Yours

קיים דיסוננס פנימי כנשלטת בין ההיגיון הבריא ששומר את הכול אסוף ובשליטה מחושבת לבין הדחף לשחרר לגמרי כול גרם של שליטה, לשחרר את כול האמור ומה נכון, להשתיק את האגו שצועק ואת הבושה והמבוכה שמכבות, להתיר את הפחדים שעוצרים, עד שקיים רק הרצון הזה להיות הכול שלו והכול בשבילו, להתנמך ולתת לעצמי להיות רגע כלום ושום דבר, להיות סמרטוט וכמה שיותר מטונף, להגיע למצב של ריקה לחלוטין.

הדיסוננס והוויכוח עם עצמי תמיד קיים, בין זה מאית המחשבה מהאינסטינקט הראשוני שישר נעלם ומבצעת ובין אם זה ויכוח רציני האם לעשות/להגיד/לציית/זה מה שאני רוצה? מסוגלת? האם מעיזה?

ואז מחלחלת לתודעה ההבנה המוחלטת של אני יודעת שאעשה הכול בשבילו, יודעת שאתמסר בהכול ובטוטאליות, ליפול ולשחרר לחלוטין את ההגבלות והגבולות, להתנתק לגמריי ולהניח את האני מחוץ לסיטואציה ולהיות ריקה מעצמי ומלאה רק בו... 
 
וכשההבנה הזאת שם, "התבוסה" הזאת כביכול, הוויתור הזה, ההבנה הפנימית התהומית שזה בדיוק המקום שצריכה ורוצה להיות מולו,

שם יש החלטה מודעת ללא להיות מודעת לכלום..

וזה הכי מגרה שיש.

הבטחתי בפוסט של אתמול לכתוב על הצד השני אז אשתף 😈

בסשן פומבי מעורבים כמה חושים וזה מורכב ומעורבב בו זמנית מהאול אין בסשן ובו זמנית הבזקים קטנים של יש גם מסביב, זה חצי מבט, חצי מודעות, זה הרגע הקטן של בין ובין, והמצבים האלו של הכול ביחד, של גם וגם וגם, של עומס גירויים, זה רק מטריף אותי יותר ומעיף ברמות אחרות... 

פומבי אולי אמור להשפיל או להביך אבל קורה לי הכי ההפך שם ומשהו בזה מפעיל בי את הדחף דווקא להראות את הכביכול אסור, האסור שיראו אותי למטה, אסור שיראו עד כמה אני שם מוקטנת, מושפלת ומביכה ואפס וכלום, האסור שיראו אותי זנותית, אסור שיראו אותי חרמנית ומינית וקינקית, אסור שיראו לי את הכוס הציצי התחת, כול המצבים האלו של האסור ביום יום בעולם הונילי, כול הגינונים והנימוסים של ציבור עבודה משפחה וסתם ברחוב, כשאני שם אין מוסר, הגינות, ערכים, צניעות, להסתיר, להחביא, כול האמור להיות פשוט נעלמים ברגעים האלו ושום דבר כבר לא משנה שם, שם אני בלי המסכה הזאת שמסתירה את הסוטה שלי והמטונף הזה מהעולם רק לגמרי חשופה כנה ואיך שאני הכי רוצה להיות.. 

כשהיינו במועדון מעבר לאנשים שעברו והסתובבו, שנינו שמנו לב לבחור שלאורך כול הסשן פשוט עמד שם מולנו, ממש הסתכל עלינו והיה יחסית קרוב, ממש בחן וזז כול פעם כדי שיוכל לראות יותר טוב ולעומק, אחרי הסשן כול כך גירתה אותי המחשבה שראה אותי מוטרפת לחלוטין וכול כך עפה, שראה אותי על הריצפה מזיינת את עצמי על הרגל כשהציצי בחוץ וגונחת, שראה אותי עם התחת בחוץ תחתונים מופשלים בברכיים וחוטפת הצלפות מרעידות, אותי שם חצי שוכבת על הגב עם רגליים מפושקות חוטפת הצלפות בכוס ועד כמה נהנת ומגורה אני מההתעללות שלו בי ומהכאב שהוא מעניק לי ואז גם על הברכיים מולו עם היד בכוס מאוננת את עצמי ורטובה, שראה לי את הכול, כמה כלי, כמה אפס וכלום, שראה את הרעב הזה, את האמת בזה שכול מה שהיה לי בראש באותו הרגע זה זה חרמנות גולמית גסה וסוטה, שראה עד כמה להיות הכול בשבילו וממנו, כמה ברגעים האלו זה הכי חשוף, התערטלות פיזית ומנטלית, הכי פנימי, פרטי, אינטימי ובאישי, הכי זונתי, חסרת כול בושה ומבוכה, הכי פתוח, הכי ערומה והכי עד הסוף… 

הדיסוננס הזה בין הרגעים של המוצנע והאסוף והאמור להיות המהוגן הזה לבין ההכי מוחצן וסוטה ערום ומופשט וחשוף פשוט כול כך מחרמנים ומגרים אותי... 

