Bigger on the Inside

כלום לא סיפק אותי. אני לא יודעת אם זו דודה בלה שהטריפה אותי לפינה הזו, אבל כל מה שרציתי במשך סופש שלם זה אותו בתוכי כשגבי אליו וישבני מוכן לקראתו. רציתי כל דבר רק לא ללכת בסוף רעבה הביתה, למרות שאני יודעת כמה הוא אוהב את זה.. להשאיר אותי רעבה, רטובה ומלאת חשקים..

החשק לא עזב גם כשנעניתי בפיתויים..
מעת לעת הוא נוהג להגיח מאחוריי בעודי שוטפת כלים (או מבשלת) יודע כמה זה מדליק אותי כל פעם מחדש, כשהוא מצמיד את הזין המתגרה שלו לישבני, כששולח ידיו סביבי עד שמגיע מבלי לראות בדיוק לפטמות לצביטה מחנכת. אני זוכרת כשניסינו משהו שסיקרן בי משהו, כמו בתמונות הפורנו האלה, על עקבים גבוהים, רוכנת לפנים צמודה לשיש.. אז הוא בא מאחוריי הספינק אותי עד אודם תפוחים וזיין אותי עד כאב. זה היה מושלם. זה שגילינו כמה אני אנאלית ישב עליו בול (אולי תמיד הייתי?..), אבל עבורי זה היה חדש. התגובות של הגוף שלי מהרגע ששחררתי והשתחררתי מכל השיט שמסביב (לפעמים תרתי משמע), האורגזמות שהגיעו תוך כדי שהוא זיין אותי- ארוכות, מופלאות, מתפוצצות בשלל צבעי הקשת.. בכל פעם שהוא מתקרב אליי כך במטבח אני מתבאסת שאין לי לוב בהישג יד, רק בשביל שאוכל גם בפרץ חרמנות ספונטני להרגיש אותו חודר אליי, בלי שארחיב עצמי עבורו, לאט אך בעוצמה.. כשאני חושבת שנים לאחור, מעולם לא הייתי ככ אנאלית כמו שאני איתו.. 

החשק לא עזב גם כשקבלתי את מבוקשי..
אני אוהבת כשהוא נהיה מאוד חרמן ומחליט שזה הזמן לבצע בי את זממו. אני אוהבת בעיקר כשהוא אומר את המילים האלה. גופי ומוחי מתמסרים לייחום הזה בכל פעם, בין אם יש על עיניי כיסויי או לא, כשאני מתכופפת והישבן בולט לאחור, כשאני ערומה על ארבע בשבילו, כשאני פשוט שם לצרכיו, לחכך בי את הזין שלו סתם כך כשהוא רוצה או לנגב באצבעו טיפה מכיפת הזין ולהכניס את האצבע הזו לפה שלי שאלקק היטב. אני אוהבת כשהוא משחק איתי, טיזר, כשהוא קושר אותי, מניע מכוון מעצב, כשהוא יודע לקבל את מה שהוא רוצה, גם בדרכים יצירתיות.. מחרמנת אותי כל פעם מחדש התכונה הזו שלו.. 

החשק לא עזב גם כשנעניתי בפנטזיה..
למקרה ותהיתם, אחת המשימות הקשות היא לשטוף כלים תוך כדי שזין חודר בעוצמה ומעורר בתוך הגוף והמוח זרמים.. לא יודעת איך סיימתי את המשימה הזו, אך כשסיימתי אותה מצאתי עצמי על הברכיים, הזין שלו בעומק גרוני עד שהעיניים דומעות, וקצת נחנקת, מתרחקת כולי נוזלת ומשיבה את שפתיי למקומם הנכון, סביב הזין החם והקשה הזה.. אצבעות חופנות ומשחקות לו עם הביצים, עוצמת עיניים ומתמסרת לתחושה של הזין בפה שלי, להתעמק לא רק בפעולת הליקוק והשאיבה וההלטפות והתעטפות וחלקלקות נחשית, להתעמק גם בתגובות של הזין היפה הזה, להרגיש כשהוא קרוב להתפוצץ, ולו כדי להספיק לכרוך שפתיי סביב הכיפה המושלמת הזו ולבלוע את כולו, נקטר האושר..לפעמים הוא מפתיע אותי, כמו כשקרא את המחשבה הזו שניקרה לי במח שוב ושוב, פיסק ישבנו והורה לי לרדת עם הלשון שלי ולוודא שהחריץ שלו רטוב, מתלקק ומתפנק. רגע טוב לעטוף באצבעותיי את הביצים שלו ולהתלקק לעצמי.. הרגע בו הרגשתי אותו קרב הרמתי את הראש, קרבתי שפתיי וברגע קבלתי מטח חם אל בין שפתיי.. 

