לביאה סגולה

מאתמול אני לבד.

זה ממש מוזר לי להיות לבד לגמרי.

הבית שקט וחשוך יותר.

לא בא לי להשמיע מוזיקה

ואני חוזרת מבית החולים ישר למקלחת ולמיטה.

אני לא ישנה בחושך כשאני לבד.

יש לי נורות כוכבים קטנות בחדר

שמאירות לי בלילה.

שינה ללא חלומות

הגוף כבד מעייפות.

היום ניצלתי את היום לנקיון יסודי

כן ,את זה שלא עשיתי לפני החג.

ויש כל כך הרבה שלא הצלחתי לסיים הכל.

מוזיקה שקטה מהטלויזיה

ואני עובדת

מרגישה שכל ניגוב של המטלית

או המים מהדלי של השטיפה

מחזקים את ההבנה שהסוף ממש קרוב

שלא סתם אני מנקה ככה את הבית.

עשיתי את זה כשאבא שלי נפטר

עשיתי את זה כשאבא החורג שלי נפטר

ועכשו...

צוחקת עם אחותי איפה זה יהיה

טענתי שאצלי יש יותר חניות.

הראש כבר מתכנן מאיפה לארגן כסאות

והגוגל כבר בחיפוש טיסה הביתה לגורות שלי.

והלב נשבר

מהבלתי נמנע

שכל כך קרוב.

😥

רוצה להצחיק את אלוהים ? - תתכנן תוכניות

וכמה תוכניות שהיו לי

להנות מהלבד

להנות מהשקט

לכתוב ,לרקוד

לפגוש אהובות ואהובים

לפגוש חברות וחברים

לארח

להתארח

לבשל

להאכיל

לטייל בשמש

ללכת לפסטיבל

ולכל מיני מקומות

אבל איזה טפשי זה לרצות .

אומרים שצריך לזמן מהיקום את הדברים הטובים שרוצים

אז זימנתי. אפילו הכנתי רשימה.

חשבתי שהפעם היקום לטובתי קצת

והקלפים אמרו לחכות

אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי

כמה אפשר לחכות. ולמה בכלל ?

שיהיה טוב ?

ליקום תוכניות משלו ובינתיים בחודשים האחרונים ובמיוחד בחודש האחרון הוא קוטש ובוטש אותי כמו במערבל בטון. מיקסר עם סכינים מושחזים.

מעמיד אותי בכל המבחנים.

מביא אותי אל הקצה.

מלמד אותי לבנות חומות ,להיות אפתית ,להפרד מכל מה שידעתי ,מכל העומקים והרגשות,למחוק ,לכבות,להשתיק,לעבור לאוטומט,כמו מכונה.

אז  רציתי ,אז מה ?

איזה טפשי זה לרצות ,אה ? 

💔

כי בית חולים וזה. 

זה הזוי איך השגרה מתפוררת במצב כזה.

דוקא במקום שיש בו הכי הרבה בלוני חמצן - נגמר לי האויר.

התלבטתי אם להביא את המחשב הנייד כדי לעבוד ,בסוף ויתרתי

עכשו מתחרטת

מה שבטוח - יש פה שקט יחסי וימבה זמן.

מכווץ לי את הלב שלא יכולה להיות עם הילדות שלי.

לחלוק איתן את ההתרגשות

אבל מה לעשות 

לאן להתחלק קודם

מה סדר העדיפויות ?

מתגעגעת לימים שקטים יותר

מבטיחה לעצמי הבטחות

אבל בפועל 

חיה מיום ליום

משעה לשעה

מדקה לדקה

עד שהכל ייגמר.

2- כי כבר ראיתי את הקברט הזה

פעם,בחיים קודמים ,כשהתחיל להיות רע

הקברט הסקסי של קרן פלס 

אני ראיתי את הגרסה עם אנחל בונני

לא עם אמיר דדון.

והערב על הבמה קרן פלס עם לבוש סקסי

מלווה בזמרות צעירות

ושחקני חיזוק בדמות ריקי גל

אברהם טל

וגורי אלפי

והמחזמר....מסתבר שזו הופעה של השירים בלבד

עם קצת קטעי קישור.

אברהם טל עם הרגש הווקלי שלו

גורי אלפי עם ההומור החמוד שלו

וזהו. 

כל היתר מיותר.

נראה כאילו חלטורה של קרן פלס 

להרויח עוד קצת כסף לעוד כמה חודשים בסיישל.

השירים לבד ,ללא ההצגה עצמה- פשוט לא רלבנטים לכלום

אחרי חצי שעה לושי כבר היתה על קוצים לידי

וגם אני איבדתי עניין.

לא נהניתי לראות ולשמוע על עוד אהבה 

שמתרסקת ,מסוכנת ,אבודה,מיותרת.

אין לי מקום להכיל או להנות מרגשות עכשו.

