לביאה סגולה

בספונטני . זאת מגיעה וזה וזו ואני אוספת את פגסוס ונוסעים להרצליה . 

הרחובות דיי ריקים וקר אבל זה מרגיש כמו אויר לנשימה. הוא מסתלבט על הנהיגה שלי ואני מפספסת את הפניה .

מגיעים ומחכים ,נישוקים וחיבוקים . אני מרגישה שלוקח לו זמן להפשיר אליי. 

לוקח לו זמן להרגיש בנוח ,להראות סימני חיבה .

עוברים עוד שולחן ועוד שולחן . פה קר ,שם חם.

בסוף מתמקמים ומזמינים ואז טוטוטו התראה . 

פעם ראשונה שתופסת אותי בחוץ אבל מצחיק לי ואני עם כולם יחד הולכים לאיזה מתחם גנים . 

כשחזרנו שוב השיחה התעמקה - על מערכות יחסים וזוגיות ועדיפות זוגית וזה היה מעניין ומסקרן לגלות כמה הוא אדם זוגי. כמה חשוב לו החיבור והרגש .מזל שאני מקשיבנית טובה. אני קולטת גם מה שמעבר למילים. 

חוזרים הביתה ומתכרבלים על הספה . אני מלטפת אותו והוא מתמסר .

'בוא נלך למיטה ' אני מבקשת 'יותר מעניין מלראות חדשות'

מתפשטים מהר ונכנסים להתכרבל מתחת לפוך

 המגע הזה של העור ,הקירבה ,הליטופים.

הוא מתרומם ומביט בי מלמעלה. העינים שלו סוקרות את הגוף שלי וננעצות בין רגליי. 

הוא נושך שפתיים ומתמקם שם . הנשימה החמה שלו והלשון שלוקקת תחילה בעדינות ואחכ בטרף.

ואני שומעת אותו נאנק מעונג והגוף שלי רוטט תחתיו. 

הזיפים שלו מחוספסים על הכוס שלי וזה כל כך מטריף אותי. 

כשהוא מתרומם אני מתקרבת אליו ותופסת אותו לנשיקה. טועמת אותי ממנו והוא עף על זה. על התעוזה הזו . 

כשהוא חודר אליי הוא עושה זאת לאט לאט . בכוונה. באדג'ינג. בקצה של הקצה ומחכה שהשרירים שלי יתכווצו ויכניסו אותו לתוכי. 

הגוף שלו רזה ושרירי. יש לו כוח פיזי מטורף וסיבולת רצינית. 

משום מה כשהוא חודר אני ככ מתרטבת. משהו בריגוש של להיות איתו ,משחרר לי משהו בגוף. 

כשהוא גומר ואני שוב ושוב ושוב   הוא נשכב מעליי ואני מלטפת את העור הנעים שלו. הוא נרגע תחת הידיים שלי. כל כך זקוק למגע ,לרוך ,לפינוק הזה.

וכן - זה ריגוש להיות איתו. האיש הזה שמדי פעם הצצתי בו מרחוק. שתמיד היה חלק מפאוור קאפל כזה. חשבתי שהוא סנוב מתנשא  שמחזיק מעצמו והתברר שהוא בכלל לא כזה.  שהוא איש רך וטוב וביישן וסקסי בטירוף. 

והוא איתי. 

במיטה הזו ,בבית שלו ,מפנק ומטפל בי .

מדליק לי את הדוד מראש ,מחמם לי את המגבת ודואג שאנעל נעלי בית. יוצא איתי למדרגות באזעקות ,אפילו שזה לא מעניין אותו, שמכין לי ארוחת בוקר ולא משנה לו שהשארתי שם כבר מברשת שיניים ומרכך שיער וסבון גוף ובקבוק מים ועגילים.

כן ,איתו אני מתפזרת  לגמרי והוא אוסף ומקרקע אותי.בלי לדעת שהוא הסיבה שאני מתפזרת ומתרגשת.

אני מרגיעה את הפגסוס שבו 

והוא מרגיע את הלביאה שבי . 

וביחד זה עובד.

-משלימה פוסטים. עדיין. כמה טיוטות ראבאק!- 

מעניין שתמיד הגברים שאני יוצאת איתם נתפסים כשנויים במחלוקת. תמיד הם לא לעיסים ,לא פשוטים ,לא רגילים. אולי כי אני כזאת בעצמי ? 

לא יכולה לצאת או להקשר עם 'סתם מישהו רגיל' .

