|
|
|
Good. I got your curiosity.
Now, I would like to have your attention.
הרבה ביקשו ממני אז אני נעינת לבקשה.
*** תופים!!! ***
פלייליסט מתעדכן של אוסף שירים מפרופילים כאן בכלוב:
https://open.spotify.com/playlist/271LwWxLKp6pRcViIPWiL5?si=2uvjaIVtSliIPfzfbnLIqQ&utm_source=copy-link
תהנו.
הפוסט הזה הוא מעין הפסקת פרסומות לאלו שבדרך כלל נכתבים אצלי בבלוג.
מין note to self, כי זה 'הכלוב' ולאף אחד לא באמת אכפת כאן מכלום - וזה מה שאני כ''כ אוהבת במקום הזה.
אז הגעתי לשלב בחיים שאני לומדת לקבל דברים ומחוות - וזה מדהים! ותוהה, למה לא אפשרתי לעצמי לעשות את זה קודם?
אסביר: אני מהנשים האלה, ה''חזקות העצמאיות'' בהגזמה, ה-כ-ו-ל אני עושה לבד. ומה שאני לא מצליחה לעשות לבד, אני לומדת איך לעשות לבד ואז עושה אותו לבד.
לא אהבתי את התספורת שעשו לי במספרה? למדתי לספר את עצמי כמו שאני אוהבת.
התקלקל המדיח? למדתי על המערכות שלו, איפה ומה צריך לפתוח, הזמנתי חלק והחלפתי.
בא לי משהו *מאוד ספציפי* באמצע הלילה ואין מאיפה להזמין אותו? כמו הרוטב כנפיים של דיקסי? סופלה שוקולד קריספי מבחוץ ונמס מבפנים? חצ'פורי? אז למדתי להכין - והכנתי, אם צריך גם באמצע הלילה.
פנצ'ר? לא משנה איפה, רכב או אופניים, אני אסתדר (לבד כמובן).
הבירה שאני כל כך אוהבת נמכרת במקומות בודדים בלבד ובמלאי מוגבל? למדתי להכין לבד בדיוק מה שאני רוצה ודואגת שתמיד יהיה לי מלאי.
בא לי קפה טעים? אבל בדיוק בדיוק כמו שאני רוצה? אין בעיה, למדתי איך קולים אותו לדרגה הספציפית הזו, טוחנים ומכינים בבית.
בא לי תמונות יפות? למדתי לצלם.
לומדת לצלם? למדתי איך לצלם בפילם עם כמות תמונות מוגבלת ובפורמטים שונים.
צילום בפילם? למדתי לפתח לבד את הנגטיב, בניתי חדר חושך והדפסתי תמונות.
ואני יכולה להמשיך עוד הרבה, אבל הבנתם את הנקודה... אין לי שום בעיה ללכת למרחקים (מאוד) ארוכים כדי לקבל בדיוק, אבל בדיוק מה שאני רוצה ובזכות עצמי. כמובן.
אותו סיפור בתחום הפיננסי ו/או בתחום הרומנטי.
אין סיכוי בעולם שאתן למישהו לשלם עלי, לפחות לא בחצי שנה הראשונה (או אפילו שנה).
אני לא צריכה שתעזור לי לעלות/לרדת ממקומות.
אני לא צריכה שתיקח ותסחוב לי דברים, תודה. אסתדר.
אני לא צריכה שתגן עלי, תדבר במקומי וכו'.
אל תחמיאה לי על המראה החיצוני שלי, זו הגרלה שזכיתי בה, לא עבדתי בשבילה ואני הרבה הרבה הרבה מעבר לפרצוף וגוף יפה - תצטרך לעבוד קשה כדי להוכיח לי שאתה איתי בגלל השכל/האופי שלי.
אני לא צריכה עזרה בקבלת החלטות בתחומים מקצועיים (אלה אם כן שאלתי אותך), אני כנראה אקבל אחת יותר טובה משלך (ואם לא - אני איהיה אחראית למעשים שלי, לא אתה.)
