לפני 3 חודשים. 10 באוגוסט 2024 בשעה 14:38
איזה סחרור מטורף של ימים...
כן כן הקונדסון שלי חזר והתרגשתי כל כך לראות אותו ולהתכרבל איתו על הספה וגם בלילה
וללטף את הגוף שלו ולהרגיש אותו קרוב קרוב.
ממלא לי את הלב באהבה עד מעבר לגדותיו.
יום למחרת - יותר מדי מטלות בבית ,אז חזרתי וגם עבדתי והיה יום שיט ,לגמרי שיט בעבודה.
אני כבר מגיעה שם לקצה גבול הסבלנות שלי ןקצה גבול המוטיבציה .
חשבתי לנוח קצת לפני שאחזור אליו אבל עם מיגרנה כזו... אין סיכוי.
מקלחת ויאללה לאוטו.
קצת זמן לעצמנו לבד כמה חיכיתי לזה. הרגשתי שממש התנפלתי עליו.
העייפות ,היום הקשה הזה ,המחשבות ,הגעגועים ,הכמיהה. חיפשתי בו נחמה ופורקן.
ו... משהו שם לא הסתדר כשרציתי להמשיך והגוף עדיין לא נרגע והייתי על קוצים.
בסוף זה יצא בבכי ובמילים עקומות והרגשתי כזה חרא עם עצמי על חוסר ההבנה שלי את הסיטואציה ואולי גם העייפות והגעגועים למיניות איתו תרמו להכל.
ניסיתי להרדם כאן ושם ואפילו גם להתכרבל לידו אבל הוא התכווץ לצד השני וישן חזק .
הלכתי למיטה שלו. מתכרבלת שם לבד עם עצמי ,כנראה שנרדמתי בסוף כי קמתי מסיוטים שוב ושוב.
עד שהעיר אותי בנשיקה וחיוך באמצע הלילה.
התארגנתי והתלבשתי וראיתי שהוא במתח .
שיתף אותי שגם היא תהיה שם .
להפתעתי ,קיבלתי את זה בסוג של שלוות נפש.
במוקדם או במאוחר זה היה קורה.
הרגיע אותי כשהסביר לה שהוא מגיע איתי.
זה גם לא שכל הערב אנחנו מחבקים ומתחרמנים אחד על השני...
טוב..אולי רק בסדום או בסינאטיק. אבל בטח לא במועדון הזה.
שוחחנו כל הדרך לשם ,מנסים לחשוב מה לעשות. שמחתי ששיתף אותי בתחושות שלו. הוא בן הזוג שלי ,אני רוצה שיהיה לו טוב ,אני רוצה לעזור.
עשיתי הכל כדי ללנסות לגרום לו להרגיש בנוח . אפילו שאלתי אם ירצה שאלך הביתה.
הוא היה מתוח מאוד . לא ידעתי כבר מה לעשות חוץ מלהרפות בסופו של דבר.
ראיתי אותה וכשהסתכלה עליי,הרגשתי עוינות נוראית ממנה. וזה רק מחזק אצלי את הבטחון שלי בעצמי. הסתובבתי ורקדתי לבד.
הוא לא התקרב לחבק ולנשק אותי.אבל מדי פעם הנחתי יד על הגב שלו. להרגיש אותו ,שירגיש אותי.
זה היה חסר לי אבל הבנתי את הטרפת שנמצא בה.
לא נורא. נהניתי לפגוש אנשים שאני מכירה.
הסט היה מדהים ומעיף לחלל,השילוב של שניהם יוצר דינמיקה של אנרגיה טובה כזו.
העייפות בסופו של דבר הכריעה ורציתי כבר ללכת הביתה .
הוא נפרד ממני בנשיקה וחיבוק ובהודיה על ההבנה.
נסעתי הביתה כאובה, מבולבלת ,מוצפת ,עייפה ופרקתי חפירות לחברות שתמכו והבינו והכילו.
נחתי בסופש אבל הראש שלי היה שם ,איתו . מתבאסת בשבילו על המצב הזה .רוצה שיהיה לו טוב.רוצה לחבק אותו ,שיניח ראש ואלטף אותו ויהיה לו נעים ורגוע,כי הוא עובר ככ הרבה עכשו גם ככה. כולל הנחיתה משם.
מתבאסת בשבילו ,על שרצה שהפולי הזה יהיה פשוט אבל הוא לא.
הרגשתי שביננו עבר איזה הוריקן אבל החזקנו ידיים בסופה הזו וצלחנו אותה
אבל הוא גם בהוריקן אחר.
ששם אני יכולה רק לעמוד מהצד , להתרחק ,לתמוך בו רגשית רק אם ירצה וישתף אותי.
ולחכות.
אז אני מחכה.