אולי זה המרד שלי . מול המשפחה ,מול החברים ,החברות.

תמיד אני מרגישה מהן איזה ריחוק ולא אחת הן חטפו על הראש ממני על זה.

זאת הבחירה שלי ותצטרכו לקבל אותה אם אתן רוצות לקבל גם אותי. בין אם היא נראית לכן או לא. 

תמיד הביקורת ,תמיד השיפוט המעצבן הזה. 

כי הם אף פעם לא by the book.

ולא חושבת שזה מקנאה . יש להן את שלהן והם טובים ומקסימים ואני אוהבת אותם כמו שהם.

אז למה ממני ישר מתרחקים כשאני בזוגיות ? 

כי קשה לקבל אותי כשאני מאושרת וטוב לי

או שמשהו באנרגיה השתנה. 

אני לא יודעת. זה פשוט מוזר וחוזר על עצמו 

עם כל אחד שהייתי איתו.

-משלימה פוסטים מהחודש האחרון- 

עברו עוד מעט חודשיים פלוס מלחמה.

מאז המסיבה ההיא שהעיפה את שנינו. הדרופ שאחרי היה קשה מנשוא ,המרחק עוד יותר ואז כל הטירלול הזה של האירנים. 

-וויץ' אני מתגעגע. להחזיק אותך ,להריח אותך,להרגיש אותך.

מילים שמעבירות בי רטט וכאב של מרחק . 

כי זה לא מתאפשר עכשו. עד שזה כבר התקדם לאנשהו... אם בכלל. ואולי זה רק בראש שלי. 

ערב אחד הוא עבר פה . התרגשתי כל כך לפגוש אותו. זרועות גדולות שעוטפות אותי ושפתיים שכובשות ככה באמצע הרחוב 

זה קצת מבאס אותי אבל לוקחת מה שיכולה. בקושי מספיקים לדבר . רק להתחבק ולהתנשק ,להרגיש אותו נוכח פה במציאות המשוגעת הזו.כמיהה בלתי נסבלת. למגע המוכר ,לגוף שלו ,לנשיקות ,לתשוקה. 

בערב אחר מצטרפת אליו לאיזו נסיעת סידורים.ידו נשלחת  לאחוז בידי. קשה לעזוב ,קשה להתנתק .כל מגע - געגוע .

ובראש שלי - איך לספר לו . הוא בטוח כבר יודע. 

שוב עוצרים ,שוב מתחבקים והוא מלטף אותי ואומר לי כמה התגעגע וכמה אני חסרה וחשובה.

ועדיין - לא אני זו שנמצאת איתו בלילות הקשים האלו. זה כואב לי . לא להיות נבחרת.

להתרגל לגבר אחר שאוחז בנפש המותשת והמתפרקת שלי ,שחיבק כשבכיתי שעה שלמה על הפרידה הכפויה הזו.גבר אחר מפורק לא פחות ממני.

החיבוק שלו עוטף אותי ואני נמסה . מתגעגעת ליותר ,מתגעגעת אליו. 

אני מספרת לו על פגסוס והוא שמח עבורי .

מה אתה שמח ?

תקנא .תתעצבן .תכאב! 

ואולי בכלל עכשו קל לא יותר. 

אני לא יודעת 

עדיין כואבת .

לא מוכנה ללכת לאיזה חדר לפי שעה רק בשביל להזדיין. 

אני צריכה לרפא את הלב הזה שלי.

בינתיים מטעינה אותו בעוד חיבוק ונשיקה.

וויצ'ר מיין .

-משלימה פוסטים מהחודש האחרון-

'מזמינה פיצה - מצטרף? ' אני כותבת לו בטיזינג. יודעת שהוא לא יגיע . שבועיים לתוך המלחמה זה כבר נהיה בדיחה. אני לא נוסעת אליו והוא לא אליי.

וכל יום מרגיש כמו שבוע ולא ידוע מתי כל החרא הזה יגמר .

בפיג'מה וקוקו מבולגן אני מסתובבת בבית ,מסדרת ,מנקה ובמטבח מעמיסה כלים למדיח .

פתאום- צלצול בדלת. מי מגיע בשישי בצהרים.

הגדולה פותחת את הדלת ואומרת 'שלום' ואני - מי זה ? מציצה בדלת. הוא עומד שם . גבוה וחתיך ,מחייך כי יודע שאני בשוק .

החיוך שלו מגיע לכל הגוף שלי שמפרפר מהתרגשות. ל'כפת לי שהילדות שם אני קופצת עליו..

