בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לביאה סגולה

כל שיר הוא זכרון בלתי נמנע
לפני שנה. 5 במאי 2023 בשעה 21:14

יש הבדל בין אימה ופחד

 Fear and terror

 אתמול ברגע אחד הרגשתי אימה נוחתת עליי.

הצלחתי להגדיר את הרגש הזה כאימה

פחד מרגיש לי אחרת

אימה - זה הרבה יותר עמוק.

זה רגע אחד שנעצר בזמן ומרגיש נצח. 

יודעת שהחוורתי

שהפסקתי לנשום

שהלב דפק על 200 קמש וכל פעימה כמו תוף קונגו

בום בום בום !

סחרחורת

שומעת את הצרחה האילמת שלי באזנים

מה קרה עכשו ?

 

וכשכל זה קורה ,אני אחרי שניה מתעשתת כי לא במקום של לאבד שליטה כרגע. 

מחייכת וממשיכה לדבר.

אבל האימה שם ,תופסת לי את הלסת מדי פעם.

משאירה אותי עם נשימות שטוחות

מילה אחת עוברת לי בראש

באנגלית

לא יודעת למה. פשוט נתקעה.

ובכל פעם שהיא עולה במחשבה

גם האימה חוברת אליה.

 

נפגשת עם הבסטיות בערב ,מדברות על הדברים הרגילים ואני שם ולא שם.

המילה עולה לי לראש מדי פעם

הלב קופץ פתאום

אימה- בום !

 

עוד מפגש חברות בבוקר ואני באנרגיות כבויות

צהרים בבית טריגרים מציפים

הולכת לשנוץ והצ'יטה מבקרת אותי בחלום 

חיה מאוד לא אופיינית בשילוב עם הירח המלא הלילה....

בערב מופע בחצר עם לוש 

יוצאת בכוח כדי לא להשאר ולחשוב

נהנית מהחברה,מהשירים וזה עם הגיטרה והמבט השובב.

 

אבל האימה הזו שם. בקצה של הלב 

בקצה של המחשבה.

זוחלת לידיים ולרגליים לפעמים .

שם קיימת כמציאות חדשה.

 

 

לפני שנה. 28 באפריל 2023 בשעה 19:29

קניתי כרטיס יחיד ממזמן.טעות ראשונה.

ממש רציתי ללכת ,להתפרק 

למרות שלאחרונה זה מתרחק ממני

אבל היום ,לא יודעת למה

אחרי לילה ללא שינה במיון בי'ח ,

החלטתי שכן רוצה לשנות אוירה ולהתקרחן קצת. לשכוח לערב אחד את הכל. לכבות טלפון ולהכנס לעולם אחר.

השלמתי שנ'צים קצת וכבר החלטתי מה ללבוש.

לא היה אכפת לכלום- היום הולכת לטרפת של סינאטיקס להתפרק לגמרי. 

ואז נכנסתי להתקלח.

מתחת למים,ברעש הזה של הזרם 

הרגשתי שמשהו מגיע.

תובנה ,אזהרה,פחד ,לא יודעת מה בדיוק.

וזה נחת וזה לא עזב. 

חשבתי שזה סתם מחשבה מלחיצה אבל זה היה כל כך ברור ופתאום הכל התחבר .

יצאתי מהמקלחת עם השלמה שאני לא הולכת. ככה,בכמה דקות. הכף נטתה לצד השני המוחלט.

לבשתי פיג'מה במקום רשת ותחרה

והתארגנתי עם הילדות לערב סרט משפחתי.

 

נכון שיהיה לי פומו

נכון שיהיו שם אנשים מדהימים שאני מכירה

ועוד כמה שאשמח להכיר 

נכון שיכולות להיות הפתעות 

ומפגשים מענינים.

 

אבל נכון גם שאני אהיה שם לבד

ואת זה,אני לא מסוגלת יותר לשאת. 

והעצב הזה השתרש בבטן ולא מרפה

מביא אותי למסקנה ,להבנה ולהשלמה 

שאת המקומות האלו לא אפקוד יותר במצבי.

זה נגמר. 

עם כל העצב שבדבר כי אני כל כך אוהבת את זה ,

אבל להעמיד פנים שכיף לי -רק יעמיק את הסבל

אז למה ?

חסר לי סבל בחיים?

רק היום קיבלתי הודעה שתקעה סכין מסובבת עמוק בלב ושיחה עם חברות רק הורידה לי את מצב הרוח לכמה שעות.

תודה ליקום ,מאגר הסטירות שלו לא נגמר

וזה בכלל לא הפטיש שלי אפילו.