אתה מתמחה בתחום כלשהו? כדאי שתיהיה בו בקיא וכן. כי אני אשאל את השאלות המאתגרות ואם לרגע תנסה להמציא תשובה במקום להגיד ''לא יודע, תני לי לבדוק את זה ולחזור אלייך'' - אתה שרוף.
כמו שניתן לדמיין, להיות ''אישה חזקה ועצמאית'' בקטע מוגזם - זה מתיש!!!! אני בטוחה שהרבה נשים כאן יזדהו עם התחושה.
אז לאחרונה, למדתי לשחרר את הקשיחות ואת השליטה האינסופית הזו. (והביקורתיות במוח שלי על כל מה שזז)
למדתי לשחרר ולהיפתח לנתינה, לדלת שפותחים לכבודי ביציאה מהרכב, לקניות שעוזרים לסחוב, להזמנות לבירה/אוכל/קפה.
למחמאות על המראה החיצוני שלי ולהגיד ''תודה'' חם עם חיוך רחב.
לא רק שלמדתי להיות פתוחה לנתינה, נהייתי ממש גרידית והתחלתי לבקש בדיוק מה אני רוצה 😄 בלי ''לא נעים''.
אני לא מתחננת בבקשות שלי, לא.
אני גם לא מבקשת בציווי.
אני מבקשת ממקום טהור ומקסים של רצון וזיקה למשהו - כמו שהיינו מבקשים גלידה כשהיינו ילדים.
לא התנצלנו, לא הרגשנו לא נעים, לא ציווינו (לפחות אלה עם חינוך רוסי קשוח),פשוט רצינו גלידה.
פשוט ביקשנו גלידה! גלידה עם שלושה כדורים, בגביע, אבל גביע גדול! 😄 ו.. ו.. וגם שוקולד מעל ו... וטעם אחד שיהיה וניל ועוד אחד שיהיה פיסטוק והשלישי שיהיה אה.. אה.. גויאבה!
זה לא משנה שאומרים לנו שגויאבה כנראה יהיה לנו לא טעים...
אני רוצה כדור בצבע של גלידת גויאבה!
ו.. ו.. גם את הפצפוצים הצבעוניים האלה מעל. וקצפת! כן קצפתתת 😄 וגם מהדובדבן.
ונכון שכשאנחנו קונים גלידה לילדים, אנחנו לא מצפים מהם לתמורה? (עזבו רגע את העסקאות על שעורי הבית)
אלה אנחנו פשוט מאושרים לספק להם את צרכי הגלידה? את הרצון הטהור הזה שמלווה בשמחה וסיפוק אינסופי?
אז נשים יקרות, אני מאחלת לכן שתוכלו לבקש ולקבל את כל מה שאתן רוצות מהעולם הזה, ללא תמורה.
לבקש הכל עד הפרט האחרון ולהיות מאושרות ומסופקות מהקבלה של מה שביקשתן.
יום אישה שמח, מדהימות!
אם רק היה ניתן לכמת אדם או אישיות לתוך מערכת משוואות...
וכדי שזה לא יהיה מסובך מידי, לבצע לכל הדבר הזה ליניאריזציה.
גאוני!
העולם היה הופך להיות עסק הרבה יותר ברור ופשוט:
יש לכם מערכת שמתנהגת באופן מסוים, אתם מכניסים ערעור למערכת בצורה של גל הלם ומקבלים גרף.
איך הגרף הזה יראה תלוי במקדם הריסון הטבעי של המערכת.
המערכת תהיה יציבה אם ורק אם תגובתה להלם עם הזמן דועכת לאפס.
ויש לחלק את היציבות של המערכת ליציבות חיצונית ויציבות פנימית.
אפילו יש משפט שאומר:
אם המערכת יציבה פנימית אז היא בהכרח יציבה חיצונית – אך לא להפך.
אתם קולטים?! איך אפשר שלא להקביל את זה לעולם המורכב של הנפש שלנו?
