לביאה סגולה

"אם תאמר לי ללכת, אלך

אם תאמר לא לחזור, לא אחזור

אך דבר רק אחד אל תשאל

אל תאמר לי אותך לשכוח

כי את זאת אהובי לא אוכל

בשביל זה לא יהיה לי כח"

(זמר שלש התשובות)

לוש ואני צועקות את המילים ומתפוצצות מצחוק .

לא פלא שגבר כתב את השיר הזה

עד כמה אישה תשפיל את עצמה - אבל,כפרה,אל תגיד לי לשכוח אותך....איף !

גשם זלעפות ולא רואים ממטר. איזה מזל שלושי איתי. גם בהלוך ובחזור. מדברות ושרות וזה מסיח את דעתי מהפחד והלחץ של הנהיגה בדרכים שקצת מוכרות לי,דרומיות.

ערב של חברים,שמארחת אחת  החליטה שהיא ממש אוהבת ורוצה לחבר. היא כזאת מתוקה.

ומתקבצים להם אט מסביב לשולחן ובסלון.

אחכ משחק שאלות נחמד ומתפתחות עוד שיחות.

ערב נעים שכזה,זורם ,בלי הרבה תכנונים. שיחות מענינות ,אנשים חדשים. 

צליל הודעה מהטלפון והקונדסון שולח לי תמונה.

גורם לי לחייך,לא רגילה לזה .

שולחת לו בחזרה תמונה של מיו ושלי והוא שולח נשיקות. 

מוזר לי.

מוזר ונעים. 

הערב טס לו וכבר צריך ללכת. ברקים ורעמים וגשם זלעפות עד הבית כאילו השמים אמרו לנו - אם כבר נסיעה אז אשקלונה !!!

עכשו במיטה מתכרבלת עם פיג'מה פלאפית

ונזכרת בערב האתמול - בזרועותיו של הוויצ'ר שלי,במיטה שלו ,

נזכרת בגוף שלו שעטף וחיבק אותי

בשפתיים ובנשיקות הסקסיות והטורפות שלו

שנינו עייפים  ועדיין לא שובעים אחד מהשניה

והגוף המוכר והמקומות המענגים

והנה כבר שנינו מכורבלים.

נעים לי. נעים לי בגוף

נעים לי בראש ובלב.

רוצה לישון ככה כשנעים

אבל פאק ,איזה רעם מטורף היה פה עכשו....

🌩🌪🌬🌧

משום ממה הפוסט הזה היה שמור בטיוטות.

אולי זה טוב שעכשו דוקא הוא צץ לי משם. מזכיר לי כמה צחקתי אז . כשאני והקיפוד עוד היינו קצת...ביחד. 

ועכשו כבר לא. 

אספתי את הקיפוד ונסענו לפארק רמת גן

לשם שינוי ,לא היו שם מיליון אנשים.

קפה טו-גו מרולדין ואנחנו מטיילים.

מוסיקת סרטים ליד המזרקות הצבעוניות

הפארק הזה ממש מפתיע בלילה.

מוצאים את הספסל 'שלנו' פנוי

יושבים קרוב קרוב ו....חופרים.

השיחה שלנו היא חצי אימון אישי

פינגפונג בין שנינו.

רעיונות ,מחשבות ,נקודת מבט אחרת.

איזה מדהים זה לדבר עם אדם ברמה הזו.

המוזיקה נפסקת והפארק כמעט ומתרוקן לגמרי.

הוא לוחש לי דברים באוזן.

שממיסים לי את הלב.

מחבק חזק חזק,מנשק ומחייך.

מרוצה מהקיום שלי

גם אני מרוצה משלו.

יכולנו לשבת שם עד הבוקר 

אבל פארק רמת גן החליט שנלך - דפק לנו שפריץ של ממטרות. אבל לא זרזיף כזה ,אלא ממש צינור השקיה. ברחנו בצעקות (בעיקר אני),מגלה שאני רטובה עד התחתון ולא מהסיבות הנכונות.

