לוקחת נשימה עמוקה.. עבר זמן רב מדיי מאז שכתבתי. ועוד על זה. אבל עכשיו הכל טרי והכל עולה. אז הגיע כנראה הזמן.
הסופש האחרון השיב לי יותר מדיי שדים לתחייה. לא ראיתי את זה מגיע, וגם מיד אחרי לא הבנתי מה קורה לי ומה זה עושה לי. הבעיה היא שאני שכחתי מקיומם של השדים האלה שדחקתי עמוק פנימה במיליון מנגנוני הגנה של מתבגרת.. כל הדברים שקרו לי ברבות השנים, מגיל העשרה ועד העשרים פלוס.. כל הדברים שבמהלך השנים בכל רגע שחלף אמרתי לעצמי שהם סתם הגזמה שלי. שלא צריך להשתמש במילים כמו הטרדה או חלילה אונס, כי למילים יש עוצמות, שזה מוגזם, שזה קורה לאנשים אחרים, אז למה להשתמש במילים כאלה, ובכלל החינוך הסובייטי קבר את הטראומות פנימה, לא להוציא את הכביסה החוצה. וכך במשך שנים אחרי מיליון מנגנונים דפוקים והיעדר עזרה חיצונית, נותרו לי רק שברירי זכרונות של רגעים, כמו חתיכות מראה מנופצות על הרצפה, מדי פעם קרן אור חולפת על פניהם ואור מסנוור לי את העין כמו חתך דק מנייר.. מזכיר לי תחושה.. מזכיר לי את מה שרציתי לשכוח בכל הכח. לטובת מעט הנפש הרכה שעדיין פועמת בי.
באותן שנים שחייתי את זה טרי אני בחרתי לא להתמודד. בחרתי לא להעזר באף אחד. לא לספר. לא ספרתי בעצם לאף אחד באשר הוא, עד שהשנים הצליחו למחוק דברים, ואז כשדברו על זה, זה היה בחצאי משפטים והרבה קודים. עד שנותרו רק רסיסים של זכרונות. אז היה קל להשתמש במילים בודדות, 'כן גמני הייתי סטטיסטיקה' אבל בלי לפרט, כי מאז הדחקתי הכל ככ עמוק שמי באמת זוכר את הכל מההתחלה עד הסוף (ומי בכלל רוצה). התמונות של המעשים נדחקו הכי עמוק כי רק ככה יכולתי להמשיך לתפקד. גם אז וגם היום. רק ככה יכולתי לתת לגברים לגעת בי שוב. וזה הדבר שהכי רציתי אז, הרגשתי שגם כשהכאיבו לי ופצעו נשמתי והשפילו אותי עד עפר, נתנו לקיומי משמעות. הרגשתי חסרת אונים. כי קפאתי. מאז תמיד קפאתי. כל אירוע כזה שחזר על עצמו קפאתי. הבושה נדבקה לי לנשמה. למה לא דחפתי אותו ממני? למה לא הדפתי את גופו ממני? למה גם כשדחפתי ולא הצלחתי, למה לא המשכתי להאבק בכל הכוח? למה לא צרחתי? למה נאלמתי? למה נתתי לילדה שבתוכי להשרט בצורה כזו?
הדחקתי ככ הרבה סיפורים, יותר מדיי ממה שבחורה צעירה מבית טוב צריכה להדחיק. אבל בכל דבר מצאתי עצמי מאשימה עצמי לאחר המעשה. הגבר לעולם לא היה האשם. גם לא כשנתתי לאיזה אידיוט של אחרי כמה דייטים לסרסר בי בין חברים שלו. המילים החמות שנתנו לי תחושת ערך מסולפת ומזוייפת. גם כשאחד החברים שלו ניצל אותי באיזה מוטל תל אביבי מעופש ומנע ממני תזוזה והכאיב. (מאז שונאת את תל אביב). אז עוד הייתה בי היכולת להגיד בקול רם די תפסיק. אז עוד העזתי לבקש. וכשהוא צחק לו והמשיך בשלו.. אז הדממה השתלטה עליי. מאז לא הצלחתי להגיד לא. כשלא רציתי נרתעתי, היכן שיכולתי התרחקתי. אבל המילים "לא" או "אל" נעלמו מהלקסיקון. חוסר הבטחון של שנים מאז עשה את שלו. אפילו לדחות בנאדם שבאמת לא רציתי לא היה ביכולתי לבטא. הייתי עושה הכל כדי שהוא בעצמו לא ירצה ו"יעזוב" אותי. שנים ארורות ש fight or flight הפך ל freeze ונתקע שם.