ואם ממש הייתם רוצים להכיר אותה לעומק, הייתם מחפשים את התדר העצמי של המערכת הזו.
הייתם יכולים גם לכמת את תגובת התדירות של המערכת, שהיא בעצם תגובת המערכת במצב מתמיד לכניסה מחזורית.
יש לי אפילו תאוריה שלרוב מקדם הריסון בשולטים יהיה בעל ריסון על קריטי, בנשלטים הוא יהיה תת קריטי ובאשר למתחלפים – הוא יהיה בדיוק הריסון הקריטי.
לא הבנתם כלום? זה בסדר, גם אני לא...
פשוט היה לי צורך עז להוציא את הסלט הזה מהראש.
הסתכלת היום לשמיים?
בין גשם לגשם, ברגעים שהעננים מאפשרים לנו להסתכל מעבר, הלילה נחשף לו ירח מלא.
הירח, שבשעה זו גבוהה בשמיים, מעיר באור מלטף כל מה שתחתיו.
זה רק הקור החודר, אני, אתה והירח.
הלילה שקט, אין רוח. רק יללות רחוקות של להקת תנים.
הדשא מלא בטל, סביבנו ערפל ואף אחד לא מעז לצאת לאימון בפארק – קפוא.
אנחנו עוצרים ליד האגם, מתחת לעץ גדול, אתה פורש סדין דק.
ואני? אני כבר יודעת שבהמשך הערב הוא הולך להיות הדבר היחיד שיפריד בין עורי לדשא הרטוב.
אתה מדליק כמה נרות.
ואני? אני יודעת שהם שם לא בשביל האווירה.
אנחנו מתיישבים, נשמע קולך המחוספס: "תתפשטי."
ואני? אני נקרעת בין הקור החודר לעובדה שמישהו בכל זאת עלול לעבור בסביבה, כשאני לגמרי חשופה לאור הירח והנרות.
אבל כמו שמדקלם וסטלי מהנסיכה הקסומה, אני משיבה רק:
“As you wish”
ומוסיפה:
“Sir.”
אני שוכבת על הסדין הדק (והכבר רטוב, יש להוסיף), ערומה לחלוטין, ממתינה. קפואה.
אתה מסתכל עליי ואומר: "את זוכרת שאסור לך להתגרות, נכון? את כבר מכירה את ההשלכות."
אתה מוציא את החבל מהתיק, קושר לי את הידיים יחד, קושר אותן גם לגזע העץ.
אתה לוחש: "אני אוהב לראות את החזה שלך חשוף לאור הירח, אני אוהב לראות את הפטמות שלך מזדקרות והופכות לאבן בגלל הקור."
אתה מוציא מהצידנית שקית "מיסטר אייס", פותח אותה ומפזר קובייה-קובייה על הבטן שלי, החזה, הירכיים ובבסיס הצוואר.
היד החמה והמנחמת שלך מלטפת לי את הגוף, את הבטן, את הירכיים, מלטפת בירך הפנימית ומטפסת למעלה.
היד נצמדת לפתח הנרתיק ועוטפת את השפתיים החיצוניות, היא מקרינה חום וזה קצת מרגיע לי את הרעד בגוף.
אתה מסיר אותה ממני, לאט, מתקרב לפנים שלי ומראה לי על האצבעות נוזל שקוף אלסטי.
הסטירה לא איחרה לבוא. הסיבה אליה כעת מרוחה לי על הלחי.
"אמרתי לך שאסור, את תעשי את זה רק כשאני אומר לך לעשות את זה."
אני מהנהנת ועונה בקול בלתי נשמע:
“As you wish, Sir.”
עוד סטירה, חזקה יותר. סטירה שתלתלה אותי וגרמה לקוביות הקרח להחליק ממני לצידי הגוף. אוי הקור!!!
הלחי שלי שורפת, פועמת, כנראה גם מאוד אדומה – אבל לא אכפת לי, הסטירה הזו גרמה לגוף שלי להתחמם, גם אם ממש מעט.