יוווו באת ! באת לפה !!! באת אליי!!!

פגאסוס אגדי שכמוך.  פרשת את הכנפיים שלך ועפת עד לפה.... הוא עוטף אותי בחיבוק חזק ואני מרגישה שגם הוא נושם עמוק .געגועים עוברים במגע.  הגוף שלו והריח שלו והחיבוק שלו .

אני מכירה לו את הילדות גם מעבר לשיחת וידאו בממ'ד והן  מקבלות אותו בחיבוק . איזה כיף ומרגש . הוא בא ! 

אני נראית כמו סמרטוט ולא אכפת לי .

מארגנת שתיה ואנחנו יושבים במרפסת. מדברים ,נוגעים ,כאילו התראינו אתמול ,

לא מאמינה שהוא פה! הלב שלי נושם לרגע לרווחה. 

כשנהיה קריר והפיצה סוף סוף  הגיעה, יושבים כולם לאכול וזה כל כך טבעי שהוא פה . מרגיש הכי במקום.  הילדות מקשקשות כל הדברים שלהן והאוירה קלילה ונעימה. בראש עוברת לי מחשבה - חבל שלא הספקתי להכין לו כלום לאכול ומקווה שהפיצה תספיק ולא תזיק יותר מדי.

לושי והזוגי שלה מגיעים . חיבוקים מועכים. לא ראיתי אותם עוד מלפני המלחמה והתגעגעתי כל כך !! גם פה זה מרגיש לי טבעי  ואני שמחה שהוא פה. 

אחרי שהם הולכים הוא אומר שגם הוא תיכף יזוז ואני מוחה-  'בשום אופן לא! ' . 

והוא נשאר. נמעכים לנו מול הטלויזיה. איזה סרט אקשן שמצחיק את שנינו. פעמיים מוקפצים לממ'ד ויושבים להריץ צחוקים וסלפים עם הילדות.החדר שלי מבולגן כרגיל אבל לא אכפת לי העיקר להתכרבל איתו מתחת לפוך.

קשה להחזיק תשוקה שנמשכת כמעט שנה. ליטרלי. 

הגוף שלו שונה ,המגע ,העוצמות,הנשיקות,אני עסוקה בראש בהשוואות.

אבל מהר מאוד הוא מחזיר אותי לכאן ועכשו . תופס לי את הסנטר ומיישיר מבט,העיניים שלו מתכהות,זה מוזר ,מהפנט . הגוף שלי נכנס למצב רטט אבל הוא עוצר ,סופר ,מחזיק אותי על הקצה ,יודע שהוא משפיע עליי ברמה המנטלית וזה מטריף את שנינו.הוא מסיים לספור ומשחרר ,מאפשר לי להתפרק לו בין הידיים. 

הוא מקרב את הפה שלו לאוזן שלי ואני שומעת גם אותו לוחש לי תוך כדי שהוא מתענג מהעונג שלי. 

מכרבל אותי אל הגוף שלו ואני מתרגשת.פאקינג פגסוס פה במיטה שלי ..הקראש הבלתי מושג הזה. מי היה מאמין?..

השבת עוברת בכיף ורוגע ו...ואזעקות.בערב לושי מזמינה אליה למפגש ואני נוסעת לשם רועדת מפחד. הוא נוסע אחריי .זה הבטחון שלי. 

אחכ ממשיכה אליו.

בלילה יש אזעקות .

 הייתי בטוחה שיחטוף עצבים מהחרדות שלי אבל הוא מכיל ומרגיע .

ועוד יום עובר ברוגע ופתאום אפשר קצת לנשום.  כשאנחנו נפרדים בחיבוק ונשיקה ,אני לא יודעת מתי שוב נתראה . המשך השבוע ? סופו? ומה יקרה באמצע ? 

יהיו אחרות ? בודאי שכן . לא דיברנו על בלעדיות

לא דיברנו על זוגיות. הוא גם מתלבט ,המחשבות על 260 קמש

מפחד לפגוע בי . המשפט הזה כואב לי . שמעתי אותו בעבר. ונפגעתי.

הכל כל כך לא ברור.לא יציב ,לא ודאי.

השבוע שאחרי יעבור בסערה מבלבלת ולא ברורה.

על הספה בסלון 

כי לא מסוגלת לישון בחדר.

משהו שם סוגר עליי ומפחיד  בימים כאלו .