שברירי זכרונות תמיד היו, אבל תמיד הדחקתי אותן. לא נתתי לקולות לעלות על פני השטח כי מה התועלת בכך? גם הטיפולים הפסיכולוגיים ב3 שנים האחרונות לא העלו את הנושא הזה. הרי למה זה טוב, זו הסטוריה ישנה. מי זוכר? מי רוצה לזכור? וגם ככה שכחתי הרי את הרוב, לא חושבים על זה, חיים את החיים. עטפתי את עצמי באנשים שנראו לי טובים והגונים, כאלה שנתנו לי תחושה בטוחה, וברחתי כמו מאש מאלה שנדלקו לי מהם נורות אדומות, גם בלי להיווכח בפועל אם זה כך או לא. מנגנון ההשרדות שלי. עברו הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שהרגשתי ככ לא בנוח, כאילו משהו נעשה בכוונה במסתור, בחדרי חדרים, התחושה שזה משהו אסור שמתרחש, שלוקחים ממני את השליטה במסווה של נחמדות. זאב בעור של כבש. השכחתי הכל בכח. השכחתי תחושות לא נעימות. וזה עבד למשך ככ הרבה שנים.
הסופש האחרון תוכנן כבר מזמן, אבל ככל שהתקרב כל נורות האזהרה שלי צפצפו בלי סוף. משהו לא נתן לי ללכת בשקט לתוך זה. פעם ראשונה שלא רציתי ללכת. אמרתי לו שאולי לא כדאי שאבוא. השתמשתי בכל התירוצים שהשכל הישר שלי האמין בהם, כי איך תסביר תחושות בטן שאין להן בסיס מוצק?? בסוף נכנעתי והמשכתי בתוכניות. הרי אולי זה סתם בראש שלי. הרי אין לזה שום הגיון בריא. הרי אני הולכת למקום הבטוח שלי. אחד מהם לפחות. מקום בו לא יאונה לי רע לעולם. לעולם לא בידי יושביו. אבל לפעמים אנחנו מתבדים, בעיקר כשמוסיפים משתנים לא צפויים.
וכך בסופש הכרתי חבר של חבר שלי. על פניו בנאדם מקסים, חברותי, איש שיחה ונעים הליכות. לא היה בו שום דבר מרתיע או מפחיד, להיפך. הכי נורמלי, הכי זורם, נשוי. מה כבר יכול להיות? אוכל טוב, שיחות, אלכוהול, הכל בזרימה. אוירה טובה. מה יכול בדיוק להשתבש? הרי כולם מכבדים את כולם.. זה היה ככה עד שלב מסויים.. אני מניחה שזה היה כך עד שהאלכוהול עשה לי יותר ממה שעשה לו. במחשבה לאחור האשמה שלי כלפי עצמי מתחילה בנק' הזו. אם היית שמה גבולות, אם הייתי אולי אסרטיבית יותר. או אם הייתי אומרת לחבר שלי משהו הוא יכל לעשות משהו בעניין אבל אני לא חשדתי בכלום, וגם כשדברים התחילו להיות מוזרים, לרגע לא חשבתי שמשהו בכלל יוכל להתפתח לשום דבר, גם לא הקל שבקלים. המקום הבטוח שלי, זוכרים?