אתה מסנן לי: "תעני ותתכווני לזה."
"את תתגרי רק כשאני אגיד לך שמותר לך, האם זה ברור?"
אני עונה בקול צלול וברור:
“As you wish, Sir.”
אני לא רוצה לאכזב אותו הלילה, אני אוספת את כל הכוח רצון שיש לי ומתרכזת במשימה שלי – לעמוד בקור, לעמוד בפחד שמישהו יעבור בסביבה ומשתלטת על הדחפים שלי.
אני זוכרת לענות לו אך ורק באנגלית, בצורה ברורה וקצרה, עם סיומת Sir.
"ילדה טובה."
אני מקבלת ליטוף נוסף עם היד החמה והמנחמת.
"את רוצה להתחמם?" הוא שואל.
"Yes Sir." אני משיבה.
הוא לוקח את אחת הנרות, האש בנתיים הספיקה להמיס כמות ניכבדת של שעווה.
מרים מעל הבטן שלי ומטפטף. בהתחלה הנר מוחזק גבוה מעלי והטיפות נוחתות כמעט קרות.
לאט לאט, הוא מקרב את הנר ואני מתחילה להרגיש חום נעים.
אחר כך, כשהנר מתקרב יותר, אני מרגישה צריבה קלה – אבל זה כל כך מחמם אותי.
הוא מסתכל עליי ומחייך: "אני יודע שהכי קשה לך קור, היית טובה היום, מגיע לך."
הוא מניח את הנר בצד, פותח את הרוכסן של המכנס המחויט שלו ורוכן מעלי.
החום גוף שלו כל כך נעים ומרגיע. הרעד מפסיק ואני מתפללת שיישאר צמוד אלי ולא יחשוף אותי שוב לקור.
הוא לוחש לי: "עכשיו מותר לך."
אני מרגישה אותו נכנס אלי לאט לאט, תוך כדי שאני מרגישה את חום גופו מתפשט מבפנים, לחלל הבטן.
הוא שולח את ידיו למעלה, לעבר הידיים שלי ומשחרר אותן מהחבל.
הוא מרים אותי אליו ואני מתיישבת עליו ומחבקת אותו עם כל גופי.
הוא עוטף את שנינו במעיל הדחוס והארוך שלו עשוי צמר.
אני מפשירה.
הדמעות מתחילות לזלוג, שחרור והקלה.
הוא מלביש אותי בבגדים חמים, מקפל הכל ונושא אותי על הידיים לרכב.
כשאנחנו מגיעים הביתה הוא ממלא לי אמבטיה חמה ומכין שוקו.
הלילה, אני אשן חזק.
נ.ב. ועכשיו ברצינות, ירח מלא היום! לכו לחגוג :)
היה לי משעמם אז עשיתי את מבחן הקינק, להלן התוצאה:
== Results from bdsmtest.org ==
100% Switch
95% Voyeur
94% Exhibitionist
90% Brat
89% Rope bunny
87% Non-monogamist
78% Masochist
78% Sadist
75% Brat tamer
75% Dominant
74% Experimentalist
69% Submissive
61% Rigger
59% Primal (Hunter)
58% Primal (Prey)
43% Master/Mistress
41% Degradee
31% Pet
30% Vanilla
14% Owner
9% Slave
8% Daddy/Mommy
6% Degrader
0% Boy/Girl
0% Ageplayer
נשמע לי תיאור לא רע.
תוהה, למי מכם שעשה את זה, עד כמה מדוייק זה תיאר אתכן.ם?
המזג אוויר הזה מאוד מבלבל.
חורף? קיץ? לי זה כבר מרגיש אביב והתקופת ייחום שבאה איתו.
מסתובבת כל היום עם מחשבה אחת ויחידה בראש והרבה דם זורם ופועם בין הרגליים.
מנסה להתרכז, לא מצליחה.
חייבת להתרכז בעבודה, לא מצליחה.