ובעיקר החשק לא עזב כשנמנע ממני פורקן.. 
לרוב אנחנו מאמינים בהדדיות בכל הנוגע לעונג שלנו, אבל יש מקרים שבהם אם אני מתעקשת לייחם אותו בזמן לא אידאלי זה יעלה לי, יהיה קצר יותר, זה יהיה לגמרי בעבורו. כשזה קורה אני מוצאת עצמי באחד משני מצבים, או כמו ילדה מתבאסת כי 'גמני רוצהההה....', ולפעמים אני מרוצה ומיוחמת דווקא מעצם זה שהוא בכוונה מותיר אותי לא מסופקת, כי הוא רוצה שהזונה הקטנה שלו תנטוף ותנטוף.. מוצאת עצמי בחלק מהרגעים שואלת מתי תורי יגיע, רק כדי לגלות שהתכנית עבורי שונה.שהעונג לו, ולי מצפה שארית יום נוטפת עם תחתון ספוג, מנסה להתכופף יותר עם ישבני לכיוונו, אולי כך אזכה לקבל עוד משהו קטן נוסף.. טיפ קטן?.. (לא תמיד אני מקבלת את מבוקשי...........)

שמן למדורה..
מדהים בעיניו (ולא פחות בעיניי) איך אני עדיין יכולה להיות נבוכה לפנטז דברים מסויימים- לא רק בקול אלא אפילו בראש. הפנטזיות יכולות להיות אקסטרימיות או כמעט ונילי (יחסית לעומק עולם הבדסמ).. ועדיין יש פנטזיות שאני נושאת עימי מעת לעת, רובן יכולה לממש ברגע אם אתמסר ואשחרר לגמרי.. ולמרות הכל נותרו פנטזיות. 
הפנטזיות שלי מחרמנות ומביכות אותי בו זמנית.. כבר לילות ארוכים שאני מפנטזת ליל ירח מלא, אמצע הלילה, תאורטית איש לא אמור להיות ער. מתפשטת לבקשתו, הוא פותח את הדלת ומסמן בידו שאתפוס שלי בשלו. בהיסוס קל אני שולחת ידי אליו ופוסעת בעקבותיו מחוץ לדלת, אל החצר. אני בחוץ, ערומה, השמיים מעליי, אוויר חמים עוטף. התחושה מסחררת. בעתה מוחלטת. ריגוש שקשה לתיאור. רגע אחכ הוא מסובב אותי כשפניי לבית ואחוריי לעולם. מכופף אותי כשראשי לעבר דלת הכניסה ופניו המחייכות סורקות אך לרגע את השטח, מתכונן.. מקשיבה לשקט של הרחוב ומתרגשת על הפומביות התמימה הזו. לבקשתו מפסקת מעט רגליי. משב רוח קל חולף בין רגליי, הדגדגן מקבל ליטוף מהרוח וצמרמורת חולפת לאורכי.. רגע דין נקטע בצליל המושלם הזה של כף יד הגדולה שלו על הישבן שתמיד ככ צמא אליו. כך, חשופה לעיניי כל, מכופפת, מפוסקת, שדיי מתנועעים ברוח מנהלים שיחה ערה עם כוחות הכבידה, כל הצלפה נוספת מעוררת בי פחד (ואם מישהו יתעורר ויצא לחלון), וריגוש אינסופי.

כמובן שפנטזיות יש לי לשני הכיוונים (מתחלפת לא?).. לפעמים נותנת דרור לפנטזיות בצבעים שונים, לפעמים מרגישה מוכנה לנסות דברים חדים..
שבועות שאני מפנטזת עליו נעול, נתון למרותי, מושכת אותו אחריי, מפשיטה אותו, הוא רק מבצע, אין מקום להתנגדות. אני נכנסת איתו, מקלחת אותו, כל תנועה לאט, מסבנת לו את הזין וביצים לאט ובתשומת לב רבה, מקשיבה לנשימות שלו, לתנודות עם כל מגע שלי.. עוטפת את הזין שלו בפה שלי. הכל אבל לא לגמור. כמה שאפשר, אדג'ינג אינסופי.. לבסוף מנגבת אותו, לא נותנת לו לעשות דבר, שירגע.
כשיבש מושכת אותו לחדר השינה. הגיע זמן להכניס את האהוב שלי מאחורי סורג ובריח. כמו שהמנעול נסגר והקליק נשמע, פונה להעמיד אותו על ארבע, לפסק אותו היטב ולהתמסר לישבן שלו למשך דקות ארוכותתתתתתת בכל דרך שרק תעלה בדעתי, לשמוע אותו נאנק בכאב ועונג בו זמנית.. לדלג על הגבול בין אוהבת ומתעללת, בין חמלה לסדיזם.. 

