דיברנו כאן לפני כמה שנים, מהשנייה הראשונה ידעתי שאתה זה - זה. ללא צל של ספק.
את הבטחון הפנימי שלך ואת הכריזמה היה אפשר להריח בקלות מתוך הטקסט, לא היתה אות אחת שאינה במקום או מילה שאינה מדוייקת להפליא.
כל כך רציתי להכיר אותך - למרות הפער של מעל ל-15 שנה בינינו, עוד אז, אך הייתי בזוגיות וגברים אחרים היו מחוץ לתחום אשר סוכם עם זוגי. ישר סיננתי ש"אני לא בעסק".
בלי שהתכוונת (או שכן?) גרמת לי לִרְצוֹת לְרַצוֹת אותך, בכל דרך, בכל זמן - כל כך רציתי שתדע איזה תלמידה מצטיינת אני יכולה להיות. אם רק היה לי צ'אנס להראות לך, היית מאוד גאה בי.
אבל לא היה לך מושג, כי "אני לא בעסק".
בעצם, עדיין אין לך מושג.
אתה כאן כמעט כל פעם שאני מתחברת, מואר בהילה צהובה עם כינוי שלא השתנה מאז, מניחה שלא מצאת את התלמידה המצטיינת שלך שהיית מוכן לתגמל.
אני עדיין לא בעסק. כנראה לעולם לא יצא לי להכיר את הדום היחיד עד כה שגרם לי לרצות להתמסר אליו מעצם קיומו.
או שהכל זה פרי דמיוני? והמוח משלים לבד את החסר הבלתי מציאותי?
אחרי הכל, איך תמיד הכל מתהפך ואני מוצאת את עצמי בתפקיד השולטת?
