Bigger on the Inside

כשקמתי הבוקר ידעתי שזה יום טוב להשאר בבית. 
6:00 כבר אין מה לחזור לישון. כי ככה זה-
לעבודה בקושי קמה, ליום חופשי- פורפרה.

אז ניקיתי וסדרתי את המטבח
הפעלתי מכונת כביסה, לכן כל מה שעליי
הסרתי. ומאותו רגע- בעירום מלא.

הכנתי לי קפה, עשנתי עצמי לחצי דעת
שיחקתי משחקי מחשב מאתגרים
צפיתי בכמה סרטוני יוטיוב, ופתאום..

עלה בי החשק, סתם כי אני ערומה בבית
והכלב מביט בי בתימהון אדיש,
אז החלטתי שבא לי משהו אחר.

אחרי חיפוש מהיר יחסית
מצאתי לי פורנו הארד קור
יפנים וכל השיט השרוט הזה..

לא יודעת כמה זמן עבר
עד שהכסא הפסיק לספוג רטיבות עצומה
עד שהאורגזמות פסקו

יותר משבע, פחות מעשרים
ובכל אחת העיניים מתגלגלות למעלה
הנשימה נעתקת, היקום נחשף

מח מתרוקן, רק החשק עטף
מה בא לי עכשיו? מה נשאר לעשות
כשאחרי כל שנעשה, ועוד לא חצות היום..

משעמם לי.

נפל לי פתאום האסימון.

אני יודעת מה יפתור את אחת הבעיות.

(אולי אפילו אחרות)

לילית

בואי נהיה שוב זונות מלכותיות, שרוטות קצת הרבה ובעיקר חופשיות לעשות ולהיות!

אז הפסיכו אתמול נתנה לי משימה, על מנת שאשוב לחיות ולא רק לשרוד.
על מנת שהחלק שבי שרוצה להנות לא יוגבל יותר על ידי החלק שרוצה לברוח, להסתגר ולהיות במגננה מתמדת מהעולם.
כל יום לעשות משהו מחוץ לבית ו/או חברתי. לעשות משהו שמטיב עימי. לעשות עבור עצמי.
לחשוב על טובתי ומה שעושה לי או יעשה לי טוב.
לא ידעתי מאיפה להתחיל.
אני גרועה בלתת לעצמי, אני טובה בלתת לאחרים.

היום היה יום שהתחיל טוב הפך לרע ואז..
אז החלטתי לעשות בשביל עצמי.
להתגבר על אחד הפחדים שתוקעים אותי.
ליום אחד להתגבר. ולנוע.

אז עשיתי.

היום נתתי לעצמי סיבות להיות גאה בעצמי. 

ויהי ערב ויהי בוקר, יום 1.

מדהים איך כמה משפטים יכולים להאיר בך את היום.. איך התחלה נעימה מלטפת לך את שארית היום. חבר ותיק, מעל עשור וחצי, עוד כשכתבתי בתפוז.. סקסי, מבריק, חכם עם עצות טובות כבר שנים. לא שוחחנו זמן מה וכעת הוא בכלל בחול. 

המשיכה שלנו היא בעיקרה אינטלקטואלית, המילים, הכח שלהן עליי.. ואני לא מדברת על קוצי מוצי. ככה זה, הוא נשוי.  למרות הסטטוס הצלחנו לפתח קשר 99% אפלטוני פיזית (לפחות עד לפני כשנה), אבל מפרה אותי כמו שמעטים יכולים. החוכמה שלו והרגישות שלו אליי מחרמנת אותי.  

הנעים שלו סחף לי את הבוקר. סוף סוף התחלה מרגשת, איזה מילים.. והכל רהוט ככ...

מצב הרוח הזה ביממה ורבע האחרונים, בנוסף לתובנות שהגעתי אליהן, אחרי כל מיני סרטוני מוטיבציה מצויינים, הצליחו באמת להעלות בי קצת מוטיבציה משל עצמי. ככה החלטתי לחשוף עצמי מחדש לעולם.

בשבועות האחרונים היו שיחות עומק עם גבר שהכרתי כאן ועדייו משוחחים מדיי יום. לקח זמן עד שניחוח השיחה התפקס לפינות בעלות אופי יותר מיני. אני אוהבת את השיחות האלה, איתו או אחרים, כשהכל חופשי וכייפי, כשאפשר לחלוק מכל וכל.