מזל שהיום אני עובדת מהבית, אחרת הייתי בכלל מתחרפנת ומפלרטתת עם כל היקום מסביבי.
ריר נאסף אצלי בפה, כמו הריר שנאסף כשרואים את המנה האהובה עלייך.. בא לי פשוט לרדת על ארבע וליילל.
זה משגע אותי! עם זאת, כמה שאני אוהבת את התחושה הזו.
היום אני (סוג של) כלבה מיוחמת.
דיברנו כאן לפני כמה שנים, מהשנייה הראשונה ידעתי שאתה זה - זה. ללא צל של ספק.
את הבטחון הפנימי שלך ואת הכריזמה היה אפשר להריח בקלות מתוך הטקסט, לא היתה אות אחת שאינה במקום או מילה שאינה מדוייקת להפליא.
כל כך רציתי להכיר אותך - למרות הפער של מעל ל-15 שנה בינינו, עוד אז, אך הייתי בזוגיות וגברים אחרים היו מחוץ לתחום אשר סוכם עם זוגי. ישר סיננתי ש"אני לא בעסק".
בלי שהתכוונת (או שכן?) גרמת לי לִרְצוֹת לְרַצוֹת אותך, בכל דרך, בכל זמן - כל כך רציתי שתדע איזה תלמידה מצטיינת אני יכולה להיות. אם רק היה לי צ'אנס להראות לך, היית מאוד גאה בי.
אבל לא היה לך מושג, כי "אני לא בעסק".
בעצם, עדיין אין לך מושג.
אתה כאן כמעט כל פעם שאני מתחברת, מואר בהילה צהובה עם כינוי שלא השתנה מאז, מניחה שלא מצאת את התלמידה המצטיינת שלך שהיית מוכן לתגמל.
אני עדיין לא בעסק. כנראה לעולם לא יצא לי להכיר את הדום היחיד עד כה שגרם לי לרצות להתמסר אליו מעצם קיומו.
או שהכל זה פרי דמיוני? והמוח משלים לבד את החסר הבלתי מציאותי?
אחרי הכל, איך תמיד הכל מתהפך ואני מוצאת את עצמי בתפקיד השולטת?
Storm, such a perfect weather..
Imagine night, you standing on the ocean shore at the middle of a storm, the wind almost blows you away and the waves are covering most of the sand, ice cold rain dripping onto your skin from above, and you - you are totally alone.
In that chaotic environment everything becomes clear.
All the masks and our everyday characters, that we adopt to ourselves, peels off as an old skin peels from a snake.
Even though the storm isn't a quite place, there's silence, clarity and calmness.
In that moment, that storm, I finally realized - I do seeking for a perfect Domme. One I can totally obey, trust and not question his\her decisions.
- But, it's nearly impossible with my attitude and mind, they are all breaking down or melting before I even started. They are all looking for guidance and someone to lead them.
They leave me no choice, but to discipline.
כל חלקת תמימות שהייתה לך, נלקחה על ידי. או שאולי ההפך הוא הנכון?
אם רק היה לך מושג לאן אתה נכנס, כשנכנסת אליי באותו הלילה, פעם ראשונה בחייך.
אז עוד לא ידעתי שזו הפעם הראשונה שלך, היית כל כך שונה מכל אלו שהיו לפנייך, בטוח בעצמך ושליו.
היית כל כך שונה, שזו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להתמסר באמת ועד הסוף.
מאז אותו לילה לא היה לילה שהעברנו בנפרד, עם שגרה רגילה של אנשים רגילים.
אתה טרם גילית את הצד הזה שלי, כמו שאני טרם גיליתי כמה אני נהנת ממנו.
לילה אחד ישבת על המיטה כאשר אני עומדת מעלייך, הסתכלת לי בעיניים עם מבט מתחנן ואמרת לי:
- "אני רוצה שתגידי לי מה את רוצה שאעשה, רק תגידי ואעשה הכל."
- "אני רוצה שתתני לי פקודות."