אני לא חייבת קצוות בשביל להנות, ונהנת גם מהדברים הרגועים יותר כביכול ומאמינה שהכול יכול להיות הכי מדהים והכי מרגש כי זה הכול תלוי בעם מי.

ללחוות הרבה קצוות קיצוניים יש לזה גם מחיר, סף הגירוי והריגוש יותר חמקמקים, להתעניין דורש יחודיות איכות ויצירתיות , הפרקטיקות שנהנת מהן דורשות ניסיון משמעותי וזה לצערי כבר יותר מאתגר למצוא מישהו כזה, אבל גם יודעת שהרבה פעמים זה קורה במשפט או מבט או בחטף, רגע שקולטים בו את הניצוץ הזה, מבינים פתאום שיש גם למי שמולי את השטן הקטן על הכתף, ומגלים בשיחות של חשיפה עד כמה עמוק אפשר, השכבות מתקלפות, התיבות נפתחות, הסטיות מתגלות, חשוף וכנה עד העצם, תדר של יצר מול יצר, תשוקה, חייתיות, רצונות פרימאליים, הרעב הזה שתמיד רוצה עוד ויותר, הלהעמיק, לחשוף, להאמין ולבטוח עד רמת האין צורך לחשוב, שהאש מתעצמת ומפעילה ומאתגרת ומפרה ראש גוף ונשמה, להתנמך בשבילו וממנו ובאמון מלא עד להתמסרות שלמה, יפייפה ועמוקה, כזאת שהרגש הכי משוחרר ואוהב ועוטף והוא זה שמחזיק את הכול מחובר ביחד... הכי אמיתי ושלם. 

רק כזה רוצה ורק עם חיבור כזה אוכל להיות שלמה במקום הזה ורק אז אפשר את הכול ועד הסוף.

הרבה אנשים מסתייגים מהאמירה שבדסמ זה טיפול/ריפוי וכן גם לי יש הסתייגות רצינית  מזה אבל רק כשזה מגיע כ-המטרה והכוונת תחילה להכול. 

לא, זה באמת לא טיפול, אבל בסופו של דבר יוצא שזה מרפא הרבה יותר קשיים מכול "סדנאת נשימה".

כשהחיים מכאיבים ומקשים ויש עומס הבדסמ נותן מקום מדהים לשחרור התודעה ושיחרור של רגשות ותחושות שתקועים, מעבר לכימיה המדהימה שזה מעורר בראש ובגוף, הכאב מבחוץ משתיק את הכאב מבפנים והכול נותן שקט נקי שהנפש כול כך זקוקה לה, שקט שלאו דווקא אנחנו יכולים או רוצים או מצליחים ליצור ביום יום, זה אנחנו בצורה הכי כנה שלנו, הכי אמת ועצבים חשופים, הכי שקט של רגע לעצור הכול ולהניח את הכול מחוץ למתחם הזה, רגע של אין "אני חזקה", אין נכון לא נכון, אין שום פיקוד שלי, זה מקום טהור ומשוחרר לגמרי מכול מה שכובל, אין בו מעבר ללהיות נוכחת ברגע, אין ברגעים האלו מחשבות שמכבידות, אחריות, תפקידים, אין את השליטה האסופה הזאת שלי על עצמי, ללא האגו שמכתיב בי וזה נותן מחיקה וביטול טוטאליים, זה ריסט עמוק ומוחלט שבו אני נשארת בלי פילטרים ומסיכות אלה רק אמת נקייה.. והרגע הזה שבו אני מפסיקה להתנגד ומשחררת הוא המקום שהכי מפעיל בי, הכי מגרה, הכי חייתי, הכי תשוקה ארוטית של אש, זה מקום של רק אינסטינקטים פריימליים ואותנטיים, כנות עד העצם, שם זה הכי נקי וטהור, הכי פנימי והכי מקורי כי שם אני פשוט הכי אני.

