איה

משהו שאתחרט עליו דקה וחצי אחרי שהוא נגמר. 

כמו משלוח בוולט. אורזים הכל לשקית ממנה הוא בא ושמים ליד הדלת. חד פעמי, מנחם כמו פחמימות ומשאיר צרבת קלה של "את יודעת יותר טוב מזה". 

אני יודעת, אבל עדיין זה מה שאני רוצה. 

מקהה רגעים של כאב על ידי בריחה. ההבנה נופלת עלי כשאני מוצאת את עצמי שוקלת ברצינות טיסה לאיזו בירה אירופאית במחיר מופקע לשבוע הקרוב. שם אני לא ארגיש את הבדידות, כי אהיה עסוקה במראות חדשים, בחנויות מלהיבות, וגם אעבוד, מהפינה של הגסט האוס, מוקפת באנשים שגילם מחצית משלי. כי הרי מה זה שווה להיות עצמאית אם לא לארוז את הלפטופ שלי ולטוס למקומות אחרים? 

בורחת, במקום לחיות את הרגע כמו שהוא. כואב. 

מאז שאני מנהלת, אני לא מפלרטטת יותר בעבודה (פרט חשוב להמשך הסיפור). 

לפני כמה ימים, יושבת עם עובדת שלי, מדברות על כמה גברים הם חסרי תועלת בבית (אותי לא צריך לשכנע, אני גרושה). היא מעלה טענה שנשים צריכות להיות עם נשים. כבר שמעתי את הטענה הזו בעבר וסה"כ אני מסכימה עם ההגיון שמאחוריה. 

ואז היא מיישירה מבט ושואלת מבלי להתבלבל "נו? אז מה את אומרת?" 

היום (בתקופת חיים הנוכחית) הפנטזיות שלי הן פנטזיות רומנטיות. 

אני מפנטזת על חיוך. על תחושת נינוחות בגוף. 

על נשיקה ארוכה והסטת שיער. 

על מגע חם שלא מגיע עם "אבל..." בקצה שלו. 

"אבל" של למה לא ולמה אי אפשר ולמה זה לא נכון ולמה זה תחום במקום ובזמן ולמה את לא יכולה לקבל דברים בסייסים של מערכת יחסים אבל (!) אני עדיין רוצה את זה ממך למרות שאני לא מוכן לתת בחזרה.  

אני יכולה הכל לבד, אני אפילו לא ממורמרת בגלל זה, לפעמים פשוט עמוסה וזה מעייף אבל הכל בר ביצוע. 

יותר נחמד לא לבד. 

אפילו לספק לעצמי תמיכה נפשית אני יכולה, אבל בסופו של דבר, פרט לגוף חם, זה הדבר העיקרי שאני רוצה ממך.  

וללכת לרקוד, זה יותר נחמד בזוג מאשר לבד. 

עשיתי סקווטים ונתפס לי החור של התחת 😱

זו לא מחמאה, זו דה- הומנזציה. 

מאדם פרטי הפכתי להיות נציגת השרלילות, השרמוטות, הזונות או סתם אלו שלא עושות עניין וזורמות בלי בעיה ואפילו נהנות, לא כמו אשתך.

זה לא אותי אתה רוצה, על כל חוזקותיי וחולשותיי, על כל פחדיי ומאויי. אלא רק את הפונקציה שאני יכולה למלא בחייך, והכי חשוב, בלי יותר מידיי בלגנים.  

אתה חושב שאני לא רואה את זה דרך כל המחמאות החלולות? 

תחזור לאשתך ולחיים שבחרת. אני לא סידרה לבינג' בנטפליקס להסחת דעת.  

הכנת הקפה של הבוקר בערום

מי ידע שרוגע יכול לחרמן? 

הגוף שלי הוא מכונת זיכרונות. הוא אוגר את כל התת מודע. הוא מחזיק את כל מה שאני מדחיקה. כל מה שאני מסלקת מהראש מהר עם דיסואציה מנוהלת ביד רמה. כלכך ביד רמה שאני אפילו לא מרגישה אותה. התהליך כבר מזמן עבר אוטומציה. אז הראש בשליטה והמח עושה אנליזה ומגיע למסקנה שמה הטעם? ועושה ראציונאליזיצה ומסלק כל מחשבה לא פרודוקטיבית וממשיך הלאה. 

אבל כל שאר הגוף?  מסרב לשתף פעולה. לא הקיבה ולא המעיים. לא השרירים ולא הגידים. הם זוכרים. הם זוכרים כל כאב, כל פגיעה. כל בגידה. כל התעלמות. כל אמירה מכווצת. הם זוכרים גם מגע. הם זוכרים תנועה. הם זוכרים למרחקים ארוכים שאני כבר שכחתי. 

ואני נושמת ונושפת משרטטת את גבולות קיומי ומנסה לחבר ראש ללב ולב לגוף וגוף לנפש ונפש לנשמה. ונזכרת באיך זה להרגיש שוב. 

אין פואנטה