הילד התמים שלי, שעד לפני מספר חודשים לא ידע מגע אישה מהו, מבקש ממני פקודות, מכריז כי הוא כאן על מנת לשרת אותי.
הוא לא שמע על ה"סצנה" מעולם (לא מעבר ל"חמישים גוונים של.."), זה הגיע מהצורך הפנימי האמיתי שלו - לא יכולתי לבקש יותר מזה.
-- "נשק לי את הרגליים, תתחיל בכפות ותקדיש תשומת לב לכל האזור, תתקדם מעלה ותעצור שם, היכן שהרגל נגמרת"
הוא ביצע את הנאמר בדִיוק מושלם, תחילה נישק בכפות רגליי, ליקק בקפידה את כל האצבעות, עלה לעט בצד הפנימי של הרגל וסיים בחיבור הרגל לגוף, הרים את מבטו אליי וחיכה להמשך ההוראות.
-- "קום, תעמוד שם, אתה יכול להסתכל." אמרתי, הורדתי את החצאית, את התחתונים והשארתי את הגופייה הלבנה עליי. נשארתי לעמוד.
-- "שלוש נשיקות בשפתיים." הוא התקרב לפנים שלי.
--"למטה." הוא ירד על ברכיו והרים אליי את מבטו, חיכה לאישור, מצמצתי לאט למתן האישור המיוחל. הוא נישק את שפתיי מכל הלב, תוך כדי שאני מרימה את רגלי על המיטה ומאפשרת לו יותר גישה על מנת לטעום את הנוזלים שלי.
--"עצור, קום." התחלתי להרגיש טוב מידי, נעים מידי, מתקרבת לאיבוד שליטה קל, אני צריכה יותר איפוק.
הוא מרים את מבטו אליי וקם.
--"תוריד את הבגדים, על הגב, על המיטה. עכשיו אתה לא מסתכל ללא אישור." הילד מקשיב לי בקפידה. מבצע בדיוק מה שנאמר לו. הוא שוכב על הגב. איברו זקור כלפי מעלה כהרגלו לכבודי, מרשים, סימטרי ומוכן לעבודה מפרכת בעת הצורך.
אני נפטרת מהגופייה שלי וחושפת חזה חצוף עם פתמות קטנות-ורודות הפונות מעלה ומעוטרות כל אחת בחישוק מוזהב - הוא יודע איך זה נראה והוא גם יודע שאסור לו עכשיו להסתכל למרות שהוא כל כך רוצה.
אני דולפת. פאק. אני צריכה להתרכז.
אני מטפסת מעליו, לאט, כאשר רק הפירסינגים והפטמות הזקורות שלי מלטפות לו את הגוף. אני מגישה לו אותן אחת אחת לפה והוא מוצץ אותן ונושך כמו שאני אוהבת. אני מתיישבת לו על הפנים ונותנת לו לטעום עוד מהנוזלים שלי, הוא אוכל אותי בשקיקה. אני קמה ממנו.
--"אתה יכול להסתכל עכשיו." הוא מביט במבט מעריץ, סוגד, אני האלילה שלו, כל עולמו. הילד גדֶל, הופך לגבר.
--"אתה קשוב, מגיע לך תגמול." אני יורדת ומתקרבת לאיבר הזקור שלו, אני מעריצה אותו. איזה בזבוז שכל הזמן הזה אף אחת לא פתחה את המתנה הזו, מצד שני, הוא רק שלי ורק אני אחראית לחינוך שלו, אין דברים שצריך לתקן, קיבלתי קנווס נקי.
אני מנשקת ומלקקת את הביצים שלו, הן קשות, הן רק מחכות להתפוצץ ולהוריד את הלחץ שהצטבר. עם קצה הלשון אני עולה לאורך האיבר עד החיבור של הכיפה לבסיס, אני משחקת באיזור עם הלשון, מוצצת את החיבור ומרטיבה את כל כולו טוב טוב.