קמנו לשירותים ויצאנו החוצה אחר כך

מיו ובעלה הצטרפו כמה דקות אחרי.

לילה אחד באפריל נגמר באגאדיר

4 חברים שמזמינים את כל המנות הראשונות בתפריט

טוחנים את כולן בתיאבון רב

ומקשקשים על כלבים ,סרטים ,צבא

וסדרות טלויזיה של שנות ה 80.

נשמתי קצת ,שכחתי קצת

למרות שהיה קטע בתחילת הערב שכמעט גרם לי להתניע את הרכב ולטוס חזרה לבית חולים.

אבל זה עבר.

חיבוקים מהחברות רצויים תמיד .

כי אני כבר לא אופטימית ולפעמים אני נושמת עמוק ונאנחת קצת. העצבים שלי כבר מרוטים לגמרי.

יהיה לנו שבוע טוב ?

אני מקווה.

קמתי הבוקר בתחושה מוזרה

השיר הראשון שעלה לי בראש הוא 'האהבה מתה ' 

הרגשתי שטיפת האופטימיות האחרונה שלי מתחילה להתפוגג

אני בן אדם אופטימי

מאמינה באהבה ובטוב

ופתאום משהו מתחיל להתמוסס

מרגיש לי שיש חורים באופטימיות הזו

שאין באמת מה לקוות לטוב

כי הכל מתפורר מסביב

המדינה הזו

המשפחה

החברים

זוגיות

ואהבה

האהבה מתה.

ממשיכה על אוטומט

מנקה את הבית קצת

אהוד בנאי בגלגלצ עם המלנכוליות הזאת

וזה טוב לי עכשו.

לא מתאים לי לקפצץ.

בשקט הזה

קצת לא לחשוב

לא לרצות

לא לתכנן

לא להסתכל קדימה

בלוז כנעני...

🥀

אני עומדת על איזו פסגה של הר

וצורחת

צורחת

צורחת 

בלי הפסקה

כי נמאס לי

נשבר לי

הגיע לי עד פה

העבודה

הבית

המצב

האנשים

החיים

היקום

וכל השאר

🦔

אתמול החדשות כיווצו אותי

איזה בלגן

אני נוטה לא לדבר על פוליטיקה

למדתי שכל אחד עם ספר החוקים שלו ואי אפשר לשכנע

אבל כל כאוס בסוף שואף לאיזה סדר וחזרתיות

אז באמונה התמימה שלי אני מאמינה שיהיה בסדר

שבסוף הכל יסתדר

אם לטובה - זה כבר נתון לפרשנות

מאמינה שיש תמונה גדולה שאנחנו לא מבינים 

ולא- לא מדברת על קונספירציות למיניהן

אלא על דרך שהולכים בה.

אני מנסה להתרכז בעולם הקטן שסביבי

במעבר של כל יום ביומו

במחשבות

ברגשות

בפעולות

במשימות

עם קצת אסקפיזם כשאפשר

מרגישה קשיון במפרקים

כובד בגוף

אפתיות קצת 

מזהה את המצב, נותנת לו להיות

כי אין מה לעשות

מפליגה לי בדמיון לעולמות אחרים

כדי לרומם את הנפש

המינימום ההכרחי.

קשה לי !

קשה לי להגיד מה אני רוצה! 

מהחשש איך הצד השני יתפוס את זה

ואולי זה לא מתאים

ואולי זה לא הזמן

ואולי אני בכלל מגזימה

ואיזו זכות יש לי לבקש בכלל.

מזל שלפחות מאפשרת לעצמי לרצות

פעם גם את זה הייתי מבטלת

אבל לדבר על זה - קשה לי.

הגעתי אליו במוד מוזר

הבכי מאתמול עוד לא שקע לגמרי

והאוטומט עדיין אוטומט

אבל התאמצתי להתלבש ולהפתיע

להתאפר קצת

להרגיש ולהראות נשית

נגיד...

נוסעת לאט. בזמן האחרון תפס אותי איזה חוסר בטחון הזוי כזה.

מגיעה אליו ונכנסת.

לרגע שמה לב שלא נתתי לו חיבוק אז מתעשתת 

יושבים בסלון מקשקשים מול הטלויזיה.

אני שמה לב שקשה לי

קשה לי אפילו להסתכל לו בעיניים

אני לא יודעת למה.

מביך אותי .

אולי כשסוגרים את הברז של הרגשות הרעים גם הרגשות הטובים מפסיקים לזרום

זה אותו ברז.

ואני לא יכולה להיות איתו ולא להרגיש.

