|
|
|
היום הייתי במצב קיפודים
הקוצים היו בחוץ
בגלל הקוצים שבפנים
וכאב לי מאוד הגב והלב
ונכנסתי למחילה שלי
עם משחה וכדורים
עד יעבור זעם.
או האומללות.
או חוסר האונים.
סירבתי לכל מפגש
או תמיכה
כי היום אני במצב קיפודים.
אבל...
יש אנשים
שלא מפחדים מקיפודים
לא נרתעים מקוצים
או ממחילות
או מפנים זועפות
הם פשוט יושבים לידם
ומלטפים את הקוצים
גם אם זה לעיתים פוצע אותם
הם לא נרתעים
הם כבר מכירים את הקיפודים האלה
כי פעם גם להם היו קוצים.
🦔
היי
מזמן לא באתן לבקר
מזמן לא הייתן פה
או שהייתן והתעלמתי
דחפתי אתכן לאיזה מקום בגוף והשתקתי?
כן
אני בהחלט מרגישה את המקום הזה עכשו
ואתן מציפות אותו וזולגות בלי שליטה
באמת שלא הייתן פה מזמן.
זה בכי זה?
אני סתם שוכבת במיטה ואתן זולגות בתורות
פעם מעין ימין ופעם מעין שמאל
בשקט כזה ,בלי קול
בלי אנחות או קולות
פשוט מגיעות מהכאב הזה שיושב שם
מהכעס והתסכול והרגשת הפספוס שעוד משהו תוכנן
אבל ליקום תוכניות משלו
מחזוריות של טוב ורע כל כך קצרים
פלא שהדמעות זולגות?
גם לי בא פעם
לקום בבוקר של ערב חג
לקחת תיק וללכת לים
לשבת עד הצהרים
להנות מהרוח הנעימה
לחזור להתקלח ולשנוץ
ובערב ללבוש שמלה יפה
לקחת בקבוק יין או פשטידה שהכנתי אתמול
וללכת להתארח בבית אחר
לארוחה טעימה ונעימה.
והנה אני מוצאת את עצמי
משכימה מוקדם
לובשת בגדי בית
מנקה כמו סינדרלה בלי נסיך
,מבשלת כמו שף במלון הכל כלול
מארחת את כל המשפחה
בבגד הראשון שמצאתי בארון
עם קוקו מדובלל ונעלי אצבע
ונותרת עייפה לנקות שוב אחרי כל האורחים.
אורורה קומי
אף נסיך לא מגיע להציל אותך.
מרגישה את הלחץ הזה ברקות
ואת הלסת ננעלת
והנשימות השטוחות
הכעס הזה שמתפרץ שוב
ומתיש.
בא לי לפעמים שמישהו יעבור ,יתן לי חיבוק מועך כזה לחמש דקות
שיגיד לי שיהיה בסדר
שיתן נשיקה ויילך.
או שלוקח לי 3 שניות לכתוב פוסט
או שלשה ימים.
ככה זה.
כל כך הרבה דברים קרו מאז המפגש בשישי
שלקח זמן לדברים לנחות.
מפגש אצל המארח השרמנטי.
המון אנשים מוכרים ופחות
איזה נהדר זה.
הוויצ'ר שם והבסטיות שם ומה צריך יותר מזה .
קצת אוכל טעים ואלכוהול משובח.
התגעגעתי אליו
אלוהים כמה התגעגעתי אליו
ולא הבנתי את זה עד שראיתי אותו מרחוק
וכשהתקרבתי והוא חיבק ונישק חזק חזק כמו שאני אוהבת... נמסתי לגמרי.
כמו בסרט של אל פצ'ינו :
just when I thought I was out,they put me back in !!!
יש דברים שאני מעדיפה לא להלחם בהם.
יושבים לדבר עם החברים,חיבוקים,נישבוקים ומרגישה את הוויב הנעים הזה שאני כל כך אוהבת.
