איה

❤

לא מצוברחת.

אלא רעה. 

בא לי להכאיב למישהו. 

לא בגוף. 

בבטן. 

במשך שעה על השעון. 

להדגים לו את ממה ששנים אני מפנטזת שיעשו לי, אבל שום גבר שפגשתי לא היה מסוגל. גם לא (אבל לא רק) כאלו שמטיילים פה באתר ומצרפים כל מיניי שמות תואר ליד שמם וברגע האמת הם לא דילברו*. הרבה יותר מידיי פקה פקה, ואני ואני, ופחות מידיי מעשים. 

אז אותו אחד ידע שבאותה שעה הוא לא רק מגשים לי את הפנטזיה של כאב והשפלה. הוא גם, במידה מסויימת, משלם את המחיר בשם המין הגברי המאכזב כולו.  

השעה הזו תיהיה מורכבת  בעיקר ממימוש פנטזיות שלי כנשלטת, על הגוף שלו. אבל, בכדי שתיהיה אפקטיבית, גם פנטזיות שלו. אין הרבה זמן בשעה. אז אולי אחת מהותית.   

אחרי זה ניקח בחשבון גם זמן התאוששות. כי סהכ אני לא באמת רעה. פשוט מנסיון, אני יודעת שאני יכולה לגרום לאנשים מבוגרים לבכות. 

* לדלבר, למי שלא מגיע מתחום ההייטק ולא מכיר, הוא אימוץ לעיברית של הפועל to deliver. 

חצי זרוקה על המיטה בצד שצמוד לקיר, עדיין עם הבגדים, שלא מספקים שום כיסוי או הגנה או מראית עין של סיטואציה בטוחה. במחשבה שלו, במבט שלו, אני כבר ערומה ומזויינת. וזה למה הוא כלכך רגוע. מה בחורה כבר יכולה לעשות בחדר נעול, בדירה נעולה בקומה חמישית באיזה סתם בניין בשכונה שאף אחד לא שואל בה יותר מידיי שאלות, גם אם זה נשמע כאילו לא הכל ממש בסדר? אז הוא יודע שאני יודעת שאני קצת שיכורה מידיי וקצת לקחתי שכטה אחת (או שלוש) יותר מידיי. ונניח שאצליח להתאפס מספיק כדי לגבור עליו. אז מה? לצאת מהחדר הנעול (ראיתי אותו. הוא שם ת'מפתח למעלה על הארון. הוא מגיע בקלות, אני צריכה כסא לשם. ואין כסא. כנראה בכוונה). ואיפה הנעליים שלי? והחזיה? שהורדתי מיוזמתי החופשית על הספה בסלון כשעוד הכלל הרגיש לי סבבה. ונניח שבהחלטה של שבריר הרגע אני אבין שעדיף שאוותר על כבודי ושלמות כפות הרגליים שלי ואברח ככה עם ציצים מתנדנדים כי האופציה להשאר תיהיה כנראה יותר גרועה. אבל הבית נעול. זה היה הגיוני שהוא נעל כשנכנסתי. לא השכונה הכי טובה בעולם. והשעה מאוחרת. ולא היינו רוצים שיכנסו פתאום אנשים. באתי לערב סבבה. רק שלא הבנתי כשנכנסתי, שאני זו המסיבה. וכל זה עובר לי במוח הלא לגמרי מאופס שלי כשאני על המיטה שלו והוא עומד ליד עם בקבוק בירה חצי מלא ביד והגוף היפה שלו כשקודם עוד בא לי עליו כשהוא הוריד ת'חולצה שהתמזמזנו על הספה. הוא לוקח עוד לגימה ומסתכל לי בעיניים. הזין שלו מתקשה ומתנפח בתוך הג'ינס כשהוא רואה את ההבנה מחלחלת לי לתודעה. הכל היה מהונדס לשם ואני נפלתי במלכודת כמו טיפשה. וזה מחרמן אותו. מחרמן אותו שהוא הביא אותי, צעד אחרי צעד למצב הזה. מחרמן אותו לזיין משהי שהוא יודע שהיא לא באמת באמת רוצה (שאולי בנסיבות אחרות כן. אבל לא ככה) אבל מבינה שאין לה הרבה ברירה. הוא יכול להשיג זיונים בהסכמה בלי בעיה בכלל. גם אני זרמתי איתו קודם על הספה. אבל זה לא מעניין לו ככה. לא מעמיד לו חזק מספיק כמו אחת קצת מחוקה מידיי שלא רוצה ואין שום דבר שהיא באמת יכולה לעשות נגד זה. 

כשנותרתי רק אני מהמשפחה?  

(לא משהו דרמתי, רק צפיה משפחתית בג'יימס בונד בקולנוע. רק שכולם אינם). 

רק חסר לי זין לשבת עליו. 

נשאר ממנה עוד יום וחצי. 

אני סאקרית של נקודות סיכום. כל הזדמנות למנף להתחלה חדשה. אני לא יודעת לדמיין את חיי בלי שבכל רגע נתון אני אנסה לדחוף עוד קדימה.  

סה"כ לא רע לי. זה משתקף פה בכתיבה. אכן, כשלא רע, קשה יותר לכתוב. נכון, יש לא מעט כותבים מקצועיים ואני אפילו נהנת לקרוא אותם, אפילו שזה טכני וחוזר על עצמו, אבל הם עושים זאת היטב. אבל אי אפשר להשוות לכנות והעוצמה שבכתיבה מתוך ייסורים. 

אז אין ייסורים, ולכן אני בקושי כותבת, רק הערות קטנות לעצמי שיזכירו לי את ציר הזמן. זה שכואב לי הגוף ואני עייפה, אלו לא ייסורים, זו כבר השיגרה.   

גם בדסמ אין, אז אין מה לכתוב פה. ככה זה שכלובי לא עושה מבחני קבלה. ואז את מוצאת את עצמך (אני מצאתי את עצמי) עם בחור טוב שלא מסוגל להשאיר עליי אפילו סימן ורק המחשבה שיכאיב לי, כואבת לו יותר. מה שכן נחמד, זה שאפילו אחרי שנתיים, אני מגלה שאני עדיין מצליחה ללמד אותו דברים חדשים. להיות בצד השני אני לא רוצה. לא רק כי זה פחות מדליק אותי, אלא בעיקר כי אני יודעת להכאיב ונהנת לראות אנשים כואבים, אבל אצלי זה אף פעם לא בא ממקום טוב. אני בוחרת לא להתחבר לצד הזה. ואז מה נשאר, להפעיל אנשים? לנהל? את זה אני עושה כל יום, כל היום. זו לא אטרקציה. 

אז עוד יום וחצי לשנה הזו (בייבי, שמת לב שאתמול עברו שנתיים?). תחושה מוזרה, של אמצע. לא של סוף והתחלה.  זה חבל, יש משהו כיף וחגיגי בארוחת ערב עם חולצה לבנה. זה כבר לא יקרה השנה.   

מה כן יקרה? לא יודעת. מהנסיון שלי, זה בטח לא יקרה מעצמו או ממישהו אחר, אלא משהו שאני אזום. אבל בפולניה אומרים שתמיד יכול להיות יותר גרוע. אז זה בסדר להגיד אפילו בקול רם. שסה"כ לא רע. אולי אפילו טוב. 

לא, זה לא נכון. 

ממש לא מגיע. 

לפעמים יש דברים שעושים, ואין עליהם מחילה. 

עליה בשכר של 17.5% + בונוס של $10K בעוד חודשיים (בגין איזה פרוייקט נקודתי) והנה אני עובדת גם בשישי.