עטופה בחשקים ומלאה בחוויות ועדיין לא עזר כלום, כלום לא השביע עד תום. אני לא יודעת אם זו דודה בלה, אבל כל מה שרציתי במשך סופש שלם זה אותו בתוכי כשגבי אליו וישבני מוכן לקראתו. את הכל קבלתי לאורך הימים האחרונים, כולל הטיז האחרון, ממנו יצאתי רטובה ולא מסופקת..
כשהגעתי הביתה, פרקתי את התיק. מיד כשהשותפה ירדה עם הכלב חלפה לי מחשבה. חישוב מהיר של התנאים הסביבתיים ובהתחשב בכך שלא הזדקקתי לשום עזרים ויזואליים הניע אותי בזריזות לסגור את הדלת. התפשטתי, נשכבתי על המיטה ושלפתי את שקית ההפתעות. הוונד סיפק מנת פתיחה נאה, אך המנה העיקרית היתה הכרחית.. שלחתי יד לשקית ושלפתי את הפלאג, עוברת עליו בלשוני מרטיבה היטב ומתחילה להחדיר אותו לישבני, תוך כדי הרטט המופלא של הוונד.. תחושה של סימפוניה שלמה מתנגנת סביבי, תווים מוזיקליים בצבעי הקשת מתעופפים לכל עבר כפרפרים.. עצמתי עיניי, הטמעתי אותו לתוך הרגע ונתתי לאורגזמה מטורפת להתפרץ ממני.. רגעים קטנים של אושר..... הייתי צריכה את זה..

ססססעמק איתָּך!

כמו שהשיר מתחיל להתנגן

הראש חוזר למשחק הפיתוי המניפולטיבי

שהפעלתי, בשביל הזיון הראשון.

הגוף מתנועע לקצב המוכר,

הנערה שבי בחרה לטרוף את העולם,

הרי באשר תלך, עתידה עוד לפניה..

הילדה ההיא גדלה ובחרה בעיקר בסטיות.

(איך זה קורה משיר בעל מסר ככ ונילי?)

השיר הזה, אגב, היה הפסקול לאותה חדירה ראשונה.. 

התמימות שהיתה בי באותם ימים התאדתה

על העולם, על האנושות, על עצמי

לא נורא, השגתי את היעד שהצבתי לעצמי באותם ימים

(להיות זונה במיטה)

איך הימים שחולפים עלינו רק מחברים ביננו..
אני זוכרת כשהפגשתי לראשונה בין הלביאה לחבר שלי, היא אמרה לי אחכ שזה מאוד שקוף שהוא אוהב אותי.
אני התעקשתי שזה לא כך. רק בגלל שהנחת הבסיס שלי היתה שזה יהיה כמו שאני מדמיינת, לא ראיתי את מה שעמד מולי.
היא היתה דווקא זו שפקחה לי את העיניים. מנתה בפניי ניואנסים קטנים שביטלתי בתירוצים שונים. 

בחלוף החודשים האלה מצאתי שנוצר בייני לבינו חיבור חדש, עמוק יותר. עבורו ודאי מעט השתנה, עבורי השתנה כל העולם.
המחוות הקטנות, המבטים, המגע, תקשורת תכופה אך לא לוחצת, הדברים הקטנים ששנינו אוהבים ועושה לנו הכי כייף בעולם.. 

הדברים הקטנים האלה..
עליהם מושתת האושר שלנו. על הדברים הקטנים...

(כי לפעמים בא לי להיות קיטשית ככה..)

בהתחלה חשבתי שהמחשבות היומיומיות עליה נבעו מנוסטלגיה, אח"כ חשבתי שזה בא ממקום של תלות רגשית, אח"כ חשבתי שאם אתקרב אליה זה רק ירע לי, כי הכאב עדיין היה מאוד חזק. עם הימים שחלפו, ואכן לקח זמן, הכאב והעלבון הפנימי שככו, כמו שהזמן עושה לכולנו, ולבסוף נותרה סוג של דממה. הדבר היחידי שאני לא מצליחה להתגבר עליו זה שלב הושטת היד, לשאול, לנסות, להתעניין. כי אכפת. מאוד אכפת. אפילו יותר מדיי. להגנתי אגיד שהחשש לפנות נובע מכך שאיני יודעת מה מצפה לי. מה קורה בצד שלה. מה הלך הרוח, אולי בכלל טוב לה בשקט שלה ואני רק אפריע. לא רוצה לעורר גלים בים שקט. אצל אף אחד.