אני מכניסה אותו עד שכבר אין לי מקום, שנייה לפני שזה מעורר תגובה לא רצויה (איך הן עושות את זה בסרטים? עד אליו בחיים לא התמודדתי עם דבר כל כך מרשים.) ומעבירה את שפתיי לכל אורכו תוך כדי שאני מוציא אותו לאט ומחזקת את היניקה לקראת הקצה.
אני קולטת את המבט המרוצה. אני מפסיקה מיד.
--"אתה לא קיבלת אישור." הוא ישר הבין למה התכוונתי, בקול לוחש ומעט חנוק הוא אומר:
-"אני מצטער."
--"אני יודעת שאתה מצטער, זה לא מספיק. חינוך יציב נבנה על אבני יסוד איתנים, אתה לא משאיר לי ברירה." הוא משפיל מבט.
אני מוציאה מהמגירה באט פלאג שחור.
--"תפתח את הרגליים, תקפל ברכיים." הוא מציית ללא ויכוחים. הוא מבין מה הולך לקרות, גם כאן, זו הפעם הראשונה שלו.
אני מורחת בנדיבות שמן סיכה באיזור שלו ועל הכלי שהולך לחדור אליו ומתחילה להעביר אותו מסביב לאיזור.
הוא לא נבהל מידי, איברו עדיין זכור וקשה כמו אבן. הילד הזה הוא משהו אחר, אין לו את כל המשחקים המיותרים והחוסר בטחון שהיה לאחרים. הוא סומך עליי לחלוטין, בעיניים עצומות.
אני ממשיכה לענג את הדבר המרשים, לסגוד ולהעביר את הסגידה שלי אליו דרך תנועות הלשון והשפתיים, במקביל ולאט לאט אני מחדירה אותו פנימה - הוא מתכווץ, זו הפעם הראשונה והוא לחוץ, זה כאב לו.
אני ממשיכה לענג אותו עוד כדי להלחיש את הכאב ואחרי מספר דקות עולה אליו לשפתיים, נושקת ולוחשת:
--"התמודדת יפה היום, היית גיבור, עכשיו מגיע לך להתענג - אבל אתה גומר רק באישור, האם זה ברור?" הוא מהנהן.
אני נעמדת על ארבע, רטובה בכל איזור.
--"כנס, תתחיל לאט." הוא נכנס אליי מאחור, לאט, כמו שציוויתי, ילד טוב. לאחר מספר דקות הוא לוחש:
-"אני יכול בבקשה מהר יותר?"
--"כן." עניתי. הוא מגביר את הקצב, חודר עמוק בתנועות ארוכות, שומעים את המכות של הישבן שלי על הירכיים שלו, אני גונחת.
-"אני רוצה לגמור"
--"לא! אתה לא גומר עכשיו! חזק יותר!" הוא נענה לציווי, תופס כל כך חזק במותניי שנשארו לי סימנים כחולים. אני נמסה מהכאב. אני כל כך אוהבת את הכאב הזה.
אני לא יכולה להתאפק יותר, אני מאבדת את זה, זה מתחיל להתפרץ ואני מסננת:
--"אתה רשאי לגמור עכשיו." והוא מתפוצץ בתוכי, תוך כדי שאני מתפוצצת איתו וקורסת כי כבר לא מסוגלת לעמוד על ברכיי, רגליי רועדות בטירוף, אני בוכה. פאאאק זה היה טוב. כל כך טוב.
הוא מניח את ראשו על החזה שלי, אני מלטפת את תלתליו החומים והרכים, נושקת לו במצח. אנחנו מתכרבלים במשך דקות ארוכות.
--"אני אוהבת אותך."
-"אני אוהב אותך. קפה?"
--"קפה."
סוף סוף אני מרגישה בבית.
קירות צבועים בשחור ואדום אפלולי,
מדפדפת בין הדפים, מחשבות כתובות של אנשים נשמעים כל כך מוכרים..
אני בבית. אני לא צריכה הרבה זמן כדי להבין זאת, לילה אחד הספיק לי.
עוד חלק ממני הושלם.
