|
|
|
כשהשגרה רגילה ומשעממת
אני יכולה להסתדר
בית עבודה מטלות,עסוקה בידיים ובראש
אבל כשיש ירידות כאלו
בשבת
בשקט
כשאין מה לעשות וסתם בוהה בטלויזיה
זה תופס אותי בירידות האלה.
הקושי והגעגוע.
המאבק בין הלב למוח.
ומי צודק?
היא הולכת לאט
למרות בגדי הספורט
והנעליים שבכלל נועדו לרוץ
הרחוב ריק ומואר
מכונית עוברת אחת לכמה דקות
באזניים אין את הביט המוכר
זה שגורם לקפץ ולדהור קדימה
היום השירים עצובים
אז היא הולכת לאט
כשמולקולות העצב מתפשטות בגוף
הן מאבנות את הגפיים
גורמות לדם לעצור
ואז קשה...קשה להתקדם.
היא מתישבת על ספסל ברחוב
נותנת לעצב לעטוף
מערבבת אותו עם מים קרים
באזנים הזמר שר על כמה שהוא מתגעגע
והלב שלה מתכווץ-
כמה היא מתגעגעת.
עוצמת עינים ונזכרת בדברים טובים שקרו
בלילות ירח מלא
ובזריחות על הכנרת
על עינים נוצצות שמביטות בה באהבה.
ואת שלה היא פוקחת אל פנס הרחוב
נושמת עמוק וקמה
צריך לחזור הביתה
הרגליים זזות ,השיר מתחלף
והיא - הולכת לאט.
ככה אני רוצה עכשו
לעבור יום ביומו
ואל תגידו לי שאני מהממת וחזקה והכל יהיה בסדר
את זה אני כבר יודעת
אל תגידו לי שבעתיד אמצא מישהו אחר
כשאני עדיין אוהבת את זה שעזב
יום ביומו
עבודה ,שגרה ,הדברים הרגילים
הסחות דעת ,חיים ברגיל
והיו שעות שכבר לא חשבתי עליו
ולא כאב לי
אבל אחכ משהו קפץ
ואז כן
יום ביומו
אני חסרת סבלנות יותר מהרגיל
כי בבית אין לי שקט
ועכשו גם אין לאן לברוח
אז אין נחמה.
יום ביומו
יש איזה שקט מוזר בפנים
לא מצליחה להבין אם זה עצב
או אפתיות
או סתם איזה שקט שאני לא רגילה אליו
כשהלב לא סוער
יום ביומו
המחשבות באות יותר בלילה
בחושך ,כשאני לבד במיטה
וסוף סוף עוזבים אותי במנוחה
גם הדמעות מוזמנות
זולגות בשקט על הלחי
נזכרת במה שהיה
כי היה טוב . הרבה טוב.
יום ביומו
שעובר ועובר.
מנסה לקבוע דברים שישמחו אותי
לצאת החוצה ולא רק לעבודה.
יודעת שהטירגורים עוד יגיעו
והעצב יבוא בגלים.
יום חופש אחרון
תכנונים מראש לצאת לעשות משהו
קמה בבוקר עם שרידי ידיעות מאתמול
ועוד אסון
ושביתה
וכל השיט הזה
Numbness....
אז כלום. סתם בבית.
בינג' נטפליקס .
דחינו את הפגישה למחר
ותוהה מה זה כבר משנה
שום דבר שאומר לו ,לא ישנה את דעתו
שום דבר שיגיד לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותו
והמציאות של הלבד תחזור
שונאת את התחושה הזו
של ה numbness
אחרי שכבר נגמרו הדמעות
ונשארת תחושת ריקנות כזו
שאין שמחה
מסתכלת על העינים שלי במראה - ריקות
כל האושר שהיה שם נעלם באחת
ונשאר רק עצב ונפיחות מרוב בכי.
עושה דברים על אוטומט
מתקלחת ,מסדרת,מנקה ,מבשלת.
חושבת על כל הדברים שתכננתי
וכבר לא יצאו לפועל
על כל החלומות שחשבתי שיקרו
אז חשבתי...
אז חלמתי..
אז אהבתי
ונזרקתי.
רוצה שתבוא
רוצה שתחבק
רוצה להרגיש את פעימות הלב שלך
רוצה להביט בנצנוץ בעינים שלך
רוצה שתרגיע אותי
רוצה שתעצור את הדמעות
רוצה שתלטף
רוצה שתגיד לי שהכל היה טעות
רוצה להתעורר מהסיוט
עוברת לפול מוד קיפודים.
הרגשה מוזרה כזו.
של אדישות ,של המתנה.
אחרי סופש של פאן ברגוע. רביצה מול סרט ,ארוחת שישי יחד ,בילוי במועדון עם מוזיקה מיוחדת ואחכ לחזור ולהתכרבל.
בבוקר ,קצת מחשבות ותשוקה בוערת.
ואז חזרה לשגרה ,לשקט ,לבית.
הפעם המעבר לא היה כזה חד .אלא מן החלקה נעימה כזו.
לא חיכיתי לראשון בבוקר. בעבודה עושה דברים מכוח האינרציה.
מתעלמת מזה שהמנהל מזכיר 5 פעמים בפגישה שאני יוצאת לחופש מחרתיים. כואב לך ? תתמודד.
אז הרגשה מוזרה כזו.
גם לאור מה שקורה בצפון.