במשך רוב חיי, עד לפני כמעט חצי שנה, רציתי ילדים משלי. פעם רציתי את זה בכל הווייתי ומאודי בעיקר כי התחברתי לטיפול באחר עם אהבה אינסופית (היום ברור לי שאת זה אפשר להשיג גם עם בנזוג, לא?). מהרגע שהכרתי את חבר שלי הרגשתי בו משהו אחר. אולי מהסיבה הזו כשפינטזתי על עצמי עם ילד, בדמיון שלי זה היה רק ממנו. לדמיין אותו בגרסה מיניאטורית (איכשהו אני תמיד מדמיינת בן ולא בת) חימם לי את הלב.. ילד ככ נבון וסקרן, רק מחכה לטרוף את העולם.. זה מה שראיתי לנגד עיניי.

פנטזיות לחוד ומציאות לחוד. מהרגע שהכרנו הוא לא הסתיר ממני את העמדה שלו בעניין (חוק מס' 1- תמיד כנות ופתיחות). הוא היה הכי אנטי, בכל הנוגע לילדים הספיקו לו החוויות הפחות נעימות של אז והבלגנים של עכשיו. הבנתי אותו, אז את הפנטזיות הנקביות שלי שמרתי לעצמי.
החלק האירוני הוא שכיום כשהוא מראה סימנים של פתיחות למשפחתיות (במידה), אני כבר לא שם. עברתי אצלו ברבות השנים חינוך מחדש (שאני לא יודעת כמה בכלל היה מכוון מצידו). התכנים והמציאות מול עיניי עשו את שלהם. פיתחתי אנטי. זה לא קשה למצוא סיבות למה לא להביא ילדים. אז הלב נאטם והוטמע מסר של זה לא בשבילי, מה אני צריכה את זה, והתחלה של השלמה. עם ההשלמה טיפת קרח קטנה התיישבה לי בתוך הלב. קרוב לוודאי שהיא תיוותר שם לתמיד. 

לפני חצי שנה הייתה בי תחייה מחודשת של החלום, איתה. כשדברים התחילו להתרסק הבנתי שזה לא יקרה.
השלמתי עם הרבה דברים, קושי פיזיולוגי, קושי עתידי נפשי/רגשי, מוכנות לוותר על זה אם התנאים הבסיסיים שהצבתי לנושא לא מתקיימים. 

לפני כעשור, חלמתי שיש לי ילדה משלי. תינוקת שנחה בזרועותיי והפיצה בתוכי אהבה. חלמתי שלקחו אותה ממני. לא חטיפה ממש כמו בסרטים, אלא עצם האובדן, הפחד מהאובדן.. תהיתי האם זה אומר שבאמת תהיה לי ילדה ואז אאבד אותה או שהיא מייצגת סימבולית את הרעיון של ילדים משלי שנשמט ממני. מחשבות שכאלה..

לפני כחמש שנים, אולי פחות, חלמתי שוב, אותו מיקום כמו בחלום הקודם, והפעם לצידי עמדה ילדה, לא בטוחה בת כמה הייתה בחלום, איפשהו בין 5-10. אבל הפעם נח בזרועותיי תינוק. בן זכר. אף אחד לא לקח אותו ממני. היא לצידי והוא בזרועותיי, ותחושת שלווה. אז כמובן שאני יכולה לפרש את זה לכל מיני כיוונים, אבל דווקא היום כש"השלמתי" עם העדרם של "ילדיי" בחיי, במחשבה על החלום ההוא משהו בי נעצב. נכון, לא סוף העולם, אבל עדיין זוכרת את ההתרגשות של רק לא מזמן כשחלמתי יחד איתה על זה. זוכרת את האושר שפעם בי מעצם המחשבה, את האושר בתחושת הביחד והמשפחתיות כאילו הנה זה באמת יקרה. ומה היום? לפרקים כשנראה שליבו מתרכך עליו, דווקא ליבי נוקשה, הולך וקופא. האנטי המוכר והידוע. דרך ההתמודדות שלי, שחור או לבן.. להרגיש הכל או כלום.