אני מתחילה להפתח רעיונית (בשעה טובה) ללחזור למפגשים מבראשית, כמו בימים העליזים. אני מבינה גם שזה יעשה לזוגיות שלי טוב. לשחרר קצת את החבל ממנו, לתת לי לפרוק במקומות אחרים ולהעניק לו כך בת זוג שלווה יותר, שלמה יותר, אוהבת יותר..

אנסה את הצעד הראשון מבחינתי היום או מחר. קפה עם הנשלט הראשון שלי בכלוב. האמת שלא רק הוא התגעגע. היו לנו זמנים ממש טובים. אז חושבת לעצמי, צעד צעד אבל לכבוש את החששות הבלתי נראים ובלתי מבוססים שתוקעים את החיים שלי, ולחזור לעולם שבחוץ.

כשהגעתי לנק' שבה משעמם לי עם עצמי בעולם, הגיע הזמן לשוב ולעורר עניין, לכל הפחות עבור עצמי, כדי להתפתח, להיות טובה יותר, לתרום לאנושות קצת ממה שיש לי להעניק. 

איך אמרו חכמינו, שלח לחמך על פני המים.. והאורגזמות יבואו. 😉

סרטון ורבע של פורנו.

ארבע אורגזמות.

זו הייתה אתנחתא נעימה..

העיקר שחזרתי למנהגיי :)

זה הלינק, כי ביקשתם, אחד האהובים.. משום מה :)

https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph5c529cc8944fd

יומיים ברצף אני מסיימת את הערב עם פורנו ואורגזמות. לפני השינה. כי זה כייף. כי זה משחרר לחצים.
כי אני אוהבת לישון אחכ בלי תחתונים רטובה ונוטפת. כי לישון בלי תחתונים מרגש אותי בנדירותו.
כי תחושת חופש תמיד נראית לי כמיראז', יעד שנראה כאילו כן אך למעשה לא קיים.
יש רגעים שתחת שולט אמיתי החופש ממלא, לפחות לזמן קצר.. לטעום מעוף אינסופי.. 

לאחר מס' ימי חפירות קשים, נהיה לי היום קצת שקט בראש. ואז כצפוי נפילת מתח. הגוף נכנע.

מתלבטת אם להזרים עצמי בכח או להתכרבל לתוך שינה שלווה למעט השעות שעוד נותרו..
אופציה א או אופציה ב?.....
ובכן, להזרים בכח לא שווה הרבה כשאתה לבד..
אז לגלגל ולשקוע לשלווה זה מה שיהיה.

מאידך

אם היית פה, לבוש או ערום, לא היתה בכלל התלבטות. תמיד ישנה אופציה ג', אתה יודע. 

רק אומרת.

רכבת ההרים בדיוק מסיימת צלילה מהירה כלפי מטה, מתחילה להתכונן לטיפוס מעלה.

אני יכולה לשבש אותה לכל כיוון או לנתב אותה למקומות טובים. 

יש משפט שאני אוהבת של מריאן ויליאמסון- "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? (...) כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

אם אנחנו כאלה עוצמתיים, הדימיון הוא כלי פנומנלי שרובנו לא מנצלים באופן מיוחד, חונכנו לצנעה, לא להתרברב. עבורי התרברבות אפילו פנימית לא יאה. מן שריטה שאני מאשימה את החינוך הסובייטי על קיומה. כסוג של תירגול אני טורחת פעם בירח מלא להתעכב רגע מול המראה, לחייך אל עצמי ולהודות שאני מסכימה עם המחמאות.. רגע אחכ זה נעלם מאחורי פרגוד והצניעות הפנימית משתלטת. 

צניעות ובדסמ. כן.. שילוב מעניין. יכולה לסיים סשן מלאה סימנים סגולים ושאריות ד.נ.א לא שלי על כולי, אבל לפנטז עם עצמי דברים קינקיים במיוחד אני נבוכה לעשות. מסמיקה את עצמי. מוזרה ככה. 

"משיכה מינית היא חמישים אחוז מה שיש לך, וחמישים אחוז מה שחושבים שיש לך." ~ סופיה לורן

"הסקס היחידי שאיננו טבעי הוא זה שאינכם יכולים לבצע." ~אלפרד קינסי

רק צעד אחד קטן.. ו..

עכשיו אני מבינה שטעיתי. זה לא נכון שנעלמה לי היכולת לדמיין וליצור עולמות בראש שלי..
הדמיון שלי פשוט עבר הטמעה מעולם היצירה לעולם בדיוני אימתני שמתקיים רק בראש שלי אבל שולט בכל הגוף..
כל יכולת הדמיון שלי מפוקסת בראש שלי על תרחישים לא הגיוניים, לא מציאותיים ובעיקר מכאיבים. לי.
חיה כתחת צילו של בריון ענק שהולך אחריי לכל מקום. מכה אגרוף באגרוף, מסמן לי שאני היעד הבא..