התפוצצנו מצחוק כל הדרך לאוטו.

בבית ,מקלחת רותחת ולמיטה.

ערב מטעין אנרגיות לכל יתר השבוע.

מבאס להיות בשיט הזה

ואני מרגישה שוב שאני בשיט הזה.

כשאין לי חשק לבשל ,או לצאת ,או לעשות משהו

מלבד להכנס למיטה או לבהות בטלויזיה.

יוצאת להצגה בערב עם חברות

מרגישה שצריכה להכריח את עצמי

להתלבש ,להתאפר,לעבור עוד ערב 

אז כן זה נחמד כשזה קורה

ונעים ומצחיר ומחבק

אבל זה רק מגרד את קצה הבוץ.

אני שונאת כשזה קורה. 

כשזה מרגיש שלשום דבר אין טעם

ואנרגיות החיות הזו יורדת.

אני כבר לא מפחדת להגיד שאני בדכאון.

כשהחיים הופכים שוב לאוטומט ללא מטרה

בין בדיקות ,רופאים ,עבודה,ילדים

בסוף גם זה יעבור .

בינתיים זה פה.

היום שמעתי את השיר של פורטיס - חלום כחול.

אחד השירים האהובים עליי . 

גם בגרסה הרועשת וגם בשקטה. של פורטיס בלבד 

שום חידושים - רק את המקור 

בזמן שעמדתי ברמזור,הקשבתי לשיר  והמגבים זזו במהירות ימינה ושמאלה ,ימינה ושמאלה 

חשבתי לעצמי ,איך הייתי רוצה שמישהו ישמיע לי את השיר הזה ויגיד לי :

שומעת ? זה השיר עלינו !

ואז ישיר את המילים בכוונה ,מול הפרצוף שלי ואני אצחק ואסמיק וארגיש את הפרפרים בבטן.

חלום כחול /פורטיס 

רואה אותך שוכבת בין הסדינים הלבנים
ומטפס ת'דרך אלייך אלייך
אוהב אותך צועקת ואת ידייך מחליקות
הסיפוק שאת שואבת ממני אלייך

אני שותק ואת צוחקת כן יש טיפות

של שיגעון בנינו

חלום כחול ואת נוטפת
את כמו האש, כמו להבה, שורפת

אני אוהב אותך תמיד מחדש
כמו בירח דבש כשאת אוחזת אותי
חזק כמו נחש מאבד שליטה רועד ונרגש

התחושה שאת נותנת וגופך שמבקש
אז קחי אותי למעלה אלייך אלייך
האש שבך בוערת חלום שמרגש
הסיפוק שאת שואבת ממני אלייך

אני שותק ואת צוחקת כן יש טיפות
של שיגעון בנינו
חלום כחול ואת נוטפת
את כמו האש, כמו להבה, שורפת

אני אוהב אותך תמיד מחדש
כמו בירח דבש כשאת אוחזת אותי
חזק כמו נחש מאבד שליטה רועד ונרגש
אני אוהב אותך תמיד מחדש
כמו בירח דבש כשאת אוחזת אותי
חזק כמו נחש מאבד שליטה רועד ונרגש

היום נתתי למזג אויר מעונן לעטוף אותי.

אולי זה הדרופ מהמסיבה או העייפות או הלחץ בעבודה או דברים אחרים.

ואולי זה סתם מצב רוח מעונן.

מוצאת את עצמי עם רשימת מטלות בלתי נגמרת ולא עושה כלום.

מגיעה הביתה מותשת וקורסת על הספה

טלפון ,טלויזיה ומינימום תזוזה

ועוד ערב עובר וחוזר חלילה.

קצת דברים ננעצו ביומן עם החברות 

כיף לי שיש כבר תוכניות ואני פחות פוחדת לצאת

אבל משהו חסר לי וקשה לי להצביע על מה .

בטוחה שהתובנה תנחת בהמשך.

פשוט הכל מרגיש לי קצת פרווה. 

