המרחק בין הפנטזיה למציאות הוא מושג אלסטי כמעט אינסופי.
יש דברים שאנחנו יכולים לדמיין איך הם ירגישו ויראו בקלות ודברים שקשה מאד לחוש איך הם יהיו במציאות.
יחסים רומנטיים נמצאים לרוב בצד המורכב יותר. להודעות, לשיחות טלפון וגם לפגישה מקרית יש יכולת מוגבלת לנבא מה נרגיש.
יחסי שליטה על אחת כמה וכמה.
איך באמת ארגיש כשאעמוד מולה?
מה ארגיש כשאתפשט?
האם היא תהיה רגישה ומכילה או המונית ותוקפנית?
האם היא תאהב את מה שתראה? את הפרומונים שלי? מבנה הגוף הרזה שלי? האם היא תשאב ממני הנאה?
ולפעמים, משהו חיצוני מונע חיבור טוב.
פעם, נפגשתי עם שולטת. היא הגיעה עם בעלה. היה מושלם. היא היתה יפה ומושכת והחיבור ביני לבין הבעל היה מעולה.
אבל אני לא הייתי אני באותה תקופה, עומס מקצועי וקשיים אישיים אובייקטיבים ולא הצלחתי לשמר את מערכת היחסים הזו.
אז הפנטזיה נהרסה בגלל משהו שלא היה בתווך שבין הגוף והנשמה שפגשו גוף ונשמה אחרים.
ולסיום, אודיה רוזנק הנהדרת. 