אז לא אצא לחטוא היום

אספוג את ההפסד של מחיר הכרטיס

הפומו ,הבאסה.

אבל ארויח אולי כמה שעות של הנאה אחרת

יותר מתאימה כרגע למה שיכולה לשאת.

ואין לי אפשרות לשאת הרבה כרגע.

מעמידה פנים שכן ,אולי אצליח לשכנע את עצמי.

מנסה לדמיין את עצמי מבלה ,רוקדת,יוצאת מהשגרה,יוצרת לעצמי עתיד אופטימי

אבל מבינה שאני עייפה ,מותשת,מובסת,עצובה מדי.

אז בית הוא המקום הבטוח לעת עתה.

2023.... אני שונאת אותך.

 

 

לפני שנה. 26 באפריל 2023 בשעה 18:30

דיי מחורבן יש לציין.

מה עוד לא הבנתי ?

שאסור לי לתכנן תוכניות ? עוד לא הבנתי ???

טוב ,אז אמשיך לחטוף כאפות מהחיים

 

טלפון אחד בבוקר מקפיץ אותי.

מנסה להתארגן הכי מהר ולנסוע ואז כל העיר סגורה. 

מבזבזת 50 דקות בנסיון לחזור הביתה כי אין סיכוי להגיע מעבר לקצה הרחוב.

אני בעצבים - זה מה שהילדות רואות.

 

 

הן נוסעות לדודים ואני מצליחה להגיע לבית חולים. הכל בסדר,מתאוששת רגועה.

נוסעת צפונה. מגיעה למשפחה. מוזיקה,אנשים ,הרבה אוכל אבל לא מצליחה להרגיש טיפת שמחה.  טיפה. משהו שם בפנים פשוט מת.

מזל שאני עם משקפי שמש כל היום שלא ישאלו למה הדמעות בעינים.

אחרי שעתיים אוספת את עצמי ואת הבנות וחוזרת הביתה.כל אחת נזרקת בספה אחרת.

באפי ברקע. סתימת מוח טוטלית.

 

הילדה מנסה להכין אוכל ושורפת את המחבת

שוב פוגשת אמא עצבנית

נאלצת לעזוב הכל ולהכין בעצמי ארוחת ערב

באפס סבלנות.

רועדת ודומעת מסטרס. עוד שניה שוברת את המטבח.

 

סטרס.

מבינה שזו הפכה להיות מערכת ההפעלה שלי

או יותר נכון -  חזרה להיות.

זה כמו לשבת על חבית נפץ.

כל הזמן.

וזה כבר כואב לי בבטן ואני רואה את הפנים שלי משתנות

את האור הכבה בעינים.

ואת הנפש נשברת

ואני לא רוצה 

אני לא רוצה קביים.

 

 

 

לפני שנה. 23 באפריל 2023 בשעה 21:47

איף כשאני מתחילה עם השיח האימוני בראש

זה לא נגמר בטוב. 

מטרות או מטלות

אלו באנרגיות גבוהות ואלו בנמוכות.

מטרות נותנות דרייב ,תשוקה,חוסר הודאות שלהן מעלה חיוך והתרגשות

מטלות - מקפיצות את הדחיינות שלי,גורמות לי להיות איטית ,מבואסת וחסרת שליטה על החיים שלי.חוסר הודאות מכניס חשש ופחד.

אני מומחית בלייעץ לאחרים. 

למעשה זה המקצוע שלי

והאמת ? קצת נמאס לי. 

 

אני מרגישה את זה כשאני הולכת לישון מאוחר כדי לדחות את מחר 

ואני מרגישה את זה בקושי לקום בבוקר.

עסוקה במטלות- כביסה ,אוכל,הסעות,טיפול

כבר מזמן זנחתי את מטרותיי.... מה עכשו? ערפל מכסה את הכביש (החברים של נטאשה ) 

חסר לי הדרייב. 

חסרות לי הסדנאות והאנשים והאנרגיות הגבוהות האלה.

חסר לי החלק בחיי שגורם לי להתפתח ,להתקדם,לפרוץ,לגדול. 

חסר לי הגשמת מטרות.

 

יש לי רק מטלות. 

ומטלות לא מקדמות לשום מקום. 

 

אני כבר לא במצב של הודיה על הקיים.

הקיימות היומיומית  לא מרגשת אותי יותר. אני מודעת לקיום ההכרחי שלי. בית ,עבודה,ילדים.

אבל רוצה עוד. רוצה אחר. רוצה להסתכל למעלה ורחוק ולראות שם משהו מרגש לרוץ לקראתו.

טוב ,לא לרוץ. ללכת. 