אני יודעת מה אני צריכה לעשות ומכל מיליון המשימות אני משלימה חלק ,מה שיכולה.

יש לי בטחון וודאות

אבל מרגישה מן טעם תפל בנשמה. 

מקווה שזה יעבור בקרוב. 

שמזג האויר המעונן יתפזר.

אחרי כל כך הרבה זמן. נדמה שעברו עשר שנים .

הלכתי למסיבה של הקהילה. בהתחלה התלבטתי ,גם בגלל הנהיגה ,גם בגלל המסיבה עצמה. כרגיל ,זו מי שאני.  קודם פאניקה ,אחר כך נסתדר. 

אבל הוויצ'ר בא איתי ,אז מה יש בכלל להתלבט.

איזה כיף לרקוד איתו . הוא יודע לזוז . זה לא מובן מאליו בכלל ! 

ונעים להצמד אליו ולהרגיש את הגוף שלו ואת הידיים שלו מסביב. מלטפות ולשות את הקימורים שלי. 

וככה באמצע הרחבה העולם עוצר כשאנחנו מתנשקים. 

ובמסיבה מסביב. כל כך הרבה חברים וחברות.חיבוקים ונישבוקים כמו במפגש בבר.

מיו ואושה ולוש ועוד מלא חדשות שהכרתי לא מזמן. אנרגיות של אהבה ורוגע וחיבוק .

מסתבר שאני מכירה דיי הרבה אנשים משם וכולם מקסימים ומחייכים ונהנים לפגוש ולשאול מה נשמע .

בדרך חזרה אני נוהגת והוא לצידי. ידו מלטפת את פנים הירך ועוצרת . אני מחייכת כשמבינה שהוא נרדם אחרי יום קשוח במיוחד. 

שרה לי עם המוזיקה בפלייליסט. 

ליד הבית שלו אני שואלת בזהירות אם רוצה שאשאר.הוא ענה שעייף מדי. 

וזה בסדר. גם אני ..רוצה כבר להגיע הביתה . לקפה שלי ולפיג'מה המחממת והפוך. 

נצמדת אליו בנשיקה וחיבוק אחרון.

ונפרדת. 

איזה ערב מתוק שכזה. כל מחשבה שלילית קיבלה עברה וחלפה 

הפוקוס היה כל כך שונה

הסערה בפנים שקטה.

הזאב הלבן גרגר בהנאה ועצם עיניים.

עוד שיח כושל...

רוצה להפגש בשעה 21:00 באמצע שבוע במרחק של כמעט שעה נסיעה.

טוב ,חמוד.

תודה.

נתראה בשמחות.

סיימתי להתאמץ בקטע הזה.

לא שיש לי בעיה לנהוג לשם.

כלומר יש לי,מאז המלחמה

אבל בכללי.

דייט ראשון,תתאמץ אתה ותבוא לכיוון.

למה ? ככה ! כי ככה אני רוצה.

כי ככה מגיע לי,

שיתאמצו בשבילי.

כי אני  אישה , שקורעת את התחת בעבודה ,בהסעות ,בטיפול,בהכנות,בקניות ,בבישולים.

ואני עייפה ,בעיקר עייפה ולא רוצה להתאמץ יותר עבור אף אחד.

רוצה שיתאמצו בשבילי.

רוצה אותי ? תוכיח במעשים.

עייפתי מדיבורים.

גיל 47 וחצי ,אין לי כוח למשחקים.

השבוע הגיעו שתי חולצות שהזמנתי עבור יום ההולדת של הקיפודכן,ההוא.

תוהה מה לעשות איתן.

בינתיים הן מונחות על השידה ,עטופות.