זה התחיל במגעים קטנים כאלה של בטעות, במקרה, לא משהו שמייחסים לו חשיבות. אז לא ייחסתי לזה חשיבות. זה עבר לבקשה להביט בכל הקעקועים תוך ליטופים קצרים, ומשם למשפטים נוסח למה השיער שלך אסוף, תפזרי שנראה.. ואני שיתפתי פעולה, הכי תמימה, כי מי באמת חשב משהו? כנראה שבאמת אני תמימה, או שפשוט הרשיתי לעצמי להוריד את כל המגננות, הרי אני במקום מוגן והחבר שם, לידי. אבל החבר שלו, כשישב מולי, היה שם את הרגליים שלו לידי, מוודא שיש מגע עור לעור. לא ייחסתי לזה חשיבות. ואז החבר שלי יצא מהחדר. זה היה הרגע הראשון שהרגשתי קצת לא נוח, אז אמרתי לעצמי שזה בגלל שאני פיכחת מדיי וסתם "כבדה", שחררי. בשלב הזה הוא הגיח מאחוריי ונצמד אליי. הידיים שלי היו תפוסות, בקבוק ביד אחת, כוס באחרת. היד שלו בתוך שניות מצאה עצמה נכנסת לי למכנסיים, זורמת בזריזות לעבר התחתונים. הדבר היחידי שהצלחתי לעשות זה להרתע ולזוז ימינה. במקום להגיד לו אל תיגע בי או מה אתה חושב שאתה עושה, עשיתי את מה שאני תמיד עושה ברגעים כאלה, מנסה לדבר להגיון של הבנאדם, להסיח לו את הדעת- נו אתה לא רואה שאני עם בקבוק ביד.. זה קפוא.. הוא הלך צעד לאחור אבל נשאר בצל שלי. באותו רגע עדיין לא חשבתי שזה אומר הרבה. אולי האלכוהול אולי.. לא יודעת. הרי את אמורה להרגיש מוחמאית. הוא נראה טוב בסהכ. אבל זה לא התאים לי, משהו בזה הרגיש לי לא נכון, אולי דווקא משום שהוא היה גיבור גדול כשהחבר לא בחדר, כי לידו הוא לא התנהג ככה.
עם החבר בחדר הכל היה סבבה, הוציאו שש בש, הכל זורם, אני יושבת ליד החבר שלי, בטוחה שוב, הכל בסדר, זה רק בראש שלך. השש בש הפך לסטריפ שש בש. הוא הגיע לעירום מלא. הזין שלו לא עניין אותי. הזין שאני רציתי היה לידי לבוש היטב. באיזה שלב הוא שם על עצמו תחתונים והערב נמשך. ואז הגיע הרגע ושוב החבר נעלם, לא יודעת אפילו לאן, לא זוכרת. החבר שלו הגיח מאחוריי והכניס יד מתחת לגופייה שלי, מנסה להשתחל מתחת לחזייה. שוב נרתעתי. לא הבנתי מה נסגר. התחלתי לחבר 1+1 לגבי זה שהוא מחפש את זה דווקא ברגעים שהחבר לא נוכח. ועדיין לא ידעתי מה לעשות. לא הייתי במצב הכי פיכח. בשלב הזה כבר הפסקתי לשתות, היה ברור לי שאני לא במצב לכלום. כשהחבר חזר, הכל נרגע כאילו כלום. והפעם הבאה שהייתה שוב בהיעדרו הוא התיישב מולי כשאני על הספה כולי ישובה מקופלת לתוך עצמי, הרגליים מכופפות צמודות לגוף. היד שלו התחילה ללכת לי לאורך הירכיים, ללטף. אני הידקתי את הרגליים בכל הכח וניסיתי להסיח את הדעת. play dead. הוא ניסה להכנס אל בינהן במשך כמה שניות שנראו לי כנצח אבל אז היה איזה רעש או משהו והוא הפסיק. זה היה הניסיון האחרון שלו לאותו ערב, החבר חזר והם נכנסו לשיחות נוסטלגיות שלהם על זכרונות ילדות. אני פשוט התכנסתי לתוך עצמי והוא ראה את זה כסימן לעייפות שלי. ניצלתי את ההזדמנות וברחתי לחדר השינה להתחפר בין הסדינים, לחכות לחבר שלי. הוא היה מחוק כמעט כמוני. ניסיתי ללחוש לו לפני השינה שהחבר שלו לא הפסיק לשלוח לי ידיים כל הערב. לא ממש ידעתי איך לנסח את זה למעט בצורה עדינה, הרי זה הכל בראש שלי, אין מצב שזה חמור כמו שהגוף הרגיש. הוא מתוך חצי שכרות לא הבין את מה שהתכוונתי ודיי ביטל את זה. אני נכנסתי לסחרור. הוא נרדם ואילו אני הייתי ערה עד הבוקר, מנהלת מונולוג שלם מלא בכעס ובחילה ורצון עז לברוח משם, אך לא יכולה. הרגשתי שהמקום הבטוח שלי כבר לא בטוח. הרגשתי שהוא שם את החבר שלו לפניי. שהוא לא היה שם להגן עליי. רציתי לברוח משם ולא יכולתי. אמרתי לעצמי שבבוקר אני אגיד לו שיחזיר אותי הביתה.