אני מתגעגעת אליו, למי שהיה לפני הבלגנים האלה, לזמן שהיה רק שלנו.. הוא משתנה וממשיך להשתנות, אותי זה בעיקר מפחיד (מה עוד חדש), כי אני לא יודעת לאן זה יוביל, הרי אלה בכלל לא החיים שלי או המלאכים השומרים שלי. אין לי שליטה על לאן הכל יקח עצמו ואיזה השלכות יהיו עליי בסופו של יום. ואולי אני בכלל אתהפך לכל הכיוונים ואהפוך אחרת? איש לא יודע מה יוליד יום.. הלא נודע תמיד מפחיד.. 
יהיה אשר יהיה, כרגע חשה צורך הפוך בו זמנית. ברגעים, מתגעגעת לזמן שלנו יחד, נקי מסרטים, מלא בעצמנו, בכייף שלנו, בעונג שלנו, במילוי הצרכים התרבותיים, הרגשיים והפיזיולוגים שלנו. מתגעגעת לזה. יש לנו אינטימיות יוצאת דופן, מה שיש לנו לא היה לי בכל חיי. הנפש קשורה.
מצד שני לא יכולה להתעלם מהצורך פנימי לצאת קצת ולהתאוורר בעולמות אחרים, לאגור כוחות ולמלא צרכים חדשים שלא ידעתי שהיו, כי במקום הנוכחי מצטברים בי חסכים קטנים שאם לא יידעו פורקן יסבכו את העתיד לבוא. חברה בעבודה אמרה לי שאולי אני פשוט צריכה להחזיר קצת ריגוש לחיים. פחות דרמה, יותר פאן טהור. הפסיכולוגית נתנה לי היום משימה, לעשות מאמץ, להיות אמיצה ולהתגבר על כל השדים והפחדים שעוצרים אותי מללכת לעשות משהו כייפי איזה ערב בחוץ, לצאת, לחיות באמת.. לבחור לעשות דברים, לבחור מבין כל מה שאני אהבתי אבל לא חווה כבר יותר מדיי זמן בגלל ההסתגרות והפחדים.. 

אני תוהה מאיזה כיוון להכניס לחיי את ההתלהבות המחודשת, את ההתרגשות, את העניין..
ככל שמתעמקת במחשבה, משהו בי נובט, תחילתה של תובנה.. אבן דמיונית קטנה מתגלגלת במורד גבי וצונחת לרצפה.. תחושת הקלה.
מסתמן שביל באופק, ושביל זה כבר מסמן את הדרך ליעד אליו אני רוצה להגיע.. חיוך שליו.

היום היה עקום

אחרי הרבה ימים של בסדר

התחבאתי היום מהעולם שוב

הרשיתי לעצמי להנות מזה, סוג של

אבל כל הזמן הראש משך לחלומות ההזויים שיש לי בשבוע ומשהו האחרונים..

על גלים אימתניים מכל כיוון שניתן להביט אל קו הרקיע..

יציאה לדרך ארוכה מלאת מהמורות..

אנשים, נופים מרהיבים ומפתיעים..

בכל יום מחדש אני חושבת עליה

בכל יום מחדש המחשבות מתנקזות אצלה

בכל יום שאני מגיעה למסקנה אחת, למחרת כבר מתבשלת אחרת

היא חסרה לי

עד שלא אבין מדוע היא חסרה לי, מהיכן הצורך נובע, אשאר בדממה.

הדרמות שאצלו, מקומן אינו כאן בבלוג,

ואני בין לבין חושבת על החלטות שעשיתי

על תחושות שעוררו בי רצונות עבר

מול מה שהם מעוררים בי כיום

אני שוב איני מי שהייתי

הפעם מהבחינות האנושיות 

ואני תוהה,

אבולוציונית.. מי אהיה עוד חצי שנה?

מי אהיה שבוע הבא?

לפעמים גם בתקופות שטוב
נעלמת המוזה לכתוב

זה לא אומר שהשקט רע
או מנבא איזו צרה

לפעמים
אלה
החיים

התפוקה בעבודה חזרה כמעט למקסימום, הריכוז גם הוא,
פיזית אני מרגישה טוב, החשק המיני חזר בגדול,
חזרתי לבשל, חזרתי לעבוד על הציור..
ועדיין.. משהו חסר לי.

מה?...

גלי ענק של רגשות, מעלה מטה, מעט ההורמונים שאני לוקחת מעמיסים רגשית, הנטייה האוטומטית שלי להרגיש הכל באקסטרים, להתרחק מהעולם החיצון היכן שיכולה כדי לא לטבוע לתוך התקף חרדה מיותר נוסף. 

נצמדת להרגלים קטנים- עבודה, פרקים אפילו של פעם כמו תיקים באפלה ולו כדי להרגיש שוב במקום מוכר וידוע שאינו מפחיד.

לא עשיתי קניות של בגדים נעליים ושות' יותר זמן משזוכרת, לא התקרבתי לקניון אותו פרק זמן, רק שבזמנו אהבתי וכעת מתרחקת מההמולה.

ככ מתגעגעת לימים שהעולם לא איים עליי.. משהו בתוכי עדיין לא בסדר... מסתחררת, נלחמת ואבודה. תחושת הלבד מטביעה אותי.

לנשום..

