איה

שכשאני אומרת שאני לא מרגישה טוב, זה לא נספר בימים, אלא בשבועות. שבועות עד שיש שיפור. 

ובנתיים החיים ממשיכים. עבודה שצריך להמשיך לדלוור (ומזל שאני כבר לא מנהלת יותר!) ופרוייקטים חדשים למצוא, והבית, והילדים והחיים. 

לקנות פרחים שימותו אחרי שבוע בחום הזה

וזה לא מיותר לאהוב גם אם נפגעים

וגם אם אני לא מחפשת דבר כרגע, אפילו לא תשומת לב או חיוך, לא מיותר לשאול את עצמי, מה יגרום לי להיות מאושרת. 

מעש 

רשימות פעולה

סדר בראש ומחשבה צלולה. 

במקום זה אני אפופה בשרעפים מהרגע שהקצתי וכבר צהריים עכשיו. 

מנסה לצקת קצת צבע וחיות לתחושה הלא מפוקסת.  

ככה

מיתרגם בגסות לעיברית כפינוק. 

באנגלית אני מוצאת לו הגדרות מענגות יותר.  

מ  "to give in to something" הישיר והפשטני,

ל "to give in to one's own or another's desires " שהוא כבר כולל את מטרת ההתמסרות, מימוש התשוקה.  

מילון קיימברידג' מעלה ומוסיף, לא מדובר רק בהתמסרות להנאה, אלא גם במידה שאולי כבר אינה טובה לנו. כמו זלילת יותר מידיי שוקולד (וכן, יש דבר כזה יותר מידיי שוקולד, ממולץ לנסות בסיור הכולל טעימות ללא הגבלה במפעל שוקולד שווצרי כדי לחוות את החוויה). 

to allow yourself or another person to have something enjoyable, especially more than is good for you. 

פינוק היתר שלי כולל חוסר מעש נטול רגשות אשמה.

רצוי בלווי קרני שמש נעימות. 

ממש כמו ציור של דיויד הטינגר. 

להגיד לך שאני רואה

קטונתי מלהוסיף את השנקל שלי למצב שלנו כעם ומדינה. התחושות שלי אינן יחודיות. כאמא לחיילת שהיא דור רביעי בצבא, כאמא לבן (כן, היום יש גם בנות לוחמות, אבל לא שלי, וכן, אני יודעת, אין דבר שהוא ערובה) כבת דודה שכולה, כזו שאיבדה חברים (יש מישהו במדינה שאינו המעגל השכול?) קטונתי מלהציע פיתרונות, מלחשוב שאני יודעת טוב מאחרים מה צריך לעשות. נותר לי רק להתפלל בדרכי לשקט בארץ, לפחות ל 40 שנה, לחזרתם בשלום של כל החיילות והחיילים וכוחות הביטחון והשבת כל החטופים. לכל אחד יש את החטוף שהכי קרוב לליבו. נעמה לוי למדה בשיכבה עם הבת שלי. ואני מתפללת כל לילה לחזרתה לחיק משפחתה. 

חג אביב, חג חרות הפך להיות אצלי מהחג שאני מחבבת כילדה, לחג שאני מתעבת כמבוגרת (ושהיה הסמל להיפך מחרות) לחג שאני מעריכה כאדם חופשי. כל שנה אני חוזרת לשיר הזה. כל אחד צריך להוציא את עצמו ממצריים, לגאול את עצמו ולהעריך את החופש, את המשפחה שלנו הביטחון שלנו, הקיום שלנו. 

לשנה הבאה בירושליים הבנויה, ובקרית שמונה, ובבארי. 

ולחרות של כל החטופים

זה ללכת לים בשבת ב 7:30 בבוקר ולגלות עשרות אנשים, זוגות, חבורות של רק גברים, רק נשים ובודדים.

כולם מעל גיל 50. 

(ולהבין שאני חלק מהחבורה). 

במקום זה אני יושבת בחדר ועובדת. 

עוד קצת. 

עוד קצת ואוכל להתפורר שוב לרסיסים על הריצפה.  

בנתיים אני אסופה. מהודקת. מדחיקה. 

וזה יעבור? 

הגעתי לשלב בחיים שאני מתבאסת שפיספסתי מדפים שחמדתי לסלון בקבוצה של הוינטג'. 

(טיק, אורך 1.75)