|
|
|
החלל בעולמי
התערבב
בעולמך החלול
חיללתי אותך
חיללת דרכי
צלילים מעורבלים
איה, אויה, אח ואוח
יוצרים לחנים ערבים
חלחלתי אלייך
התחלחלת בעבורי
וככל שממשיכה המלודיה
החללים מתמלאים
מההרמוניה של הגרביטציה
יש סימנים שנועדו להישאר
ויש סימנים שנועדו להישאל
המתרפאים, נשארים.
המחליאים, מושאלים.
שפחה, חרופה ככל שתהיי,
עדיין על נפשך שמרי
שתיים בלילה.
מביט בצלקות הטריות על גופך המפוסל,
ורואה בהן את עצמי
אותך
שנינו.
נושק
ונרדם.
ממש חַלָקָה
מכף רגל ועד ראש.
אז למה היה צריך להשאיר שם חֶלְקָת אלוהים קטנה?
עכשיו תסבלי!
עוד בטרם הגעתי, היא דאגה לעדכן אותי על ההשקעה והטירחה הרבה שנתנה במטעמים לארוחת הערב. "אני מקווה שתאהב" אמרה עם כניסתי למטבח. פתחתי סיר אחד, גרפתי מעט עם כפית וטעמתי. אין ספק זה היה ערב לחיכי. המשכתי לסיר השני, משם לתנור ולמקרר והכול טעים בטעם מדהים. "טעים מאוד. כל הכבוד" הצהרתי בקול. "באמת? טעים לך? אתה סתם אומר" הגיבה מיד בחוסר ביטחון מוחלט. "אני יכול רק מהטעימות לסיים הכול" פירגנתי בכנות. "יואו איזה לקקן אתה. אתה סתם רוצה שארגיש טוב" היתעקשה. "לקקן?" שאלתי בתביעה. היא הבינה שטעתה.
כעת היא רכונה על ארבע, לשונה משתרבב קדימה ולפניה שידרה ארוכה של זוגות נעליים שמצאתי בבית. אפילו את נעלי הצבא גייסתי לשם כך. סביר להניח שעד שתסיים, היא כבר תהיה על בטן מלאה.
אז מי בא/ה לאכול איתי?
עריכה: ההצעה הנ"ל הינה רטורית בלבד. תודה על הנכונות, ההצעות והרעיונות האמיצים.
נפגשנו שוב כמו בפעם הראשונה,
את נראית טמירה, חזקה ויציבה.
לבושה בשמלה ארוכה וצחורה
מעוטרת בשרשרת לצווארך.
מבעד לדש בגדך ניתן להבחין
בקימורים חדים, מטופחים ורעננים.
אש בערה אחזה בקצותייך
מבקשת לחרוך הכול
שאיפה, נשיפה וחוזר חלילה
עד כלות הכול והקול.
כעת את מוטלת על הקרקע
לא שרשרת, לא שמלה,
מוזנחת ומפוזרת לכל צד
מקופלת, מכונסת ומרוטה.
עוברי אורח לא מבחינים בך,
הלוא כעפר לרגליהם דמית.
אש בערה אחזה בקצותייך
ביקשה לחרוך הכול
שאיפה, נשיפה וחוזר חלילה
עד כלות הכול והקול.
עם חלוף הזמן ורב הגעגוע,
אפתח שוב את החפיסה
ואוציא אותך שוב צחורה ורעננה.
אצית בך את האש
ואראה אותך בוערת מולי
סיגריה שלי.
- אתה בטח תכעס עליי
- למה?
- כי לא הייתי בסדר היום
- מה עשית?
- נפגשתי היום עם חברה טובה. דיברנו על כל העולם ואישתו..
- ו..?
- ואותך שכחתי להזכיר אפילו לא במילה אחת :(
- מזלך. ואת שמעון פרס?
- ממ.. וואלה גם לא
-
- אז אתה כועס עליי בגלל שמעון פרס?
-
- סליחה
- מאוחר מדי. לילה טוב
לוקח אותך איתי אל עולם אחר,
עולם בו הבעיות הן הפתרונות
השאלות הן התשובות
הכיף זה הכאב
האושר כשזה דואב
השליחות היא הריצוי
המטרה היא המיצוי
האני רק איתי
והרצון רק שלי
עולם בו האופל זה הלבן החדש
והערפל מצרך מבוקש
חולשות הופכות לחוזקות
חסרונות הופכים ליתרונות
מילים מספקות הוראות
סימנים מספקים תובנות
פחדים הם אתגר
קשיים הם העבר
בעולם כזה, אָתְּ העיקר
לא תרגישי עוד בּנֵכָר
האדום
הסגול
הכחול
והשחור
כולם היו תווים
של שיר אחד,
השיר שלנו.
את גיטרה.
היית פעם גוש בשר אולי,
אבל זכרי
אם תזייפי
את כבר לא תהיי
גיטרה
שלי
היא נכנסה לחדר ולגופה גופיה בהירה צמודה, חצאית פרחונית קצרה ולרגליה נעלי אצבע.
ביחד איתה נהדף פנימה גל ריחות מרענן אשר הקשה על האבחנה מה מהם מהקרם פנים או גוף, סבון או שמפו, בושם או דאודורנט.
לסימן שלי היא התיישבה מולי, רגליה צמודות ועל ברכיה הבהירות הניחה את כפות ידיה.
היא הביטה בי כאילו מבקשת למוצא פי.
הסתכלתי עליה בחזרה ונעצרתי כשמבטינו נפגשו.
חייכתי ברכות והיא חייכה חזרה במבוכה ופתחה ואמרה: "אתה יודע, בכל פעם שאני יוצאת ממך אני מרגישה כאילו יצאתי מטיפול".
"כלומר?" מיהרתי לשאול.
"תראה, אמנם אצל הפסיכולוג שלי אני יושבת על הספה ופה אתה קושר אותי לשולחן, מיטה או עמוד. אבל בשניהם אני חשופה לחולשותיי, מתמודדת עם מגבלותיי, מבטאת את כאבי, מאפשרת לחדור אלי לכל פתח שרק קיים ולהעמיק בו ככל הניתן. כאב קטן מתחלף בגדול, דמעות מלוחות צורבות את בשרי וכל גילוי חדש על עצמי הופך אותי ליותר ברורה וקוהרנטית".
היא הפסיקה לרגע ברצף מילותיה ואני הגבתי בהמהום קל.
ואז המשיכה: "והאמת, תמיד לאחר מכן אני חשה משוחררת ושלמה הרבה יותר עם עצמי. אם הגעתי עצובה אני יוצאת שמחה, אם הגעתי מפורקת אני מרגישה מחוברת ואם נכנסתי מורכבת אני מרגישה אינטגרטיבית".
"מעניין" הגבתי בפנים חתומות וקשובות.
"כן, זה באמת מעניין. איך קוראים לזה? קתרזיס?" היא חייכה.
"בלועזית קתרזיס, בעברית הזדככות או טיהור" עניתי.
דקת דומיה חלפה לה כשמבטה לקרקע ועיני צדות את עפעפיה הנעות למטה ולמעלה.
ואז זקפה את ראשה ואת שכמה, הניחה את ידיה לצידי גופה כשאגודליה אוחזות בקצוות חצאיתה והישירה אלי מבט.
"אז איך תזכך אותי היום להנאתך, אדוני?" היא שאלה בקול מזוהם.
העפתי מבט לשעון העגול שעל הקיר ועניתי; "מצטער, נגמר לנו הזמן".
--
היא הלכה. עצובה, מפורקת ומורכבת.