בוקר חמישי. ביממה וחצי האחרונות חל שיפור משמעותי, למרות הגעתה של דודה בלה. אני חושבת שהראשונות לשים לב היו הבנות בעבודה. כשבאתי להפרד מהן אתמול בסוף היום, מפזרת חיבוקים וחיוכים, אין ספק שמשהו סוף סוף נכנס למקומו. שלא לדבר על התפוקה שגדלה, הסיפוק שלי מזה, לאט לאט הכל נופל למקומו..

הבוקר, לראשונה מזה חודש לפחות, התאפרתי, לבשתי צבעוני, מרגישה אנושית... מרגישה אני שוב, ולא צל של מי שאני אמורה להיות.

הנה הוכחה שבמקרים מסויימים הסבלנות משתלמת..

אור ואהבה אנשים 💜

Captain’s Log, Earth date 18.6.2019

איך אפשר להתגונן מפני משהו שאינך מסוגל לראות? התקפי חרדה מפני האיום הבלתי נראה ובלתי קיים ברמה המוחשית. במה זה שונה רעיונית מאסון צ'רנוביל? קרינה היא בלתי נראית. ללא הכלי הנכון לא תדע עד כמה היא שם לפגוע בך, ועד כמה כוחה יהיה באמת הרסני, לאותו רגע ולימים שיבואו.

הפחד מפני משהו שאינו גלוי לעין, בין אם נקודתי או חרדתי-קיומי, ללא הכלים הנכונים, ללא הסביבה הנכונה, כיצד נדע לזהות מצב כחמור במיוחד? כיצד נדע שהגיע הזמן להרים את הכוננות. האם כוננות צהובה או שהחמיר לאדומה? האם ברגע נתון הגורל יזמן סביבנו את האנשים הנכונים לנו לאותו רגע על מנת להתגבר? אולי לא? קשה לדעת מה ירפא ומה יקל, כשאתה מתמודד עם הלא נודע.

הגוף שלי בשנים האחרונות פוסע לכיוון הלא נודע ברמה זו או אחרת. ההשלכות של הניסויים עם כל התרופות האלה על הגוף שלי, ולצערי כעת גם על המוח-נפש-מנטלי, רבות מכדי למנות. כל מי שהיה בחיי בחודשיים הללו, בין אם בעבודה, במשפחה או במעגל החברתי המצומצם, ראה התדרדרות תחילה הדרגתית אחכ כבר עמוקה, המצב שלי נגע בכולם, גם כשנעלמתי לכולם. אבל אני נותרתי כמו צופה מהצד על החיים שלי, צופה כיצד הכל מתערפל, האחיזה בהגה והניווט על חיי אבדו לי. כל יום הביא בתחילה עוד ועוד תחלואים. כעת עם עזיבתו האיטית של הרעל מעורקיי שוב האחיזה אבדה, רק שהפעם המחיר כבד מדיי. רגרסיה של מעל שנה וחצי.

כל יציאה מהבית הפכה לסיוט. שעות לפני כן מתחילים התקפי החרדה, מחשבות על גבי מחשבות על מה אני צריכה לעשות, איך לעשות את זה, ושיחה ארוכה עם עצמי להרגיע את עצמי איך שלצאת מהבית לא יהיה כ"כ קשה, שאני אעשה את זה מהר מהר ואשוב הביתה לשקט הבטוח. מדמיינת את הדרך, את הצעדים לשם, העלייה במדרגות, ההמתנה לרופאה, עם האנשים מסביבי בחדר המתנה, מחשבות מלא מחשבות להרגיע מראש את עצמי שהכל בסדר, שההמתנה לא תהיה ארוכה מדיי, שהביקור אצל הרופאה יהיה יותר מהיר ממה שאני חושבת ושאשוב הביתה, אל בין ארבעת הקירות שלי, בטוחה ושלמה ואוכל סוף סוף לנשום ולשחרר את הלחץ שיושב לי על בית החזה, כמו עשרות ק"ג של פחד ומועקה ותיסכול..

ככה זה לחיות בראש שלי עכשיו. מחשבות על הבא בתור (גם אם זה רק למחרת או שעתיים אחרי), מחשבות טורדניות והתקפי חרדה. שוב ושוב. סוגרת עצמי כמה שיכולה, להרגיש במקום בטוח, לעלות מדיי פעם לנשום אוויר, להבריא את עצמי עכשיו לפני שההדרדרות תחמיר.. לפני שלא יהיו לי כבר כלים לפתור את המצב בכוחות עצמי.