כמה מטריד להתמודד עם התובנה שהאוייב הכי גדול שלך הוא אתה: 
הלוחם שכבר מאומן בהרס עצמי, עם ניסיון של חיים שלמים.  איך מנצחים את עצמך?

מנסה לנטר את אופיין של המחשבות שלי היום, להבין את הלך הרוח. מייחלת ליום טוב יותר מחר. פחות בלבול..
חברה מהעבודה שלחה לי מקודם הודעה ושאלה לשלומי, אמרה שדאגה לי היום. הלב קצת התחמם.. עולה בי מידה קלה של תחושת בטחון. האדמה קצת פחות רועדת תחתיי. זה נעים.. פחות לבד.

נפשי זועקת בכמיהה עצומה למורה דרך.
דמות שתביא עימה סדר לכאוס. הגיון במקום ספק.
שקט, רגעי שקט..

רק לפני שעה מצאתי עצמי נסחפת למערבולת רגשות מסחררת ואפלה כחור שחור.. ישבתי מתייפחת מול המסך, מקשיבה לאיזה סרטון  מוטיבציה (אירוני?..) ומנסה להבין מתי לעזאזל הכל השתבש לי ברמות כאלה שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה, כעת הם מאוד דומים למה שרוב חיי חלמתי, ולמרות הכל מאוכזבת. עם העיניים בהווה אני כבר לא רואה את הזוהר שראיתי אז, שחשבתי שיהיה בי. אין נצנצים. כלום לא בא בקלות אף פעם.בכל שלב אני רואה את הבעיה הבאה שאני צריכה להתכונן לקראתה. לפעמים כמעט שוכחת שהכל לוקח זמן, בעיקר תובנות ושינויים מעשיים, אה כן ושחיינו קצרים מדיי לכל השיט הזה. אולי זו הסיבה שאני מענה את עצמי במלוא עוצמת הקיטור ולו כדי לנסות גם אם בדרך פחות שגרתית להכריח עצמי לצאת לעולם ולהנות ממנו. לחיות את החיים ולא רק לשרוד בהם. לפעמים זה אומר להתעמת ולכאוב ולהגליד ולצמוח. לפעמים צריכה דחיפה. לפעמים צריכה מישהו לצעוד לצידו. 

בגדול, מי שמכיר אותי יודע שאני אדם חזק. לא מבחירה, יותר מנסיבות. אז כן, קיימים בי כוחות להתרומם מהאדמה המטאפורית, פשוט כרגע הם לא נגישים לי. אני מרגישה כגורה שעושה צעדים ראשונים והעולם נראה גדול ומאיים, אבל רק בגלל שהוא חדש.. ברגע שמכירים את העולם שבחוץ רואים כמה קסם יש בו. אני לא רוצה ללכת לאיבוד, ובכלל למסע טוב באמת חייבים יותר מאדם אחד..

כן, אני צריכה מורה דרך..

אני חושבת שבסופו של יום כולנו רוצים להיות נאהבים, כולנו רוצים לחוש נחשקים. חשבתי על זה בדרך הביתה.. 
כשאמרתי לו שאין לי צורך בחויות עם אחרים כי לא חסר לי כלום הוא אמר שזה לא צריך להיות ככה (או משהו בסגנון).. האמת שזה נכון, הרי לעולם אדם אחד לא יוכל להיות למלא לחלוטין עולמו או צרכיו של אדם אחר. והאמת? יש בזה אמת. כשהיה לי את הרומן עם האחרונה גם לא חשתי חוסר, אך כן חוויתי בנוסף תחושה של שקט פנימי. הזמן שלי התחלק בין שניהם, חוויתי עולמות שונים, וצרכים שאפילו לא ידעתי שקיימים בי התמלאו.

