בנאטרז' ,אחת הסדנאות עסקה בהתמודדות עם פחד.
המנחה אמרה לנו לנשום ולרקוד לפי צבעים.
הסבירה על הצבע,המקצב שלו,המשמעות שלו.
כמובן שריקוד הוא ריפוי עבורי ורקדתי את כל הצבעים לפי הקצב
האדום עם רקיעות הרגליים
הכחול עם תנועתיות של הידיים כמו מים
הצהוב בקבוצה עם מחיאות כפיים ושריקות
והירוק בטור אחריי ומלפניי.
אחרי שכל הצבעים עברו לנו בגוף הגענו אל צבע הלב . ערסלנו אותו בריקוד ומסרנו אותו לאחר.
הרגשתי שאני ממש מחזיקה תינוק והרי חשבתי שהלב שלי חזק. מסתבר שלא.
כששלב המוזיקה נגמר והאנרגיות זרמו לנו בגוף
המנחה הניחה גליונות נייר וטושים מפוזרים על כל רצפת האוהל.
המשימה היתה- לרשום את הפחדים שלנו.
להסתובב מסביב,להרים דף ,לקרא את הפחדים של האחרים ולהוסיף את שלנו
כתבתי על הפחדים שלי לגבי הילדות ,ההורים ,המוות.
הסתובבתי בשקט בין הגליונות וקראתי פחדים של אחרים ופתאום משהו זז בלב. רציתי לחבק את כולם.
ליד גיליון אחד עצרתי . היה רשום שם בטוש צהוב
'הפחד להיות ספר פתוח -ולא מעניין'
לא יכולתי לזוז. דמעות החלו לרדת בלי שליטה.
הרגשתי שהאדם שכתב את זה ,קרא את המחשבות הכמוסות שלי.
בינתיים המנחה חילקה סרטי בד ואמרה לנו ללפף אותם סביב המקום בו יושב הפחד.
ליפפתי את הבד סביב הזרועות שלי,בחלק שבין הכתף למרפק. נשכבנו על הרצפה ובהנחייה דיברנו אל הפחד. מה הצבע שלו? למה הוא יושב שם ? מה הוא רוצה להגיד ? מה המסר שלו?
צבע הפחד שלי הוא צהוב. זו הסיבה שאני כנראה לעולם לא לובשת את הצבע הזה. מחליא אותי.
על אחרים הוא נפלא. עליי- מרגיש כאילו הבגד אוכל אותי.
ולמה בזרועות- המון תובנות נחתו מאז. למה בזרועות? מהמקום של העשיה,מהמקום של לתפוס מקום,מזכרונות של ידיים שאוחזות בי בכוח ומטלטלות.
מהמקום של לפתוח את הידיים הצידה ,במיוחד כשאני רוקדת. אני רוקדת עם הידיים כמו עץ ברוח עם המון ענפים שזזים בכל מקום.
הפחד צרח לי את המסר שלו באזניים והדמעות המשיכו לרדת.
בתרגיל הבא פרמנו את רצועות הבד. הודינו לפחד על המסר החשוב שלו והמשכנו לשכב על הרצפה לעוד כמה דקות של הנחיית נשימות של המרצה.
הסדנה המשיכה ,אך אני קמתי ויצאתי משם.
הרגשתי שצריכה לעבד את הכל. לשהות שם בתובנה הזו ,בהרגשה הזו.
עברו כבר שבועיים ובכל פעם זה עולה לי במחשבות.
הפחד הזה,המסר הזה
ובעקבותיו עולות שאלות,תחושות בטן מול תהיות.
איפה זה הופיע בעבר ואיך זה חוזר היום במשמעויות אחרות.
ועדיין ,
לעולם לא אלבש צהוב.