רוצה לשמוח יותר ,לחייך יותר ,להנות יותר. 

כי לא מבקשת הרבה. פשוט קצת שיותר טוב מכלום.

 

תכתבי רשימת מטרות -המיינד שלי אמר לי

תחלמי ,תרצי , תשאפי.

 

תלחצי על השלט לעבור לפרק הבא של באפי,המיינד השני פוקד ומבצעת.

וכבר כמעט שעה אחרי חצות. מכבה את התנור,אורזת בקופסה 

ומפעילה עוד מכונת כביסה. 

המטלה הבאה -ללכת לישון.

😴

לפני שנה. 22 באפריל 2023 בשעה 5:17

כן ,השיר הזה של בריאן אדמס . קיטש במיטבו.

משום מה היוטיוב סידר לי אותם בשרשרת בדרך חזרה הביתה ,אחרי רוקסט,פיל קולינס ופוליס. 

אבל זה בסדר. לפעמים צריך גם סוכר לאזנים.

כי סוכר לגוף היה לי הרבה אתמול. פיזי ומנטלי.

מצאתי את עצמי ב מסיבת חברים באיזור השרון. לופט לא גדול,שתי קומות. ריקודים באחת וג'קוזי ומרפסת באחרת. 

קצת הרגשה של קליקה ופרצופים פחות מוכרים

אבל האושים שם ולוש עם בן זוגה

ואני ? אני עם הוויצ'ר שלי וזה מה שעושה את כל ההבדל ומקפיץ את הכל ל 9000. 

שותים ,רוקדים,מנשנשים פירות וגם אחד את השניה,מתחבקים ,מתנשקים 

ואני מתמלאת שמחה . 

כן ,שמחה . כזאת שלא הרגשתי הרבה זמן בגוף

ואיתו- זה כל כך פשוט וטבעי.

חלק מהאנשים עולה למעלה וחלק נשאר לרקוד . המשוטט  מגיע גם . מרגישה את העקצוץ המוכר בידיים. אבל המקום לא מתאים לסשן. אנחנו מקשקשים קצת על הסינאטיק ואני מוצאת דרכים להכאיב לו בקטנה.

הוייצ'ר ואני עולים למעלה והג'קוזי מפוצץ והבריכה לא קוסמת

חזרנו  לחלל המרכזי על הספה ,חרמנים פצצות ונחושים.

הידיים שלו נשלחות אליי עוד ברחבה ,צמוד לשולחן הביליארד והוא לא מוותר לי.

אחר כך על הספה הוא כבר יראה לי heaven יותר פעמים משאוכל לספור. 

לא התערבבנו עם אחרים וחששתי שהוא קצת מתבאס מזה כי זו המטרה של המסיבות האלה אבל מי שישבו לידנו לא היו בענין בכלל.

איבדתי ריכוז לפעמים כשהסתכלתי מסביב ,מה אחרים עושים. ואם יש פוטנציאל למשהו . הרוב עוד רקדו ,ישבו ,שתו וזו היתה סיטואציה הזויה לגמרי. 

אבל לא היה אכפת לי,כי מהר מאוד הריכוז חזר אליו ומה שהוא גורם לגוף וללב שלי להרגיש.

מעיף ממני כל טיפת בושה,סוגר אותנו בבועה משלנו ורק הוא ואני שם. 

הבקתה ביער הולכת איתנו לכל מקום.

הידיים שלו לשות לי את כל הגוף,

הנשיקות שלו מטריפות וטעימות

והקול שלו עובר לי בורידים יחד עם המוזיקה באזניים. 

כשאחרים מתחילים אנחנו כבר סיימנו. אוספים את עצמנו ונפרדים מהמסיבה.

הוא מלווה אותי לרכב לעוד חיבוק ונשיקה

ואני נוסעת הביתה ברוגע שלי

ומרגישה heaven בכל הגוף.

 

💋

לפני שנה. 15 באפריל 2023 בשעה 22:31

1:20 בלילה. עדיין ערה

גוללת בטיקטוק

הגוף כבר כואב

או שחסר מנוחה

העינים קצת שורפות

אבל זה כמו סם

משתיק את המוח

לעצור את הזמן

שלא יגיע השבוע הבא

יש כאלו ששמחים לחזור לשגרה

יש כאלו שפחות

ואיזו שגרה זו בכלל.

כל הימים האלה- בין הבית לבית חולים

ימשיכו גם מחר ומחרתיים

ועוד שבוע ועוד חודש

לתכנן תוכניות . 

למה ?