Captain’s Log, Earth date 23.6.2019

5 הימים שלא נכתב בהם דבר. הימים של אפור וערפילי. מבפנים. הגוף כמעט וחזר לחלוטין לעצמו, כולל התיפקוד המיני (השבח לאל). השאר לא.
לא הייתי בעבודה כל הימים האלה, נפגשתי עם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית ורופאת המשפחה. הלכתי עם זה יסודי מקצה לקצה. רצה הגורל והחבר הזדקק לעזרתי דווקא בימים האלה. שמחתי לעזור ולתמוך ולעזור, אבל איפה שהוא לאורך הדרך משהו בסכר שבניתי במיוחד לימים האלה כשאני איתו וצריכה להיות חזקה לצידו, נסדק והחל לדלוף.. הייתי כנראה צריכה לקצר את פרק הזמן איתו, לחזור לעצמי קצת, למי שאני, מה שאני ומה שבי וסביבי. אבל רציתי את חברתו לא פחות משהייתי זקוקה לה, לשאוב ממנו כוחות חזרה. 

אז חוזרת לדממה שלי, לוקחת עוד יום להתאפס אקסטרה, בפוקס יצא שזה גם יום של פעילות חברתית בעבודה. טוב שלא הלכתי. יותר מדיי אנשים ורעש. 
במהלך היום על כל שעתיים ערות נרדמתי לשעה וחצי, הגוף פשוט כמעט והתעלף. אני דואגת למחוק אותו קצת, כי רגעי הערות קשים.
עינויים וייסורים פנימיים על תחושות שכבר מזמן לא הייתי צריכה לסחוב על גבי ובליבי.
באחת התנומות היא הופיעה, הלביאה. לראשונה מאז שנפרדו דרכנו.. לא היה שום אלמנט מיני או רומנטי לרגע איתה.
אני זוכרת אותנו יושבות ומשוחחות, כחברות, מתייעצות, מתלבטות, כל אחת בעניניה, והייתה הרמוניה טבעית. אני לא בטוחה כמה זה כבר בר קיימא.

נעשו הרבה טעויות בקשר הזה איתה. חוכמת הבדיעבד. היא עשתה טעויות שזיהיתי כבר אז, אני את שלי מבינה רק לאחרונה.
נתתי לעצמי להסחף איתה, לחלום יחד חלומות שהיא בעצמה הייתה צריכה לגדוע בי לו ידעה שזה לא הכיוון אליו היא חותרת. עם הזמן הפנטזיות הללו נעלמו כלא היו. כמו שאר הקשר, גם הפנטזיות של זוגיות משפחתית, נעלמו הרבה לפני שהחבל רשמית נחתך. מהיום שאצלה בחיים האישיים דברים השתנו, נסיבות שאילצו אותה, כפי שהאמינה, להתרחק מאיתנו, להרחיק אותי, כבר אז משהו בי זיהה את הסימנים. האבל שלי התחיל חודשיים לפני הסוף, כאילו ידעתי. לא כאילו. ידעתי. אני נכוויתי מספיק בשביל לזהות מצב אבוד, וכך את האבל שלי התחלתי כבר אז. אולי זו הסיבה שכשהיא ניסתה ללכת לקראתנו ונתנה לנו פתח לתקשורת מינימלית ולו כדי להחזיק אותנו על אש קטנה עד שהיא תוכל להכיל אותנו, זו הייתה ההתחלה של הסוף. השלב של ההשלמה עם האובדן ועל כן נפסקו המאבקים והמאמצים.

חשוב שיאמר, היה יותר טוב מרע בקשר שלנו. לאורך ציר הזמן היה לנו הרבה הרבה אושר. אך כשמגיעים לחודשים האחרונים, כשהכאוס שלט, והכאב שלא חשתי שנה וחצי לפניה הרים ראשו וחבט בי בכל העוצמה, גם בארץ, אחכ גם ברומא, ולבסוף כששחררתי אותנו.. עד היום אני לא בטוחה שמידת הטירוף והכאב היו שווים את זה. בטח הזמן יוכיח כתמיד שעדיף לחוות מלא לחוות. היום, ממרחק של חודשיים וקצת, לא חודש אך גם לא שנה, אני עדיין מסוגלת להזכר בכאב שחשתי, בתחושת הנטישה האיומה, הבטן שהתהפכה, האמון שנשבר, החלום שנגוז ובעיקר תחושת ההבנה המבחילה שהייתי כל הזמן הזה עסוקה בלהיות בובה ולרַצות אדם אחר יותר מאשר להביע את מי שאני בפנים, מי שאני רוצה להיות, זו שאומרת דעתה ולא שותקת מהפחד שמשהו רע יקרה- נטישה? לב שבור? השפלה? נו, מה עוד חדש.
כן, ללא ספק הייתי צריכה להיות חכמה מספיק על סמך ניסיונות עבר ולחתוך מהרגע שהכל התחיל להשתבש, ולא לגרור על האספלט גופה של מה שפעם היה הדבר הכי יפה והכי צבעוני ביקום כולו.. צידה האפל של האהבה אני מניחה.. 
למרות החרטה שלא חתכנו את זה הרבה קודם כשעוד היה נשאר טעם טוב, אני כן שמחה על שזכיתי שהייתה בחיי, אני מודה על שהשיבה לחיי פנטזיות נושנות שתהיתי אם יש בהן משהו, וזה היה מופלא וזה היה קסום וכייפי ומרתק ומסקרן ומרגש.. מודה לחלוטין על הרגעים היפים, המחברים, העמוקים. אני מודה על כמה הרגלים טובים שהצליחה להטמיע בי עם מלוא הסבלנות שהעניקה לי. אני מודה על הפרפרים. אני בעיקר מודה על הרוח הרעננה שקיומה הביא דווקא לזוגיות שלי עם החבר.

