המחבוא הסודי שלי

אני מרגישה שמשהו מציק לי 

הראש מלא במחשבות ועל אף 

שקיבלתי מייל ממש משמח היום 

עדין אני מרגישה רע עמוק בתוכי.

בא לי לבלוס חצי קילו גלידה לבד

מול ״בנות הזהב״ ולשים את הפלאפון 

על מצב טיסה.

לקום בארבע לפנות בוקר

כאילו אני לא עובדת היום

ולא להפסיק להתגרד כאילו

משהו אוכל לך את העור.

האוטופיק הזה עוד יהרוג

אותי חייה

אני רואה את הפרק היום וליעד הזה
פשוט מרגש, כל הפרק אני עם דמעות 
והכתיבה שלו בחופה הייתה כל כך 
מדהימה וחשבתי לעצמי כמה כתיבה
יכולה לרגש ואולי אני צריכה לקחת את
זה צעד קדימה ולעשות עם זה משהו.
ודבר שני שהייתי שמח לגבר כזה
הוא נראה פשוט בן אדם מדהים.
מעניין אם קיימים גברים נוספים כמוהו

הפעולה שאני עושה בחיי שניתן לעשות בה תנועה של התקרבות לנוכחות היא הטיפול הרגשי שאני עוברת בשנה האחרונה.
הנוכחות מושרת על ידי קבלה עצמית ואני לא קיבלתי את עצמי בהרבה היבטים מהמקום הפנימי והסתכלתי הרבה על הדברים
השלילים שבאו לידי ביטוי בפחדים, ביקורת על עצמי, שנאה, שיפוטיות שגרמו להרבה פעמים לתסכול וייאוש. חסמתי את החיים
בפני עצמי לתקופה ארוכה ומכך, חסמתי בפני את האפשרות לנוכחות. כל הדברים הללו הופיעו אצלי בצורה של מעי רגיז ובאו לידי
ביטוי בכאבי בטן נוראיים ותופעות נוספות פחות נעימות כי הם נאגרו בבטן ונשארו שם כי לא ידעתי כיצד להתמודד איתם ואם בכלל
אפשר להתמודד איתם. כשהתחלתי את הטיפול פתאום הוצאתי את אותם הפחדים, הביקורת העצמית, התסכולים, הייאוש, השנאה
העצמית החוצה. המחשבות נהפכו למילים ומטיפול לטיפול קיבלתי את הכלים איך להתמודד איתם, איך להתנהל איתם, איך לקבל אותם
ולהבין שיש דברים שהם חלק ממני ואפשר לחיות איתם ועדין לנהל אורך חיים טוב ולהגשים את עצמי. בעצם לאורך כל הדרך הייתי צריכה
למצוא את 'האישה שבי' ולהוציא אותה החוצה. כאשר הגעתי לאישה שבי הגעתי אל המודעות העצמית שלי ובכך, אפשרתי לעצמי להיות בנוכחות.
בראייה שלי הנוכחות היא לא רק פעולות פיזיות של עשיתי אלה גם בפעולות של הנפש בהתמודדות של הדברים הפחות טובים בחיים, העקומים
ולקבל אותם כחלק מאיתנו מבלי לטאטא אותם מתחת לשטיח וכמו שגורדון אמר לא להתעלם מהם כאילו הם לא קיימים.  כיום, כשאני מחבקת לתוכי
גם את האור וגם את החושך אני נמצאת תמיד במצב של מודעות עצמית ומבינה מה עובר על הגוף שלי בהתמודדויות מול פחדים ולחצים שלפעמים
תוקפים בשגרה וזה מאפשר לי להתקרב לנוכחות כל פעם קצת יותר.

- זה חלק מאיזה מטלה שהייתה לי והיום המרצה שלי נתן ציון והערות "את כותבת נפלא, באופן אישי ומתוך חיבור לעצמך. תהליך משמעותי מאד"
ומדהים בעייני להסתכל על כל התהליך שעברתי ושאני עדין עוברת. כמה זה לא פשוט להגיד לעצמך בקול רם שאתה בבעיה ואיזה כוחות צריך
כדי לגשת ולטפל בעצמך. אני גאה בעצמי אבל הדרך עוד ארוכה. 

שאני בכלל לא חושבת עליהם שום דבר
כשהדבר היחיד שנמצא לי במחשבות 
הוא איך אני שורדת עוד יום בחיים האלה.

יש מישהו שמוכן להסביר לי, אני אשלם בחתיכת עוגה

שאני נופלת מהר אני קמה מהר.

ואחרי קניות בסופר מצאתי את עצמי

רצה לשירותים של תחנת דלק

מקבלת מחזור ותוך כדי האור

בשירותים נכבה.

כל הדרך התפקעתי מהצחוק של

עצמי. נראה לי אלה ברכבים שליד

חשבו שאני מטורללת.

אבל יש לי משהו להגיד בנידון

הם לגמרי צודקים.

תודה לאל שאני לא שוקעת בעצבות 

הזאת ולא נותנת לה מקום רציני במוח

שיש לי נפילות

ואני לא יוצאת

מהמיטה

לא אוכלת

לא שותה

ואין לי כוח

לחיות.