הנוכחות הזו שלו לידי ,גם אם איננו מדברים .
התגעגעתי.
הבריכה החמה מזמינה ואנחנו נכנסים לאמבטיה ביחד ,להחליף בגדים.
כן ,זה ייקח לנו זמן כי הוא מתנפל עליי וטורף אותי ולפני שאני סופרת עד 10 אני כבר טסה לחלל.
וגם בבריכה ,בחיבוק שלו,בין הידיים שלו שחוקרות ופולשות וכובשות. הרגלים שלי סביבו ואנחנו צמודים,מקשיבים בחצי אוזן לשיחה לידנו
ומדברים על דברים אחרים.
עוברים לג'קוזי עם הבסטיות ,שוקעים בשיחה על פולי וקעקועים וענינים אחרים עד שהמים מתקררים.
אחר כך בחדר ,רק שנינו ,קצת מנותקים מהעולם למרות שהרעש קצת מסיח את דעתי ,
אני מרגישה אותו והוא אותי.
התגעגעתי . ממש .
לגוף שלו ,לנשיקות שלו ,לטרפת שהוא גורם לי להרגיש בגוף.
לא התערבבנו עם אחרים . ראו פוסט קודם.
אני לא יודעת איך.
ועדיין נהנים אחד מהשניה אז תענוג.
כשהוא צריך ללכת אני מלווה אותו לרכב אבל נפרדת מהר מדי ומשהו קצת מתפספס לי.
חוזרת לבסטיות ואנחנו מתכרבלות על הספה ביחד.
ואיזה כיף לי גם איתן.
כשהן הולכות אני עוברת למרפסת.
אני יושבת וצופה במתרחש
מקשיבה לשיח
לעיתים גם משתתפת
ולרגע מרגישה שחזרתי לנשום
לחיים
לחברה
להנאות -כאלה ואחרות.
ערב מוצלח שכזה,לא היה כבר הרבה זמן.
אני לא יודעת להתחיל
בכל דבר בחיים ובמיוחד במיניות
אני אלופה בלזרום אבל לא להתחיל
מפלרטטת,טיזינג,חיוכים ושיחות
אבל לא יודעת להתחיל
להיות שם וליזום וליצור אינטרקציה מינית
אני לא יודעת.
הגוף שלי נכנס לסוג של סטרס וננעל
ליזום מגע עם מישהו אחר?
להזמין להמשך ?
אני לא יודעת איך
טבוע בי הרצון
אך לא טבועה בי היכולת
כשמישהו אחר מתחיל הכי טוב לי
כי אני מצטרפת דיי מהר ונהנית ויכולה להוביל משם
אבל לא את הצעד הראשון
בצעד הראשון אני עוד במקום הביישן והדחוי הזה
בצעד הראשון אני בפחד הזה
הלואי והיה אפשר להתחיל ישר בצעד השני.
😐
מסתבר.
בחיי...
כבר שכחתי כמה שזה כיף וכמה שזה נעים
להגיע למפגש
להפגש עם הבסטיות
להפגש עם עוד מיליון אנשים שלא ראיתי המון זמן
לקבל חיבוקים מועכים מכולם
להרגיש אהובה לרגע
רצויה לרגע
לדלג בשיחות קלילות
להצטלם כמה תמונות
לשקוע גם בכמה עמוקות
לשבת על ספה אחת ,כמו בספסל האחורי
ופשוט להיות החוויה הזו.
להתבונן באחרים
לקום שוב לחיבוקים של אלו שמגיעים אחר כך
ליצור חיבורים חדשים
לאלו ששאלו 'אתם מהאירוע?'
ענינו ש 'אנחנו הארוע'
ובדרך חזרה ,שיחה מחבקת ומרגשת עם מיו שלי המהממת,בקול המרגיע שלה ,מקשיבה ומספרת.
יש עולם בחוץ והוא היה חסר לי.
