|
|
|
כשהיא צירפה תמונה של כפות רגליה מלאות האקזמה,
היא קיבלה לפחות עשרים לייקים בדקה
ואפילו כך לא הגיעה עדיין לסיפוקה.
(לכן הייתה צריכה להוסיף עוד תמונה
והפעם פסוריאזיס בברכיה,
כזו הפתעה נעימה)
אבל אתה הוא גם אחרי פוסט מלא השראה,
תיסתפק במקרה הטוב בארבעה
וגם זה לאחר ימים חמישה.
(לכן הייתי היה צריך להוסיף את הפוסט הנוכחי
והפעם ללא השראה רק להציב ראי,
בלי שום כוונה לטרוניה ונהי)
היא הגיעה הביתה חבולה, פצועה ודם נוטף מרגליה. "הייתי עם נעלי עקב, מיהרתי, מעדתי וכתוצאה מכך השתטחתי בעוצמה על הכביש" שיתפה בכאב לתמיהתי על הנסיבות. נטלתי את תיקה ממנה והשכבתי אותה על הספה בסלון. חיטאתי את הפצעים, חבשתי אותה ברחמים והשקתי אותה בתה צמחים.
"וואו תודה איזו מסירות", היא אמרה בחיוך מיוסר. "את יודעת, זה קורה הרבה. את לא הראשונה שנפלה וככל הנראה לא האחרונה" ניסיתי לעודד את רוחה. ידעתי שיותר מכל, כאבה לה המבוכה שבנפילה ופחות הפצעים שנפערו אצלה. כשהיא סיימה את התה המהביל, היא כבר הייתה הרבה יותר רגועה ורעננה.
"אבל אתה יודע מה מעניין?" הרימה פתאום את מבטה ופנתה אלי. "מה מעניין?" שאלתי בסקרנות. "המעניין, זו ההתייחסות האכפתית שלך לפצעיי. אתה הרי משאיר בי מדי פעם סימנים וצלקות ולא מטפל בי ככה, אז למה עכשיו כן?" הקשתה. "אה, זה.." הגבתי בחיוך כשהבנתי לאן חתרה והמשכתי; "זה פשוט. את הפצעים שאני עושה, אני לא יכול לרפא. מה שאין כן כשהפצעים הם של גורמים אחרים, אותם אני בהחלט יכול לקומם, לשקם ולרפא".
וברוח היום, משיריו של יהודה עמיחי;
היינו מאושרים יחדיו
כמו שניים על פלקט שמפרסמים משהו
שלא יהיה שלהם לעולם.
ועל שלטים ברחוב היו כיוונים
ושמות מקומות ומספרים רבים
ולא לב אחד פועם אדום.
ואל תאמר, יהיה אשר יהיה
ואל תאמר מה שהיה כלא היה,
האמן לחלומות, האמן לבתים העזובים,
האמן לגרוטאות, הקשב לעברם המפואר
האמן לשעווה שעל השולחן
שהיתה נר, שהיתה חלת דבש
ואל תאמר, אהיה אשר הייתי
כי לא תהיה אשר היית. ואל תשכח
שגם פרדס אפל נותן פרחים לבנים
ואל תשכח אותי.
סתם שתדעו,
יש מקומות שהם אפלים אפילו יותר מהכלוב.
בתי חולים למשל...
עריכה: אגב, אצלי הכל בסדר
- תגיד..
- כן?
- למה יש את הביטוי "מילה של גבר" מה עם "מילה של אישה"?
- במקומות שבהם מָלִים נשים, יש גם מילה של אישה
- באמת?
- לא. כלומר כן מָלִים, רק בלי המילה
- לא הבנתי
- תראי, הן כעת לא אישה ולא גבר, רק עוד חפץ. לחפצים אין מילים
- אוקיי. זה עדיין לא מסביר למה במקומות שלא מלים נשים, עדיין אין לאישה מילה..
- אכן קושייה. אבל לך דווקא כן יש מילה
- באמת? מילה של אישה או של גבר?
- קטגוריה חדשה. מילה של שפחה
- והמילה תקפה, חזקה ומשמעותית לפחות כמו הביטוי מילה של גבר?
- כשאת מצרפת אותה למילים נוספות על בסיס קבוע, היא אפילו חזקה יותר
- ומהי המילה?
- "אדוני" (כן, אדוני, בבקשה אדוני, אשאל את אדוני, אחשוב עם אדוני, אבקש את רשות אדוני)
- החכמתי אדוני (:
- בהצלחה
- תודה רבה לך!
-
- ממ.. סליחה. תודה רבה אדוני.
- בבקשה. ועכשיו קישטה ובלי מילה..
החלטנו לצפות בפרק מהסדרה The Night Of. פתחתי בירה, פיזרתי נשנושים על השולחן הסלוני הקטן (לפעמים קטן מדי) והתיישבתי על הספה עם השלט ביד. בפיה היה רעיון מהפכני, שנצפה בחדר שינה. הסכמתי. אחלה מיטה, מצעים לבנים – תואמים את רוח הימים הנוראים, במקרה ואשתעמם אוכל גם להירדם בלי מצפון על כך שאזדקק עוד להתעורר, בקיצ' רעיון מעולה. היא צועדת לחדר שינה ואני דקה או שתיים אחריה. כפות ידיי מלאות בכיבוד שרק לפני רגע סודרו לפי סדר האלף בית (א.יכות ב.ררה). בחדר, היא כבר ישבה על המיטה כשלגופה כותונת לבנה ארוכה המכסה את רוב ירכיה, רגליה פרושות לאורך המיטה וכפות רגליה מכונסות תחת השמיכה. יד ימין מורמת אל על אוחזת בשלט של המזגן ובאמצעות האגודל מווסתת את הטמפרטורה הרצויה. יד שמאל מונחת על המיטה לצד גופה ומבין אצבעותיה מבצבץ לו שלט הטלוויזיה.