אבל למה לי פוליטיקה עכשו?
יש געגוע. זה מספיק.
אני בת 48 .
48
ארבעים ושמונה.
וואו. מסתכלת אחורה ואיזו כברת דרך עשיתי.
חגגתי השנה ברגוע ,בלי מסיבות ,בלי רעש ,בלי תכנונים.
ידעתי רק שרוצה לבלות את יום ההולדת איתו. עם האהבה שלי.
יום לפני ,תוכניות בבית קצת השתנו ומצאתי את עצמי מארחת את כל המשפחה לסעודת אזכרה.
34 שנים. עוד תקופה .
מתקלחת ,מתלבשת.,מכינה תיק .
מגיעה אליו מאוחר ,יושבים אצל חבר ואני שוקעת לשיחה מלב אל לב עם אשתו של החבר. על אמהות ויחסים וגברים וסמים ומסיבות. היא שופכת את הלב ואני שמחה שהיא בוטחת בי מספיק . היא שואלת שאלות על הפולי ועליו ואני מסבירה לה ,כמה אני אוהבת אותו.
היא אומרת לי שוב ושוב כמה היא שמחה שאני איתו ומחבקת אותי עוד פעם.
חוזרים אל הבית שלו,עייפים ונכנסים למיטה להתכרבל ? לא.
הוא אוחז בי חזק וטורף אותי. מענג ומפנק ומנשק ואני רועדת מתשוקה ועונג אל הקצה ומעבר .
הגוף שלו כל כך נעים למגע ואני רוצה לפנק אותו בחזרה. לשמוע ולהרגיש אותו נהנה .
אני מעליו ושנינו נעים בקצב ,מחוברים הכי קרוב שאפשר. מרגישה אותו הכי עמוק שיש וזה מושלם עד לעוד סופים מתוקים .
מתנשפים נשכבנו צמודים ונסחפנו לשינה ,אצלי מלאת חלומות.
אחד מהם מאוד מיני. כשהתעוררתי רטובה ומתנשפת מצאתי את עצמי עטופה בו. הרגל שלו בין רגליי והיד שלו מחבקת אותי. הקירבה הזו....מדליקה אותי כל כך.
יום שמש נעים והקונדסון לוקח אותי צפונה לארוחת בוקר ,לטיולים במקומות מענינים ,חנויות מיוחדות וקונה לי מתנות מכושפות. איזה יום קסום ואני מביטה בו ונהנית כל כך. איזו שלווה ,מה צריך יותר מזה .
חוזרים הביתה למזגן ,רואים סרט ביחד והוא קם לסדר את הבית ולהזמין אוכל. אני מכורבלת עם השמיכה על הספה , הראש מנומנם אבל המוזיקה ברקע כיפית כזאת.
צלצול בדלת.,השליח של הסושי ? אההההה
האושים ולושי מפתיעים עם עוגה ונישבוקים !!!
איזו הפתעה כיפית. כל כך שמחתי שהקונדסון הזה מערבב אותי ככה עם החברות.
איזה כיף !! הדברים האלה מרגשים אותי ממש.
לא צריכה מחוות גדולות .אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. תמיד.
אחרי שהלכו ,נמנמנו מול הטלויזיה .
אני בהכרת תודה כזאת גדולה.
מודה לו שוב ומחבקת אותו.
כשהוא מסיע אותי הביתה יום למחרת ושם את השיר video games של לנה דל ריי
הלב שלי נמס סופית מרוב אהבה.
It's you
It's you
It's all for you...
❤
מרגישה שהגוף שלי באיזה תהליך
מרגישה שצפים המון דברים שלא העזתי להתבונן עליהם,או שדחקתי אותם הצידה ועכשו אני מצליחה
אבל הגוף מגיב בהתאם.
בעיקר הבטן.
פחד משתחרר (וואו ועכשו נחתה גם עוד תובנה )
זה מחליש אותי.
כשמרכז הגוף לא מאוזן הכל לא מאוזן
אז אני מנסה לעשות עבודה.
מבינה גם כמה אני בפוסט טראומה בקטע של תקשורת זוגית ותקשורת בכלל. כמה ספגתי תגובות שגרמו לי בסופו של דבר לשתוק.
אבל דברים משתנים. לאט ובצעדים קטנים אבל משתנים.
מרגישה שאני מסוגלת לבטא את הרגשות שלי ,הרצונות שלי.לא תמיד במיידי ולא במאה אחוז ,אבל מעיזה ומצליחה (רוב הזמן )
אני מבינה שאני צריכה לתקשר מה שחשוב לי
בלי לחשוב שאני מפריעה /מטריחה/מנג'זת.
לבקש עזרה ,להסביר,לענות ישירות בלי להקטין,בלי לטייח כי הכל חשוב.
כי אני חשובה.
כי -אני חשובה !
אז בשיחה אתמול לקח לי זמן לעבד את הדברים
לקח לי לילה שלם של מחשבות להבין מה אני צריכה בקלאוז'ר
רמז: חיבוק ומילים רכות. אני צריכה רוך.
כי כל תהליך כזה מרגיש לי תלישה של קוצים.
זה כואב ,זה משאיר את העור חשוף ועדין
זה משאיר את הנפש חשופה ועדינה.
אז לאט לאט
חבק אותי אלייך בשתי ידיים
תגיד לי שאתה אוהב.
והעור החשוף הזה יירפא
והווליום יירד.
💖