קיבלתי מזה מנה גדולה וטעימה
עכשו אפשר לישון בחיוך.
אני מרגישה שאני עושה עבודה על איזון
על נפרדות
על לבחון מה נכון לי ומה לא.
זה קשה ולא פשוט
אני טיפוס שישר נכנס למוד של doing
ויאללה לתקתק מה שצריך.
מוד של טיפול ,של עשייה ,של להביא ולקחת ולדאוג
לאחרונה אני מצליחה (לא תמיד ) גם לקחת צעד אחורה. לנסות לבחון איפה אני חוצה את הגבולות שלי
איפה זה בא על חשבוני ועל חשבון הבנות שלי.
אני מחשבת מסלול מחדש ,משנה סדרי עדיפויות.
נכון שזה לא תמיד מצליח
נכון שלפעמים אני מצחיקה את אלוהים בייחוד בזמנים שאני רוצה גם קצת לעצמי
ואלה המקומות שאני נופלת בהם.
כי אני מתגעגעת.
אלוהים כמה שאני מתגעגעת.
איזה רגש דביק שלא מרפה
כמו מסטיק ,כמו ג'לי .
וכשאני מתגעגעת הגוף שלי ברעש
והלב שלי מדמם קצת.
נסיבות החיים ,התחייבויות ,מבצעים צבאיים
משבשים אותי לגמרי.
ויחד עם זאת מרגישה ש'חזרתי הביתה'
שאני יותר בבית מאשר בבתי חולים
שאני יותר עבורן מאשר עבור אחרים.
אין ברירה וצריך לחכות עוד כמה ימים
להתגעגע עוד קצת לידיים העוטפות
ושפתיים מתנגשות וגוף חם ונעים
ו- וויצ'ר אחד שמטריף לי את כל החושים.
נראה לי שבגיל 46 מתחילים להתרגל לשיט הזה.
עוד סבב
עוד כמה אזעקות
עוד בומים
עוד חוסר ודאות
עוד פרסה הביתה
עוד כמה דקות בממ'ד
עוד קשקשת של כתבים שחוטפים אורגזמת מוח מכל מה שקורה
עוד אכילה רגשית
עוד דאגה בקטנה ?
זהו שלא - לא אכפת לי
בגיל 46 גיליתי את האפתיות והיא מבורכת.
אז לכל המחבלימוס - יאללה זרקו מה שיש לכם
סיימו עם זה
ותשאירו אותנו להמשיך לא לסבול את עצמנו גם בלעדיכם.
לא שמתי לב אבל הצטברו לי הרבה טיוטות בבלוג
רשומות שהתחלתי ולא סיימתי
לפעמים הפסקתי לכתוב באמצע מילה או משפט
ישבתי עכשו למחוק את כולן
חלקן מתחבר לי,חלקן לא
אבל הן כבר לא חלק ממני
אז עדיף שיתמוססו אל מרחבי השום-כלום.
עוד שבת מתישה
בית חולים אחד
בית חולים אחר
בין לבין גם צריך לנשום,לאכול,לישון קצת
שמחות קטנות מתאדות אל הכלום
מחשבות השרדותיות חופרות במוח
למה הכל צריך להיות כל כך קשה ?
למה אני לא מצליחה להגיד לעצמי
'וואלה ,לפחות פה זה הולך טוב'
הכל קשוח ,מחוספס,תובעני וטובעני
גורס ודורס
ולפעמים כבר נמאס לי.
נמאס לי שקשה לי
נמאס לי מההתמודדויות האלה
ללא נחמה ,ללא הכלה ,ללא מרגוע
Warrior כתוב לי על היד
ואכן אני לוחמת בכל הכוח
אבל גם לוחמות מתעייפות לפעמים
ואז מה יהיה ?
מי ידאג,מי יאכיל,מי יטפל
אז השריון עדיין עליי
חרב ביד אחת
מגן בשניה
וקדימה ....
יש ברירה ?