בשש בבוקר נכנעתי ויצאתי מהמיטה. הלכתי להתקלח, לנקות מעצמי תחושות ששכחתי את הרגשתן. הסתובבתי בבית בדממה, בחשש. החבר שלו ישן בחדר ליד עם דלת פתוחה. כולי הייתי מבועתת מהמחשבה שהוא יתעורר. על קצות האצבעות מסוחררת ועם הנגאובר אספתי עצמי מהמקלחת ודידיתי חזרה למיטה. לבסוף תשושה נרדמתי, כשהחדר הפסיק להסתובב. חלמתי על סמטאות אפלות ובינן רוח רפאים קטנה, ילדה בשמלה אדומה. המראה שלה, זה כל מה שזכרתי ממנה, הייתה מופיעה ונעלמת כל פעם בסמטה אחרת. ואז הבטתי לשמיים ומתוך החשיכה אור בוהק ומשהו מתלקח נפל במהירות ובעוצמה מהשמיים והתרסק באופק לתוך האדמה. כשהורדתי מבטי הילדה עמדה שם מטרים ממני. זה הבהיל אותי מאוד. כנראה מספיק להעיר אותי.
התעוררתי לשמע צעדים מחוץ לדלת. העמדתי פני ישנה. הוא פתח את הדלת ונעמד שם, מביט בנו לכמה שניות ואז הלך צעד אחורנית. שניה אחכ פתח שוב ואמר לנו בקול משהו על קפה. לא היה מנוס, אין לאן לברוח. וידאתי שהחבר שמע ולכן יקום בקרוב. התלבשתי ויצאתי מחדר השינה להכין קפה. למזלי בשעות הבוקר אף אחד לא ממש מתפקד. הייתי מוגנת. כשכל הבית כבר היה ער והם עמלו על ארוחת הבוקר אני יצאתי לכמה דק' לעשן בשמש, להתחמם. סגריה ביד, משקפי שמש מכסים עליי מפני העולם. הראש מתפוצץ והלב דופק. מה עכשיו? מתי הוא ילך כבר?? אחרי ארוחת הבוקר ולפני שחשבתי שהנה הוא הולך, היה לנו שוב רגע של לבד. הוא שלח יד לעבר הצוואר שלי ללטף. נרתעתי הצידה. "מה קרה? לא נעים לך? להתרחק?" לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לנשום, רק נשארתי צמודה לשמאל, הרחק ממנו. הוא הוריד ידו. החבר חזר לחדר דקות ספורות אחכ, ולא היה זכר לכלום. השיחה הפכה לסרטונים בטלפון, סרטונים הפכו לסרט מטופש בטלויזיה ואני נתקעתי לצידו על הספה. שקלתי לעזוב וללכת לחדר אבל לא היה לי תירוץ טוב. שנאתי את שניהם באותו רגע. שנאתי את שניהם על שהוא עדיין שם, שנאתי את עצמי שהרגשתי שלא יכולתי לעשות או להגיד כלום. שמתי אוזניות עם מוזיקה רועשת ושקעתי לתוך משחק בטלפון, מתפללת שכל רגע הוא יגיד שהוא הולך. הוא לא. המזל שלי שיחק לי רק כשהחבר בעצמו החליט לעודד אותו ללכת. השעה כבר היתה שעת צהריים מאוחרת יחסית. לא לחצתי לו יד ולא כלום, אמרתי ביי ושקעתי במבטי חזרה למשחק.