אז עם הפוך בסלון וטלויזיה דלוקה בלי קול

ככה אני מעבירה את הלילות.

אתמול בבוקר התעוררתי בטוב והספקתי המון 

אבל אז היום התדרדר ואיתו מצב הרוח

הבוקר קמתי עייפה ,קטושה רגשית , חסרת סבלנות לעוד יום של ים משימות,הררי כביסה דלא קיפלתי אתמול ,טיפול בכל הבית 

ותחושת החמצה אחת גדולה מכל הפורים הזה. 

הייתי אמורה להיות בחופש היום 

לנסוע צפונה לעיר שאני אוהבת,להריח קצת נופים ירוקים

אבל הכי רחוק שאגיע זה קצה החניה .

האופוריה כבר תתבטל. חבל על כל הכסף על הדברים שקניתי ,על כל מה שלא יקרה. 

אכזבות 

אכזבות 

אכזבות

ונזכרת בשיר על אנשים וחתולים.

רציתי לכתוב על כל הדברים הטובים שקרו בחודש האחרון - המסיבות ,המפגשים ,הסקס,החברים,החברות,הארוחות,הפאן ,הכיף .

אבל לא. זה רק יכאיב לי . כל העלייה המטורפת הזאת רק כדי לקבל עוד סטירת לחי

ושלט ניאון בגודל בניין על  איילון

'בוקר טוב ,הבדידות שלך חזרה'.

מזמן לא הייתי ככה

מצב קיפודים על מלא .

מתכנסת בעצמי רוצה לצרוח ורק להתכסות בקוצים

רחוק מהעולם 

כאלו שדוקרים גם מבפנים. 

שקעתי בברידג'רטון - איזה טמטום

בואו נכניס את הסכין ונסובב.

 Happily Ever After 

הצחקתם אותי.

מרגע לרגע מאמינה שזה קיים רק באגדות

 As good as it gets

 גם זה כבר לא.

העצבים שלי מרוטים ואני רוצה להתכנס בשריון שלי

שכל כך כואב לי כרגע

שבא לי לצרוח.

עד מתי אני אתן את הלב שלי לגברים שיקטשו לי אותו?  מה יישאר ממני בסוף ? 

איזו טיפשה אני ,אלוהים.

איזו טיפשה.

בסבב הראשון קרו ככ הרבה דברים.

חברתית רגשית סוערת 

נדמה שזה היה לפני שנים.

ושוב סבב ב - אחרי ימים של מפגשים וחברים ומסיבות וחוויות ועכשו כלום.

צריכה שוב לתפקד על 200% . המבוגר האחראי כשהכל מתפרק מסביב . ליטרלי.  דברים מתקלקלים בבית דוקא עכשו . 

והעבודה- מבחינתם צריך לעמוד בלו'ז. אז מה אם יש צו 8 ,אז מה אם לא ישנו בלילה,אז מה אם סף החרדה חצה כל גבול אפשרי ,אז מה עם השפיות שלנו מוטלת בספק...

החברות -תומכות כל היום מרחוק. כל אחת עושה לביתה. חלקן עם הזוגיים שלהם ,מחובקות,עטופות ,מטופלות 

ופפראצי ואני כואבות ,נטושות , בודדות . 

המציאות כואבת . לא משנה עם מי תפלרטטי ,תצאי ,תדברי,תזדייני ,בסופו של דבר כשאת צריכה אותם הם לא שם .

זה נשוי ,זה עם בת זוג ,זה לא רוצה לנסוע רחוק ,זה צריך לשמור על הילדים ,זה עובד...

ואת אף פעם לא נבחרת ,לא בפריוריטי

רק אופציה 

את אופציה

אני אופציה...

כרגיל . 

אין את החיבוק  ואין את פיסת הרוגע

אין מי להניח עליו את הראש בסוף יום

אין מתי לנשום עמוק בין אזעקה לאזעקה..

לא נבחרת

לא בפריוריטי

רק אופציה. 

מחובקת מלוטפת מנושקת 

מהמרשמלו המתוקה שלימיני. מלטפת ולוחשת לאזני על החיבור ביננו ובכלל.

הגוף שלי עטוף בבודי סטוקינג  סקסי והגבר שלשמאלי מלטף בעדינות. 

הוא עובר לעמוד מולי ,בין רגליי . תופס לי בסנטר ומרים את פניי אליו.

ברקע דפש מוד שרים על להנות מהשקט

ושקט זה הדבר האחרון שקורה בחלל הזה

הפרעת הקשב שלי מאותגרת גם ככה.

