איה

מעניין איך היה נראה הפרופיל שלי אם הייתי גבר?  

האם הבסיס היה דומה בתוכן? 

או שהייתי מרגישה צורך להתהדר בנוצות צבעוניות ולקשט בטייטלים שנראים כמו קישוטים צבעוניים של פסטיבלים במזרח? מרחוק ציבעוניים ונוצצים ומקרוב הכל נייר וקרטון צבוע שיהפוך לעיסה עם הגשם הראשון. 

אני, סתם הייתי אחת שאף אחד לא אהב. 

לא מהודקת מספיק. 

הרבה יותר מידיי חכמה למה שטוב לה. 

ואפילו בלי נטיה להרס עצמי רצינית מספיק כדי שזה יהיה מעניין, רק שלל טראומות ודפוסי התנהגות לא מועילים. 

כנראה גם בגיל 50, עם השיער המאפיר, המשכנתא והיוגה בקאנטרי עדיין נמצאת שם זו בת 24 שרק רוצה לעשות בלגן. 

האם קיימת אהבה? 

אז מה הטעם? 

הייתי עסוקה בלאונן 

(יום עבודה מהבית, קווים לדמותו). 

הגעתי הבוקר למשרד אצל לקוח. זה לקוח שאני מגיעה אליו פעם בשבוע ואין פה מקומות קבועים (כיאה להייטק). אחד המנהלים יושב בעמדה החביבה עלי. 

ישר הוא שאל אם לקום לפנות לי את העמדה. 😄

עוד יומיים לעבור (כן, יומיים, לא אחד). עוד יומיים שבהם השכול האישי מתערבב עם הלאומי והעבר עם הווה ועתיד. 

כמו שבת דודה שלי אמרה, אצלנו הכאב כבר הפך לגעגוע. את השנים בלי סופרים בכפולות של עשרות. והתעוזה (או הטיפשות) שליוו אותנו בגיל הנעורים, כשלא פחדנו על עצמנו, מתחלף בגאווה ודאגה מתמדת כהורים.  

מחר הילדים שלי (הבכורה במדים) יבואו איתי לבית עלמין לבקר את הדוד שמעולם לא פגשו. מחרותיים את הסבתא שזהו יום הולדת ה 76 (כן, ילידת ה' באייר תש"ח) וגם אותה לא פגשו. השנה עברתי עוד נקודת ציון, אחרי שחייתי יותר שנים בלעדיה מאשר איתה, עברתי אותה בגיל, עכשיו אני גם יותר שנים אמא (וכשהבכורה שלי מעצבנת אותי מאד, אני אומרת לה שבגילה כבר הייתי יתומה וככה לא מתנהגים לאמא. פולניה זה פה). ואנשים קרובים לי, גם הם חלק "ממשפחת השכול" וכבר אי אפשר לדעת לאן להוליך את הכאב. הסיפורים של מלחמה זו, אזרחים וחיילים, קורעים עוד קרע בנשמה.  

אני כבר יודעת שמתישהו יגיע השיר, או הנאום שיגעו בפנים, אפילו שאני כבר כלכך רגילה. שהגעגוע יחזור להיות כאב חי ופועם כאילו לא עברו עשרות שנים. אני שמחה. אני שמחה שאני חייבת לעצור ולכאוב ולחשוב ולזכור ולאוהב. 

אוהבת אתכם, אהובים יקרים ורחוקים שלי. מחר וכל השנה. 

אני מחפשת נורמליות בתוכי. מחפשת תחושות שהיו פעם. כלכך הרבה פעמים בשנים האחרונות כתבתי על גיברתי האמיתית, ההפכפכה וחסרת הרחמים, הגוף שלי, שמלהטטת ומתעתעת בי. 

איך החיים שלי היו נראים בגוף שמתנהג אחר? 

אני רוצה להשתוקק לזין, למגע, לגוף, לליטוף, לכאב. מוצאת בתוכי רק אדישות. לא איכפת לי. לא מוכנה נפשית לוותר על הרפתקאות אהבהבים, על מיטה סתורה ורטובה וחדר שינה מדיף ריחות גוף והפרשות, על שיחות טלפון (או הודעות) מלוכלכות (מאד מלוכלכות. מאד מאד מלוכלכות. אני אוהבת דיבור מלוכלך). ה"אין" הזה מפריע לי. זה אפילו לא חלל ריק. הבור מלא עד שפתו בחול וחצץ. 

פה קבורה החרמנות שלי, תחת אבק גיל המעבר. 

לאיש שמצליח להצחיק אותי ולפגוע בי יותר מהכל. 

גאה בך, תמיד. על הדרך, המעש, הרצון ללמוד ולעשות יותר טוב. 

שמחה שאתה כבר במקום להתחיל לקטוף פירות. אין כמו  מושבניק לדעת שהצלחה בין לילה היא תוצר של הרבה מאד עבודה קשה. 

מאחלת לך רק טוב. 

זה החוסר ביטחון שלי או שפשוט לא סוג תשומת הלב שאני מחפשת?