התחלפה העונה ועימה ימים חדשים הגיעו. אני כן מבינה שאני חייבת להכניס לחיי דמות נוספת, להעניק לה/ו ולקבל חזרה, לקבל שוב את השקט ההוא בחזרה. אולי אני מנצלת את תשומת הלב שיש לו להעניק לי בתקופה הזו כדי לנוח על השמרים. האם זה תירוץ לא לפתח כלום נוסף? ואולי מחכה להרגיש משהו ולא רק פיזית? לא מסוגלת כרגע להתמסר לגוף אחר, גם כשלפעמים שוקלת את זה (זה לא שחסרות הצעות).. רוצה מאוד לחוות, להשתולל, לצאת ולראות עולם דרך עיניים רעבות וסקרניות וגוף מלא ריגוש וציפייה.. לא זוכרת מתי פעם אחרונה נכנסתי לדמות המפתה. להיות יפה זה נחמד. להיות ולהרגיש סקסית זה יותר שווה. תאמינו לי. אני אשכרה צריכה סיבה להכנס לשמלת מיני ונעלי עקב (אירועים משפחתיים מזמן ירדו מהפרק מאז שהחרמתי את כל החתונות/ברית/בר מצווה. יש לי בני משפחה שראו אותי בפעם האחרונה כשסחבתי עליי עוד 40 ומשהו קג.). מה מונע ממני למצוא סיבה למסיבה? התשובה ידועה.

כמו שכתבתי בבוקר, כך המשיכו השעות. היה לי יום מסוייט. כל מה שיכל להשתבש- השתבש. דברים נעלמו, מסמכים שהייתי צריכה עברו בכלל לארכיון, שלא לדבר על זה שהתמודדתי עם כמה לקוחות לא נעימים שלו יכולתי הייתי מעלימה את רובם מעל פני האדמה. בין לבין התעסקתי לסירוגין ב-3 תחומים שונים, ומשתדלת לא לחטוף שבץ מהכמות שעדיין לא הגעתי אליה. בדכ בעבודה אני הכי מפוקסת, חדה ומדוייקת. אבל היום הרגשתי בלגן בתוכי כל היום. לא התקפי חרדה כמו בעבר, אלא הרגשתי כאילו אני לא מסוגלת להשאר בתוך העור שלי עוד רגע נוסף, לא מוצאת את מקומי.
אחכ הסתבר לי שבמכוון או לא שדרתי לכל עבר כאוס פנימי.. בצהריים הבוס עבר לידי במסדרון, נתן בי מבט מהיר ושאל "למה את נראית ככ מיואשת?" נשמתי עמוקות אבל הסמנכל עבר בדיוק ליד אז רק זרקתי לו על הג'אגלינג עם כל הדברים בעבודה ונעלמתי למשרד. היה לי רגע של כמעט בכי כשבמהלך היום שתי חברות טובות ניגשו כל אחת וחיבקו אותי.. הטירוף הזה פשוט..לפעמים קצת טו מאצ'. את הדמעות שלי הזלתי בסתר.

אני רוצה לעבור שינוי מאוד מאוד ספציפי לגבי האופי שלי, האמונות שלי, יכולות ההתמודדות שלי. לא יודעת עדיין איך. חבר טוב מפה הציע לי כן לפתוח דברים כאלה, להתמודד עם הדברים שלא אוהבים או רוצים לדבר עליהם (כי צריך להציף וצריך להתמודד עם הכאב שברור שיגיע), ולמען האמת זה מה שעשיתי בשנים האחרונות. במקרים רבים הרגשתי כמו מזוכיסטית, מתחילה משהו בידיעה שאני אסבול. ניסיתי לפתוח את זה לפני כמה ימים אבל ככל שהמידע (אינו בהכרח חדש) זרם לכיווני, כך הרגשתי מרגע לרגע את הלב שלי מתכווץ, את הבטן מתהפכת ורצון עז לא להיות שם. באותם רגעים, כמו בכל הרגעים האלה התמלאתי שנאה עצמית. לא עליו. עליי. מדוע אני ככ חלשה שאני לא מסוגלת להטמיע לתוכי התנהלות אחרת, מדוע ככ קשה לי לא להרגיש? לו רק יכולתי ללחוץ על סוויץ' ולנתק מעצמי הכל. ברגעים שכואב אני מייחלת לא להרגיש דבר וחצי דבר. במחיר הזה תעלם גם אהבה. האם אהבה תמיד מכילה כאב?

המציאות מוכיחה שוב ושוב שיש בי סממנים מובהקים של פוליאמוריה, אך למרות שזה רעיון יפה ואוטופי, עדיין קשה לי עם המילה הזו כלפי עצמי.
בעולם מושלם משלי אני יכולה מעת לעת לרעות בשדות זרים, אבל רק אני. זה דיי נוגד את האמונה שלי בהדדיות, אבל איכשהו פה זה תופס לי משהו. מאחר וזה מורכב ולא תואם מציאות אני מבינה שחייבת להתאים עצמי למציאות הקיימת, או לשנות אותה. העולם המושלם לא קיים. בפועל יש מציאות בה צריך לנטרל חלק נכבד מתחושות ששמות לי רגל..  לולא קיומה של קנאה או רכושנות הייתה לדעתי אוטופיה בין אישית. פשוט לפזר אהבה לעולם ולשמוח על האהבה שהאחר מפיץ גם הוא. חלום.אז התחלתי לגש לכל פינות המוח המאובקות שלי ועלתה מחשבה, אולי היפנוזה תוכל להעלים את השיט הזה או לפחות להקטין משמעותית? זה יהיה אדיר.. גמני רוצה להגיע לאוטופיה הפסיכית שלי. 

בעולם מקביל אני בכלל רוצחת סדרתית מוצלחת. 

זה לא דבר נעים כשאת קמה הישר לתוך מערבולת רגשית ורוצה שהאדמה תפער פיה, תבלע אותך לתוך חשכה קוסמית ותותיר אותך שם. כי שם ודאי אין את הסרטים שהמח שלי מאכיל אותי.

למוח שלי יש הרי קטע (כשרון למען האמת) שהוא נתפס על מחשבה הכי מטרידה בעבורי, הכי שולית והכי לא קשורה להווייה המציאותית שלי, במקום להביט על כל הטוב שהשגתי ושעוטף את חיי כרגע, ובמקום- המח שלי מציג מולי רק את הקונפליקטים הצפויים כנראה (או שלא) לקרות בהמשך- אבל בכל מקרה באופן הכי כואב ומשבש שאפשרי, רק כך אפשר לעשות וידוא הריגה על נפש אומללה שכל חטאה היה להתעורר מוקדם מדיי, מספיק עבור פתח צר לשיגעון להכנס פנימה חרש..

אמנם בינתיים טוב, אין איום, אבל כשזה מתחיל ומתקדם ומתפתח.. ועדיין האדמה לא פוצה פיה, אינה בולעת, החשכה אינה מכסה על כלוםכלום, ואני נשארת להתמודד בכוחות עצמי עם דמעות בעיניים וכמיהה אינסופית לברוח.. רחוק. להתחבא.. עמוק. 

מגיעה למשרד, חברה אומרת שאני לא אמורה להראות כך אחרי כמה ימי חופש רצופים (נניח).. נפלטה לי נהימה של עזבי אותי מה חופש איזה חופש עכשיו, כל הסבבה נעלם, הנוף השתנה, הסביבה, מרכז המחשבות בעיקר, וחוזרים השדים המוכרים. היא זרקה לעברי, מה? למה מה קרה? ואני פשוט המשכתי למשרד שלי לגלות שהמטרה טובה של ניקיון הפכו לי הכל, ניתקו חוטים, הזיזו את המחשב לקיבינימט.. 

חברה אחרת מהמשרד, כמו אמא עבורי, עמדה לצידי בזמן שהכנו קפה, כשעוד הצלחתי להביע עצמי אליה מילולית מבלי לפרוץ בבכי. היא הביטה בי לרגע בין הקפה לסוכר ואמרה בקול דואג שהיא שמה לב שבכל פעם כשאני חוזרת מסופש איתו אני חוזרת הפוכה/ משובשת. אמרתי לה, זה לא הסופש, זו החזרה וההתפכחות. החלום שלי הוא רק חלום/מיראז', המציאות שברירית מדיי, כמו הנפש שלי, ואיתה לרוב מגיע הכאב. התפכחות היא כאב.  Life is PAIN, highness..

ההווה מכעיס אותי. הגוש בגרון מהכאב שהעתיד  (בראש שלי) צופן בחובו. ואילו רק העבר אינו מאיים עליי. מפתיע, בעבר הוא היה תמיד זה שרודף אותי. טעויות, תהיות.

כבר זמן מה שאני בקרבות בין ההווה שאני מתקשה להשאר בו, לבין האימה מהלא נודע, שהמח שלי כמובן דואג למלא את החסר של הלא נודע ולשתול לי את כל מה שעלול להשתבש, ואת מה שלדעתו בטוח ישתבש (על סמך ניסיון עבר), ואז על כל אלה אני אטחן לעצמי את הראש ואת הנפש עד שכוחותיי יאזלו, עד שמשהו חדש יתפוס את המחשבות או עד שאני אלמד להפסיק להרגיש מאויימת מדמויות אחרות. אבל זה כבר לפוסט אחר.

ימים כאלה צריכים להתחיל בחיבוק, בשייכות, בבטחון. לא ככה. 

חיבוק?