי כן.
יום,יומיים,שבוע.
שיחות נפלאות,חשיפות של הנפש, אמירות עמוקות מהבטן.
וכל פעם מחדש אני מזכירה: אני ואתה לא יכולים לקרות.
נוצרה חברות,נוצר קשר גם אם וירטואלי. הלב שמח כשהוא מתחבר למסנג'ר, המחשבות ממשיכות לאחר שהשיחות נגמרות, גורם לי להביט לעצמי בעיניים שוב, לראות דברים חדשים. אני נוגעת לו עמוק בבטן ושנינו מפיקים מכך לא מעט.
והיום - "בטלי התניות, שחררי הגדרות".
לא מבטלת. לא משחררת. הרי אמרתי מראש.
נחסמתי במסנג'ר.
בסופו של יום - האיש רצה מפגש. כל דבר אחר אינו משמעותי עבורו.
הכאבת. נכון שזה מסוג הכאב שיישכח מהר כי הרי מדובר במערכת יחסים וירטואלית נטו, אבל אולי תלמד מניסיון. כשאנחנו אומרות "לא" אנחנו מתכוונות ל"לא".
אני לבטח למדתי!!!!
קילפתי הגנות
מצאתי בפנים
כמו בתוך קן
לב ישן.
הלב אמר
"את עשית פה חור
תקני את הקיר
נושב עלי קור".
אמרתי "רגע
סליחה שלום"
ואת הקירות
שמתי במקום.
ועד היום
אם הוא לא השתחרר
בתוך הגוף
לב ישן.
רוב העולם התעורר הבוקר לסתם עוד יום שלישי, שום ארוע היסטורי, אף חג, יום רגיל.
אני התעוררתי לתוך יום מיוחד של אחת הנשים המיוחדות בחיי. יום ההולדת שלה.
אדם רוכש לעצמו חברים קרובים בתקופות יחסית מוגדרות בחייו.
בית ספר, צבא, אוניברסיטה, לפעמים במקום עבודה חדש.
ככל שאתה מכיר את החבר בשלב מוקדם יותר בחייך, כך החברות עמוקה יותר.
אותה הכרתי לפני שנה, גיל מופלג לחברות חדשה לכל הדעות.
לא רציתי להכיר, חששתי מחשיפה, פחדתי להכניס אדם חדש לחיי. ובכל זאת, זה קרה, והחיבור היה שם כמעט מהרגע הראשון.
הכרנו על רקע בדס"מי נטו, עברנו לפסים אחרים לחלוטין מהר מכפי שאפשר לשער.
היום, כשאני צריכה אוזן קשבת, כשאני צריכה חיוך מעודד, כשאני צריכה עזרה טכנית בכל נושא בעולם - מאד ברור למי אפשר לפנות.
לא יכולה לדמיין לעצמי מערכת יחסים עמוקה ותומכת יותר מזו, ועל כך מודה כל יום מחדש.
קוראת את שכתבתי וזה נשמע דביק, מתלקק, הכי לא הסגנון שלי בעולם. אבל - אין שום דרך לנסח זאת אחרת.
אוהבת אותה!!! המון!!! בשבילה - את השמש, הירח והכוכבים :-).
יומולדת שמח.