אז הגוף מרגיש בינתיים

כשהוא מנשק אותי ומעביר יד על הרגל

מחייך למגע הרשת שלגמרי מדליק אותו

אני שמחה שהצלחתי להפתיע

מתמסרת אליו עם כל הקושי

מרגישה שזה הכי טבעי

עם זאת ,יודעת שזה לא מובן מאליו

והמגע קסום  ומיוחד ומתואם

שני מטורפים שמבינים בדיוק מה השני רוצה וצריך

מתכרבלים אחד בתוך השניה

הנשימה נרגעת ,

שקט- לא צריך לדבר עכשו,לא רוצה גם.

רק להסתכל עליו ,להרגיש אותו,פיזית.

הזמן עובר מהר והטלויזיה מהסלון מעצבנת 

אבל לא אכפת לי.

מבינה שהוא עייף ורוצה שאלך

אני רוצה להשאר אבל לא אומרת.

רוצה עוד קצת חיבוק וחיבור

רוצה קצת להרדם 

רוצה...

אז אני רוצה ,אז מה ?

אז מה ? 

לכי הביתה.

מתלבשת ונפרדת בחיבוק 

חוזרת הביתה לפיג'מה,לקפה ולמיטה הריקה.

מתחפרת לי בפוך בהרגשה מוזרה

ונרדמת.

אחר כך נדבר על זה 

כי אפשר

וזה מה שמרגיע 

שאפשר לדבר איתו על הכל

וזה עובר 

כי אין טעם ליצור משקעים ולסבך.

יש דברים יותר מסובכים בחיים

כמו העובדה שנתפסות לי הרגליים רק מהמחשבה לצאת שוב לכיוון בית החולים.

הופתעתי מהדמעות שזלגו פתאום

בלי הכנה,פשוט זלגו להן,החצופות.

תפסו אותי לא מוכנה עם הקפה והפיתה ביד

מזל שהספקתי לסגור את הדלת

הודעות שמנסות  לעודד

אומר לי שאקום מהטיקטוק

למה ? לנקות לפסח ? לסדר? לבשל?

יש טעם בכלל? 

הצל שלי ואני התישבנו על המיטה,

כיבינו את האור הגדול,הדלקנו אור קטן.

הגוף שלי כואב.

העצמות כבדות.

וכבד לי כל כך בלב.

במצב כזה אני רוצה שמישהו יחבק אותי

ישקר ויגיד בלחש שהכל יהיה בסדר

אפילו רק לעכשו.

שיתכרבל איתי במיטה 

מתחת לפוך

כמו בקונכיה

ישמור אותי בפנים.

או שייקח אותי למקום רחוק

בנסיעה שקטה עם מוזיקה נעימה ויד מונחת על הרגל

לאן נגיע? לא יודעת.

זה משנה בכלל? 

לדקות של נצח לעטוף ולחבק את הילדה הקטנה הזו שמרגישה לגמרי חסרת אונים ועצובה וכואבת

שרואה מרחוק את הצונאמי המתרומם גבוה גבוה באופק

ועומדת שם על החוף,מחכה,לא בורחת כי אין לאן.

מחכה שהגל הענק הזה פשוט יכה בה ויעבור דרכה ומעליה.

💔

זה המקום היחיד שלא עוצר

כל הזמן יש שם תנועה

של אמבולנסים,רופאים,רופאות,אחיות,אחים,אנשי צוות,אנשי בטחון,טכנאים,מבקרים וחולים.

את החיידקים או המחלות לא מעניין עניני מחאות

לא גלימות אדומות,לא חסימת כבישים

לא פוליטיקה עכשו

ולא פוליטיקה אחר כך.

זה המקום היחד שלא עוצר לעולם. 

אחרי שהחניתי את הרכב (בכלל למצוא חניה קרובה זה בגדר נס ולא רפואי)

הסתכלתי לרגע וחשבתי לעצמי

שעד עכשו לא הבעתי דעה פוליטית כמעט

לא כתבתי פוסט

לא השתתפתי בהפגנה

לא בחנתי לעומק את המהפכה המשפטית

ולא מעניין אותי מפייק ניוז של אפ'חד.

שואלים אותי מה שלומי

ואני בכלל על אוטומט

 מה כבר יש לי לספר -

בית ,בית חולים,עבודה,בית לא בסדר הזה בהכרח.

יש ימים שבא לי לצרוח

ויש ימים שבא לי להתכרבל ולא לקום מהמיטה

ועדיין צריכה לפעול באוטומט.

יש משפט כזה שאומר

'זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי' 

אז אני נושמת.

פסח עוד שבועיים  . בשנים קודמות כבר הבית היה בשיא הנקיונות והוואטסאפ המשפחתי היה מלא בויכוחים של מי מכין מה .

-יאללה לא צריך להגזים ,הפעם אנחנו מבשלים פחות-  כן בסדר. כל שנה אותו סיפור. בישולים לגדוד.

הפסח הזה יהיה שונה.

באיזו צורה? אני עוד לא יודעת.

בינתיים

נושמת.