תקשיבי רק לי. הוא אומר . העינים שלו כחולות כהות. העמידה שלו בטוחה וחזקה מולי. 

את לא שומעת כלום מסביב . תקשיבי רק לי .אני מביטה בעיניים שלו ולאט לאט הכל נעלם מסביב כמו היפנוזה 

וזה קשה לי . קשה לגוף שלי למיינד שלי לא להתפזר לכל עבר. 

All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm

Vows are spoken
To be broken
Feelings are intense
Words are trivial
Pleasures remain
So does the pain
Words are meaningless

And forgettable

ידו נעה אל צווארי . אוחזת לא לוחצת והמילים חודרות לי מהעינים והאוזנים ,עושות לי בלגן בלב ,בידיים וזה מציף.

מרגישה דמעות זולגות בקצות העיניים. הוא מחייך. כן  הוא לוחש-  תקשיבי למילים. 

הוא יודע. הוא מרגיש ומבין שזה הריטלין שלי. הוא משתמש בזה הכי מנטלי שיש.

ואני - נתפסת לא מוכנה -מתמסרת לזה.

אני מתרוממת קדימה מהספה ומחבקת את גופו האוזן שלי על הבטן שלו .הוא מלטף לי את השיער ואז רוכן לנשק אותי. מדהים -הוא לוחש . את מדהימה. 

סוחב אותי לעמידה ולוקח אותי למרפסת . שם הוא שואב את עשן הג'וינט לפה שלו ואז שואף אותו אל פי בנשיקה סוערת .

אני נושמת אותו אליי. לתוכי . הוא מצמיד אותי אליו והראש שלי מסוחרר והגוף משוחרר.

עוד שאיפה ונשימה ויודעת שהתחבר פה זכרון 

לשיר 

לגוף 

לסשן הקצר הזה. 

לאחרונה אני חולמת המון

מרגיש לי שהלילות טרופים 

מתהפכת מכאן לכאן עד שהאור הראשון מפציע ורק אז הנפש נרגעת. 

הימים גדושים בחברות וחברים . מפגשים מסיבות .טירוף וטרללת.

מרגישה מחובקת מבחוץ ,מוחזקת ע'י כולם סביבי כשהלב שלי מתרסק מבפנים .כשהנוכחות שלו חסרה וזה מרגיש כמו בור באמצע החזה . 

כאילו שחיה בשתי מציאויות. ( יש מילה כזאת. בטוח)

דיסוננס כזה בלתי אפשרי. 

מצד אחד מלא חברים חדשים . גברים מהממים שעפים עליי שסובבים אותי רוצים בחברתי . נוכחים בחיי 24/7 . זיוני שכל שממלאים לי את היום. מפגשי חברה שממלאים לי את הערב וגורמים לי להרגיש הכי יפה ,הכי מושכת ,הכי סקסית והכי רצויה. 

מצד שני - הוא שם כל הזמן . נבצר בחוסר הנוכחות שלו כשכל הדברים שרצה קורים בפועל . 

שיש הזדמנות ,כשהכל מסתדר ,רק לא איתו.

הוא בוחר וזה אף פעם לא בי.

אז אחרים כן וזה מרגיש לי קשוח. 

כמה קל לאהוב אותי . כמה קל להיות איתי.  

כמה הפסד בחוסר הבחירה הזו . 

בחירה בשחור לבן 

כשאני חמישים גוונים של אפור .

או סגול .

עם נצנצים . 

לא יודעת אם זה הגיל ,או הסטרס או חוסר האונים או ששוב אני חולה.

אני לא ישנה.

יושבת בסלון ,טובעת בסרטים ישנים או בבון-טון של ברידג'רטון

קוראת פוסטים בפייסבוק על מערכות יחסים ,על פירורים .

לפעמים זה מספיק 

לפעמים זה יוצר בור בנשמה .

" אף אישה לא רוצה להיות נסתרת " הוא אומר לו בסדרה.

אף אישה לא רוצה להיות לבד בזמנים כאלה.

כשהכל על הראש שלי .

כשאני חולה צריך לשים עליי שלט 

'לא להפעיל מכונות כבדות' או במקרה שלי-

'לא לעשות הזמנות בוולט'

כולם אמפתים ומרחמים מרחוק

ופורחים להם לעיסוקיהם. 

ואני - 

גוררת את עצמי למיטה ריקה.

נרגנת ,עצובה ,כואבת .

לא ישנה.