חשבתי שאחרי שיחת הפרידה שלנו ,עוד נשאר קצת בקשר

חשבתי שהוא דיבר בכנות כשאמר שאני חשובה לו ורוצה שאשאר בחיים שלו

חשבתי שנמשיך להיות ידידים ואולי אפילו נפגש לקפה או סושי

חשבתי שישתף אותי בחויה של מעבר הדירה שלו

חשבתי שישאל לשלומי

בהודעה היחידה שכתב לי מאז אחרי סבב אזעקות כששאלתי לשלומו ,

הוא כתב לי שאדע שהוא לא כועס ולא נוטר לי.

חשבתי שהרגשתי שהגבה שלי מתרוממת

הנה כל האגו והגזלייטינג יוצא החוצה.

חשבתי שאתבדה מכל האכזבות שחויתי

אז חשבתי...

זה לא יגרום לי להפסיק להאמין באנשים

אבל כל דבר כזה גורם לי קצת יותר לשמור על עצמי ,לשמור על ריחוק, להרים מגנים ולהציב שומרים על החומות.

הפסד שלי ?

אולי.

בסוף יגיע זה שישאר ,למרות ובזכות. 

עוד אחד הצטרף לרשימת החסומים בפייסבוק 

יש לי אלרגיה לגברים שאני לא מכירה ששולחים לי 'היי'.

תגידו,אתם דבילים ? 

אתם גם עוברים ברחוב ,רואים אישה רנדומלית ואומרים לה 'היי'? או שורקים לה ? 

זה מצליח לכם ? 

אז לפעמים נחה עליי דעתי ואז אני עונה ב'היי'

ואז הוא עונה 'מה שלומך? '

מה אכפת לך ????מי אתה בכלל שאסביר לך מה שלומי?? אנחנו מכירים ? דיברנו ? היינו בגן ביחד ?? 

אז הנה המדריך למתחיל :

 Hello 

My name is inigo montoya

You killed my father 

Preper to die 

 ומי שלא מכיר את הרפרנס - שילך להטביע את עצמו בירקון.

אז 

'שלום ,

קוראים לי איניגו מונטויה, אני מהעיר ... גרוש/נשוי/רווק  בן 40

ראיתי אותך/קראתי מה שכתבת בקבוצה או בפיד שלך ומצאת חן בעיני.

מעונינת להכיר ? '

וזהו ,לא צריך יותר ממחשבה וחצי

ותאמינו לי -תענו ,לפחות ממני ,בנימוס תואם.

גם אם זה יהיה סרוב ,אני אענה במחמאה ,בהודיה ובנימוס .

תלמדו - ל'היי' אין משמעות

והוא לרוב מעורר בחילה אצל כל אחת שהמסנג'ר שלה קורס מחבורת דבילים שבמקרה עלית להם בריבון של פייסבוק- אנשים שמעניין להכיר.

אז הנה - תשלחו לי היי ותכירו את המפלצת שבי.

השיעור הסתיים.

הכיתה משוחררת.

אתמול הייתי ממש גאה בעצמי

הצלחתי לנסוע לבד בערב ועוד למקום רחוק.

לא יודעת למה ואיך.שבוע שלם זה כרסם לי במוח. לא רציתי לאכזב את עצמי בעיקר

אז עשיתי את זה ב'יאללה כוסאומו' 

מה כבר יכול לקרות? 

דיי הרבה האמת אבל אי אפשר כל הזמן להצמד לבית. 

לא מתחרטת שנסעתי . היה ערב נעים טעים אצל מיו עם חברות וחברים נוספים .

באתי לבד והרגשתי בנוח והיה לי בסדר להיות ככה. 

כשחזרתי לא הצלחתי להרדם ,אולי הסטרס שהצטבר נתן אותותיו והבוקר קמתי מאוד עייפה. 

מקבלת את  זה ,זה חלק מהמחיר .

הקיפוד ניתק קשר לחלוטין וזה קצת מאכזב.ציפיתי ממנו לאות חיים לאור מה שהיה ביננו. אבל לא נותנת לזה מקום ,משאירה את זה מאחוריי. 

אני סופר גירל,בהרבה דברים אחרים. כל יום מחדש . משנה פוקוס,מנסה ,נכשלת,מצליחה. 

חיה.