רק אחרי שהלך פתחתי את הנושא בפני החבר, שהיה המום וכעס על כל הסיטואציה, על החבר ועל השתיקה שלי. לא נתתי לו להתקשר לחבר ולהתעמת איתו. מה הטוב שיצא מזה? כמו שלא רציתי להרוס לו סופש עם חבר ילדות, כך לא רציתי לגרום לו לאבד חבר. איך הם אמרו בהתלהבות גברית בערב לפני- Bros before hoes.. אז מי אני שאכנס להם באמצע. ובלי קשר, כשאני במקומות רגשיים כאלה אני מבועתת מהמחשבה על עימותים. אז הרגעתי אותו היכן שיכולתי. השתדלתי להתעלם מהרעידות הקטנות של הגוף. השתדלתי לחנוק את הגוש בגרון. רק שעות אחכ, אחרי הסקס שהייתי ככ זקוקה לו כדי להרגיש שוב במקום הנכון לי, הרשיתי לעצמי לבכות. גם לו הרגיש בכך, ודאי קישר בין הבכי לאורגזמות, זה הרי קורה לי. פה זה היה פשוט הפורקן הרגשי שסוף סוף יצא ממני..
חלף הסופש, היה עבר ונגמר, וכעת לא ברור לי למה אבל כל ההסטוריה צפה חזרה. הרגשות והתחושות, הגוף זוכר פתאום דברים מפעם. כל פעם שגבר התקרב אליי היום אפילו מבלי לגעת, לקחתי צעד לאחור, תחילה לא במודע ואז כן. כשחבר טוב אחר קפץ לבקר אותי בעבודה בהפתעה, שמחתי על החיבוק כי הייתי זקוקה לזה, אבל לא יכולתי להתקרב ממש מעבר, לא הצלחתי להתקרב ממש גם רגשית. משהו בפנים התמלא חומות, בריקדות של ממש. כל השריטות צפו מחדש. התחושה הזו של הפחד, חוסר האונים, תחושה שאני מאויימת.. פחד וחוסר אונים.
מכל אירועי השנים שעברו לא נשארו הרבה זכרונות, ברובם רסיסים.. אבל הרגשות שחשתי באותם אירועים שהתנפצו, אותם הרגשות, אותן התחושות, לצערי כן צפו חזרה. לא סומכת, לא בוטחת, מבועתת מהמחשבה שמישהו יגע בי. מתחבאת. גם כששמתי לי את הסדרה שהכי מרגיעה אותי, גם כשאכלתי את אחד המאכלים האהובים עליי, לא משנה מה עשיתי המחשבות עשו בי סערה שלמה בראש, הרגשתי את הגוף מצטמרר, הבטן מתהפכת ותוהו ובוהו פנימי מהתחושות ששכחתי איך הן מרגישות ופתאום צפו חזרה. האשמה. הבושה. כל האשמה הזו כאילו אני פגעתי בעצמי, המחשבות על זה שאני הבאתי את זה על עצמי.. מנסחת לי בראש את כל הסיבות ללמה הוא ודאי היה בסדר ורק אני פשוט לא פירשתי את זה נכון. סינדרום האישה המוכה.
לא כתבתי פה ככ הרבה זמן. הייתי משוכנעת שאחזור לכתוב בנסיבות אחרות לגמרי. אבל הנה, היה מקום לפורקן, לכתוב, להביע, לשחרר.. לכמה רגעים להוציא מהבפנים החוצה. אולי זה ישחרר את תחושת התהום שנפערה בתוכי. אולי זה יעיף ממני את תחושת האשמה, האכזבה מעצמי, חוסר האונים.. והפחד מכל גבר שנמצא בקרבתי ומחייך אליי. אם קודם לא יכולתי להפתח לאנשים חדשים, עכשיו זה נראה מתרחק ממני שוב. לא מסוגלת להרים חזרה את הספר שככ אהבתי עד לפני 3 ימים.. מחכה כבר לשעת השינה, לקחת כדור ולשכוח מהכל. לישון ולחלום דברים שלא קשורים. ומחר לקום ולהטביע עצמי בעבודה עד כלות. שם אני בטוחה. לבינתיים..