אני לא זוכרת מי זה היה שאמר לי שאין לי מה לחשוב שאני מיוחדת בסבל שלי, שכולנו סובלים, והרי אני לא היחידה שמתמודדת עם דיכאון וחרדות. זה הדהד לימים. כל פעם שחשבתי על המשפט הזה הרגשתי רע כאילו נזפו בי, אך גם הרגשתי כעס כי אני לא מוכנה להיות מתוייגת תחת אותה משבצת כמו אדם אחר שלא היה בנעליי ולא חווה את שאני חוויתי, ולהיפך. אז נזכרתי במשפט הפתיחה של טולסטוי באנה קרנינה, "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה". כל האנשים המאושרים, המאוהבים, מלאי ההשראה והשגשוג דומים זה לזה. כל אדם אומלל, אבוד, שבוי בגופו או נפשו, אומלל בדרכו שלו.

אני לא אומללה.. אבל בכל אחד מאיתנו יש רגעים של התקרבנות. אני לא מרגישה כרגע ככה, אבל היו רגעים קרובים לשבירה.  
מלחיצה אותי המחשבה לראות את כולם מחר יחד באותו מקום אחרי כל המרחק שהיה.. מפחדת להתמודד. שוב.
עדיין לא ניערתי ממני את כל הנזקים שנוצרו, אבל ממשיכה לצעוד קדימה, מעט בכל יום, לא מעיזה לחלום רחוק מדיי.

Captain’s Log, Earth date 24.6.2019

צעד ראשון בכיוון הנכון, הצלחתי להוציא עצמי מהבית ולהגיע לעבודה. ההתחלה הייתה קשה עבורי, החשש שיפנו, שישאלו.. אבל להפתעתי כולם היו מתונים ורגישים מספיק להבין שזה תהליך. זה התחיל בחיבוק ענק של אחת הבנות, המשיך בחיבוקים נוספים ככל שהן הגיעו למשרד. שחררתי מעט אבל בעיקר סגרתי את זה במילים שיהיה בסוף בסדר.. הן מיד הבינו והפסיקו לחפור לתוך זה. כמעט לא יצאתי מהחדר אבל כשכן נתקלתי בחיוכים.. ואולי זה בכלל לא מיוחד או שונה, מתי לא מחייכים אליי?

בשעות הצהריים כשנכנסתי חזרה לעומק ערמות הניירת העצומות שחיכו לי על השולחן (+160 אימיילים), המזכירה קטעה לי את הריכוז כשאמרה שהסמנכל קורא לי אליו לחדר. נכנסתי אליו בדיוק כשסיים ישיבה עם הבוס שלי. הבוס יצא וסגר אחריו את הדלת. הסמנכל פנה אליי וישר פתח בכך שאין לי מה לדאוג זו לא שיחה "כזו", שזו רק שיחה לשאול לשלומי, ולהציע את עזרתו אם יש כל דבר שהוא שהוא יכול מתוקף תפקידו לעשות. עם דמעות בזוית העיניים וקול חנוק מלמלתי שלצערי הוא לא יכול לעזור, אבל שיהיה בסדר בסופו של דבר. הוא ציין שאם אני אצטרך כל עזרה שהיא בין אם מקדמה דרך העבודה או כל דבר שהוא.. הערכתי את מה שאמר אבל עדיין יצאתי מהחדר שלו עם דמעות שלקח לי מעל עשר דקות לחנוק בתוכי.

עוד שבוע יומולדת. מתלבטת אם אני רוצה לעשות משהו, האם אני מצפה שמישהו מסביבי יעשה לי משהו, לא יודעת מה אני רוצה.
מרגישה מתוסכלת, מרגישה שהזמן נאבד לי בין הידיים. לא אוהבת את המקום שבו החיים שלי נמצאים כרגע.
אבל.... אני מבינה שזה תהליך ושאני בכיוון הנכון.. 

KEEP MOVING FORWARD