אני תוהה למה גברים מרשים לעצמם לזלזל במה שבחורה אומרת?
אני לא מאמינה בשיחה מאחורי מסך. אני לא מרגישה רגשות, לא חווה חום או מגע
איך אני אמורה לדעת שהבן אדם באמת רוצה בי? איך אני יכולה להאמין למילים 
שהוא כותב ובמידה מסוימת יכול לכתוב את אותם המילים למישהי אחרת?
אני מאמינה במציאות, במגע, בחום, במה שמשתקף לבן אדם בעיניים כשהוא נמצא איתי?
אני רוצה מעשים אנושיים ולא רק מילים יפות שאפשר לעשות העתק הדבק מגוגל.
אני מכירה זוג שהתגרש לא ממזמן ועל פניו הבעל רשם מילים יפות בפייסבוק
שאין בהם טיפת רגש, מילים טכניות שאפשר לעשות העתק הדבק ובסוף 
הוא ביקש להתגרש כי הוא לא הרגיש אליה שום דבר. אבל לפני רגע הוא כתב
בפני כולם כמה הוא אוהב אותה. אז זה משקף רגש? כי הוא השקיע כמה זמן
ומחשבה וכתב מילים יפות שבדיעבד הוא בגד בה במשך חודשים? 

אני רוצה סקס, אני צריכה יותר נכון 
לא מעניין אותי לשמוע מה היית עושה לי 
מזה נותן לי לדעת אם זה משאיר אותי בחוסר ידיעה מוחלטת לדעת איך זה ירגיש 
איזה תחושה יהיה לזה, איזה רגש אני אחווה, אם זה יהיה טוב או לא. למה מרגיש
לי שאני צריכה להתחנן בשביל סקס טוב ומהנה? כי מה? כי יש עוד אלף בחורות
שמחכות לפתוח רגליים? אבל אני לא אלף וגם לא מאה וגם לא עשירית, אני אחת 
והלב שלי כל כך צמא שזה מעציב אותי. כי אם כמה שאני צריכה ואוהבת את הלבד שלי
אני רוצה את הקצת יותר. את הערב המהנה ואז לחזור לישון ולהנות מהלבד שלי.

מאחורי המסך כולנו יכולים להיות בראד פיט והמלכה אליזבת 
אבל כמה זה נכון כל מה שאנחנו אומרים? מישהו אמר לי
ישר הייתי עולה עליך אבל גם הכי חכם יכול ליפול בקאט פיש.
השיחות היכרות האלה מאחורי המסך מרגישות לי סתמיות 
מרגישות לי אותו הדבר, אין בהם רגש, אין את הניצוץ. 
אז יש מילים מצחיקות, יש מילים נוגעות אבל זה מילים
ומילים כמו מילים אפשר למצוא בסרט, בשיר, בהצגה
וזה יכול להיות שיהיה קצת שונה או קצת דומה ולפעמים
נרגיש שזה חוזר על עצמו כמו בתקליטור שבור אבל זה
לא יהיה כמו המגע שאני זקוקה לו ומחפשת אותו.

אני כותבת את המילים האלה בדמעות של תבוסה עצמית 
אני מרגישה שככל שאני גדלה והדעה שלי מתפתחת בהתאם
היא לא מתקבלת וישר מבטלים אותה כי אני אישה. כי אני לא מבינה
כלום, כי אני לא יודעת כלום, כי אני אפס, אני לוזרית ולא משנה מה
אני אגיד "הגבר" יודע הכול והוא זה שחכם והוא זה שאמור לשלוט ולדעת
ואם חלילה אגיד משהו אז ישר יתקפו אותי וישלפו את המספרים והמחקרים
ויוכיחו כמה שאני טועה.

כל מה שאני רוצה זה לסיים עם התואר הזה ולעזוב מפה, 
כמה שיותר רחוק ולהתחיל במקום חדש עם דף נקי.
כל יום הסביבה והמדינה הזו גורמת לי לא לרצות
להישאר כאן ופשוט לקחת את עצמי ולברוח.

היום סוף סוף עשיתי יום חופש לעצמי עם עצמי

וקצת הסתובבתי בתל אביב כיאה לתל אביבית בכאילו

והלכתי כמובן לים. מסתבר שלא משנה שמרחתי את עצמי

כמה פעמים בקרם הגנה עדין נשרפתי קצת והבנתי 

שגם אני מיונזית אמיתית. אבל מה שהבנתי ביום הזה

הוא כמה אני זקוקה לזמן האיכות שלי עם עצמי, ללכת

מרחקים ברגל, לעבור חנות חנות ולקחת את הזמן כשאני

שוקלת לקנות משהו וזה גרם לי להבין כמה אני יכולה

להיות מאושרת גם בתוך הלבד. אז נכון נשרפתי וזה די

באסה אבל לפחות קניתי את התחתוני מחזור שרציתי

כבר תקופה ארוכה והתחלתי לקרוא ספר חדש שגרם

לי להישאב לתוכו.

- כבר אמרתי שאני בכלל מזרחית במסוואה של אשכנזייה 

1. לתלוש לעצמי את הפנים

2. חיבוק