נעמדתי חסר אונים. ידיים עמוסות במצרכים, בקבוק בירה פתוחה תחובה לי בבית השחי מאיימת להחליק בכל רגע ואין ממש מקום כדי להניח את הכבודה. כשהיא התפנתה לסייע במבוי הסתום אליו נקלעתי, היא הציעה שאניח הכול על הריצפה ליד המיטה. שוב הצטערתי בפעם האלף וכמה, למה אין לי שולחן-מגש-מיטה כזה שמופיע בכל סרט רומנטי קיטשי שקיים על פני היקום. "אילו היה לי, הייתי מניח עליו את הנשנושים, מציב אותו קרוב אלי מעל החזה, לא הייתי צריך אפילו להושיט את היד אלא ישר מהצלחת לפה ובלי להוריד את העיניים מהמסך..." פנטזתי לעצמי.
ובחזרה למציאות;
חמש דקות מאוחר יותר, התמקמתי על המיטה כשהיא רכונה על ארבע משמשת לי שולחן-מגש-גוף כזה. ראשה מימין, ישבנה החשוף משמאל ועל גבה פזורים הנשנושים (איכות משמאל, בררה מימין). לרגע קט היא עוד חשבה להישאר עם הכותונת בד שעל גופה, עד שציינתי בפניה שגם בשולחן הסלוני אין מפה. רגליי השתרכו תחת גופה וכפות רגליי בצבצו מצידה השני. הסדרה החלה לרצד על גבי המסך וככל שהתארכה, היא שקעה בה ואף לרגע כמעט ומעדה. כדי לאזנה, תחבתי לאחוריה פלאג עבה וארוך מספיק כדי שתתכווץ ולראשה הצבתי את דלי הפופקורן הגדול דיו כדי שיעטר את ראשה. היא הייתה מכווצת ויציבה להפליא ואת הסדרה סיימתי כשעל הנשנושים לא ויתרתי.
בעשר דקות האחרונות מצאתי לה שימוש נוסף, שולחן-מחשב-גוף כזה. עכשיו שסיימתי גם לכתוב את הפוסט הזה ואין לי עוד צורך בשולחן, נראה לי שאשתמש בה בתור מנורת הלילה האישית שלי. אדליק אותה עד שאתעייף ואכבה לכשאחליט להירדם - The Light Off.
כל פעם שהיא מעלה פוסט לבלוג והמוני גברים עטים כדי ללייקק לה, אני נזכר בסיבוב היומי שלי עם אהובתי משכבר הימים, 'איף'.
כמדי יום כשאנו נכנסים למתחם המגודר והייעודי לכלבים, כל הזכרים הנוכחים עטים עליה כמוצאי שלל רב ומבקשים את תשומת ליבה.
אך אף אחד מהם לא מחזיק מעמד יותר מדקה או שתיים, את כולם היא ממצה לאחר גלגלון, קפיצה, גיפוף, חיכוך וגלגול עיניים.
כשההתלהבות שוככת וכולם כבר עברו לפניה כבני מרון, היא באה ומתיישבת מולי, מביטה בי בעינים נוגות, כנועות, כמהות לתשומת לב.
ואני מצידי, מחליק לה ליטוף קל על הראש, מאשר את תחשותיה הסותרות וצועד חזרה כשהיא הולכת לה אחריי בבטחה ובהערצה.
לפעמים אני לא בטוח מתי אני נהנה יותר;
כשאת ממלמלת די בבקשה תמשיך ואני מפסיק,
או כשאת מֵיָלֵּלֶת די בבקשה תפסיק ואני ממשיך.
אבל אמש,
כשראיתי שבשני המצבים את נוטפת כמעיין המתגבר,
הבנתי שהספק רק אצלי ואילו לך זה בכל מקרה נהיר.
היא אמרה פעם, "איזה אכזרי נשמה אתה"
חשבתי על זה ואני עדיין לא בטוח לגבי האכזרי, אבל בנוגע לנשמה היא כנראה צודקת.
הנה למשל עכשיו; היא שוכבת עירומה על הריצפה הקרה (קרה? תלוי את מי שואלים, אני דווקא חושב שהיא פושרת ונעימה), אזוקה לרגלית המיטה לשארית הלילה וגאג כדורי טבול בדבש ממלא את חלל פיה.
אה וגם כיסוי עיניים ואטמי אוזניים, כדי שהטלוויזיה לא תפריע לה לישון..
נשמה, או לא?
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה
זלזול הערכה
רמיסה רוממות
פגיעה לשמה נגיעה לנשמה
התעלמות יחס
שנאה אהבה
דחיה תשוקה
אשליה מציאות
שנה טובה!
להתראות בשנה הבאה (:
