איה

מספיק כדי לבוא, לענג וללכת? 

בגיל 45 הוא גילה שהוא אלרגי לחתולים.

אצלי במיטה.

אבל העיקר שסדר העדיפות ברור. גם כשהאף שלו נסתם, העיניים הפכו לאדומות והגרון גירד (זה השלב שאני כבר התחלתי לחשוש) הוא לא עצר. ואחרי שהפך ודחף, חפר וחפן (ואני כבר חשבתי איך אני מסבירה לכוחות ההצלה למה הוא לא לקח אנטי היסטמינים כשעוד אפשר היה לעשות משהו) הוא נישק אותי, התנצל שלמרות התוכניות לא ישאר לישון והלך להציל את עצמו. 

ואני הייתי מלאת התפעלות מכושר העמידה שלו, ובעיקר מסדר העדיפות. מהיום אני יכולה להגיד שמישהו בחר להיות איתי במיטה על פני אוויר לנשימה. 

מיאו. 🐈

אני כותבת על זה הרבה. הקושי שלי להרפות, לשחרר. את הגוף ואת הלב. זיכרון השריר שלי הוא קפוץ. הלב גם הוא מסרב להרפות ולהפתח לגמרי. בטח כשהפגיעה כלכך ודאית ומעבר לפינה. הציניות ועייפות החומר ניכרת.  

אני צריכה להרפות. 

ולא יכולה. 

אכזבה. 

להתפלש בה או לזוז ממנה? 

כמה אני שונאת את עצמי כדי לחזור על אותן טעויות? 

כמה אנרגיות יש בי להתחיל שוב הכל מהתחלה? 

ובשביל מה? כמה מטומטמת אני למצוא את עצמי שוב באותה נקודה? נעה במעגלים, לא מצליחה להתקדם. כמו עכבר עיוור במבוך. כמו בהמת משא על מדרון ההר. מחזיקה את עצמה לשים רגל אחרי רגל במעבר הצר רק כדי למצוא את עצמי שוב עושה את אותו מסע.  

כן, בתחלס אני לגמרי מגזימה. 

יושבת וסופרת את כל הטוב שיש לי ולא מאמינה. 

המאזו שבי מושכת למטה. התגעגעה לתחושת הבטן המתהפכת. אולי בה אני צריכה להלחם. אולי כל מה שאני צריכה זו חופשה? 

להגיש מועמדות למשרת דירקטור פיתוח בחברה שעבדנו בה לפני כמה שנים, רק כדי שאוכל לפטר את כל אלו שלא אהבנו אז. 

נניח, שהאוטו מת ביציאה משלולית ענק (יכול היה להיות גרוע יותר, הוא יכול היה למות באמצע השלולית). ואבדה גם לוחית הזיהוי הקידמית (לא נורא).  

וכן, אין מה לעשות, הוא כבר בן 12 (11 ו 11.5 חודשים אבל מי סופר?) ופשוט אני כלכך אוהבת אותו שקשה לי להפרד. החופש שהוא היה עבורי. בטח ב 4 שנים האחרונות. כשהוא רק שלי. 

צריך לדעת לשחרר. גם רכב. ולחפש אחד אחר. ואחרי מחשבה אני רוצה בדיוק אותו דבר. כי אני אוהבת את הרכב שלי כמו את הגברים שלי. מנוע משמעותי, מרחב פנים רציני וזוית ישיבה נוחה. 

או לפחות לעבור ללקוח הבא. 

אחד המהנדסים שלי שלח לי אתמול מייל. הודה לי שהכרחתי אותו ללמוד נושא מסויים כשהתחיל את התפקיד. אמר שיבדוק משהו שביקשתי שיבדוק. 

וחתם את המייל במילים - איה תמיד צודקת. 

my job here is done.  

(נשבעת שמתחת עדיין יש נשלטת. כזו שתמיד צודקת. אבל עדיין, נשלטת). 

אז אחת כזו שגונחת

ונאנחת

ומשתפת את כולם בהנאה שלה

בא לי ממש. 

חיבוק של חבלים. 

חיבוק של חום גוף.

ולדעת שאפשר להרפות.  

ואפשר להרפות כי זה לא רק זמני. לא רק לערב. לא רק לשעות גנובות. לא רק לסיפוק תאוות הגוף. 

להרפות ולצלול לתוך החום.