קניתי כרטיסים לכל כך הרבה דברים

חשבתי שחופשת הפסח תהיה מהנה

וצפיתי איך הכסף הולך לפח

ואני הולכת במסדרון הארוך והמוכר

איזו מציאות זאת

מרגיש מחוץ לזמן ולא בקטע טוב.

תוכניות -רק להיום.

לחיות מהרגע להרגע.

On edge כל הזמן.

מה יישבר קודם?

איבדתי את האופטימיות שלי

וזה מבאס אותי

לא רואה שום שמש זורחת באופק

וגם אם כן - היא לא מכוונת אליי.

איזו שנה מחורבנת ,בחיי.

איפה השמחה כשצריך אותה ?

איפה הדפיקות לב האלה ?

איפה ההתרגשות ? 

כלום.

שום כלום.

עטופה באפתיות כי כבר לא יכולה לשאת.

מנגנון הגנה ? אולי.

אז מה זה משנה מה שקורה. 

ממשיכה להיות רובוט

מפחדת לתת לרגש להציף אותי ולרסק ולהטביע

כל רגש ,גם הטוב

מה הטעם להרגיש רע, אם אין שליטה על שום דבר 

מה הטעם להרגיש אהבה ? 

יותר קל פשוט לא להרגיש.

שקט בראש 

שקט בלב.

הותשתי סופית.

לפני שנה. 15 באפריל 2023 בשעה 9:53

בתיאוריה אולי

מי שמכיר או מכירה יותר נכון את הספר הסקסי הזה - אז לכו תהנו מהסרט

קומדיה סקסית קלילה וצעירה עם יופי של פסקול♣

 

ולמה ❓בסוף הכותרת . 

אתמול ארגנתי לעצמי את הדייט הכי מהיר בעולם.

הייתי על קוצים. התבאסתי על החיים ורציתי קצת לצאת.

הבסטיות הלכו לאיזו מדורה בטיז אל תחת וחלק נשארו בבית.

פנה אליי מר איש נחמד והציע לי לבוא לסרט

והסכמתי.

כן ככה בלי שיחות של ימים ושבועות

הכי פשוט ,הכי בקליל

דיברנו קצת וקבענו.

הזוי כן אני יודעת

מפחיד אה לא ממש 

ואם הוא רוצח סדרתי ?

מה הסיכוי שיהיו שניים כאלו באותו מקום ? 😉

 

העיקר שזה גרם לי קצת להתאפר להתלבש ולצאת.

אז לסרט וקצת קשקשת ויאללה ביי.

לא היו זיקוקים ובטח לא איזה קראש

בכל זאת , יש מי שמציב סטנדרט גבוה מדי

 

אבל זה היה אימון לשריר הדייטים

לשריר האומץ

ליציאה מהשבלול

אולי קצת לחזור לנשום

לשגרה ,לבילויים. 

 

הגעתי לתחתית. זה לא עזר לשום דבר.

הגיע הזמן לתת עם הבעיטה ולהתחיל לעלות חזרה. 

🦅

לפני שנה. 13 באפריל 2023 בשעה 11:20

רגע לפני ההתרסקות

הגיעה הנסיקה אל אויר הלילה

בליל הסערה

ברעש הרעמים

 

ידיים עוטפות

מלטפות

מחבקות

חוקרות  

נוגעות

מכאיבות

לשות

 

פה מחייך

מדבר

מרגיע

צוחק

 

שפתיים נושקות

מטיילות

עדינות

מחברות

מרגיעות

 

עינים חודרות

רכות 

קשוחות

נעצמות 

נפקחות

מישירות

 

גוף בגוף

חום בחום

ושינה מתוקה וסוחפת

אל חלומות נעימים.

 

 

לפני שנה. 12 באפריל 2023 בשעה 12:28

רק שהפעם המהירות יותר גבוהה

והקרקע מתרחקת

ויש עליי עוד חמישים קילו של דאגות.

 

😟

לפני שנה. 8 באפריל 2023 בשעה 9:27

לא מאמינה שאני אומרת את זה 

אבל אני כבר לא יכולה יותר.

המצב הזה מותח את היכולת הנפשית שלי לקצה

כמו גומי,כמו מסטיק 

נמתח ונמתח ונמתח

הגוף שלי קופצני.

מרגיש שאפילו הבד של הבגד מציק 

זה מרגיש כמו צניחה חופשית רק בלי מצנח על הגב

וזה לא נגמר הגובה הזה

נוחת ונוחת ונוחת

ומתי הבום ?

הלילה? 

מחר ?

עוד יומיים?

מתי מתרסקים?

אפשר עכשו?

פשוט להמרח על האדמה ולצעוק מכאבים.

 

די

לא יכולה יותר