ובעיניי השקט הזה הוא הכי מרפא שיש.  
 

יש אקטים שאמורים להרגיש משפילים אבל מעוררים בי בדיוק ההפך, מגרים אותי ברמות אחרות, מפעילים לי את הלמטה המגרה הזה, מרטיבים לי את הכוס, מאתגרים ומפעילים לי את המוח עד שמתמוסס, אלו רגעים שבהם החרמנות כבר שולטת, הכוס הוא בפיקוד, הרעב מעוור כול היגיון, ברגעים האלו אין כלום מעבר לרצון במגע ורגיעה בגירוי החזק הזה, רעב של מה שתרצה ואיך וכמה ולמה רק בבקשה כן ועוד ויותר והכי והכול.

כמו במועדון, כשאני שם למטה לרגליו, ועם הרעב המתוסכל והדורש הזה, ומושיט לי את הרגל ומסתכל עליי עם חיוך זומם, ואני כבר יודעת ומבינה, והסיטואציה רק מעלה לי את רמת הבוער לטירוף, ואני חייבת, כול כך צריכה עד לרמת חייבת, אני אקרב את הכוס לנעל, והלמטה הזה, הסמרטוט לרעב הזה, שאעשה הכול, שמגרה אותי כול כך ומתגרה עוד יותר מזה שרואים אותי בכלום שלי, העד כמה מוכנה רק בשביל החרמנות שהוא יוצר בי, עד כמה היצר והצורך אליו וממנו חזק כול כך ומעוור, עד כמה זה מפעיל אותי עד לרמה של אעשה הכול,עד שכבר אין טיפת היגיון רק הגירוי הזה אליו וממנו מדברים בניהם, ביטול של כול אני בשביל הכול ממנו... 

ואז אני אתקרב ואשים את הכוס שלי על הנעל, אתחיל לנוע עליה, להזדיין איתה, להרטיב ממנה ועליה, ויותר זזה ויותר דופקת את עצמי עליה, ואסתכל עליו ואראה את הגיחוך שלו בעיניים כי הוא יידע כמה אעשה בשביל משהו כלשהו ממנו ועד כמה אני עד הסוף אהייה שם איתו ברגע הזה, העד כמה מוכנה להיות כלום ושום דבר רק בשביל שירגיע אותי, שיגע, שיפעיל ויתן לי אפילו רק קצת ממנו, גם אם זה רק הנעל, גם אם זה כזאת מטומטמת, גם אם זה מסתכלים עליי, גם אם זה עוד למטה, עוד כלום, עוד סמרטוט לבבקשה תתן לי ממך גם אם זה רק על הנעל.

הרגעים האלו של הכי למטה, שאהייה מוכנה לעשות הכול בשבילו,כי יודעת שרק הוא יוכל, שרק הוא יצליח ככה להפעיל ולגרות ולאתגר, יודעת שהכוח שלו עליי  כול כך חזק, הצורך לאפילו רק קצת ממנו, להתחנן לקצת מגע בגירוי שהוא יוצר בי…אלו המצבים הכי מרטיבים שיש. 

אני בררנית מאוד מאוד עם מי עושה בדסמ אולי יותר מידי אבל זה רק כי כשאני באמת שם מול מישהו זה מוחלט ועד הסוף וזה וטוטאלי וללא גבולות, עצבים חשופים, נשמה שקופה, בלי שום צורך להתכסות, עם מחשבות נקיות, כנות תהומית, להיות כלום ואפס וסמרטוט, ואגו ששותק, וזה מרגיש הכי נכון וזה רק כי יש את המישהו הנכון לאמון אמיתי שאפשר ליפול עמוק עמוק ושיתפוס, זה נדיר אבל כשזה שם זאת התעלות אמיתית, זה ביטול עצמי עמוק וחשוף , אין מילת ביטחון במקום הזה כי האמון כול כך שלם בידיים שלו שמלוות, בעוד קצת הזה במעבר למה שיכולה כול פעם, כי מכיר עד כמה ועד לאן,בעוד למטה ונמוך, בלכופף למקסימום עד מילימטר לפני הלשבור, שמכיר אותי יותר ממני ושיודע לדחוף כול פעם עוד קצת לקצה, זה המקום הכי מדהים להיות בו, שאין משפיל כי הבושה מתמוססת וזה מגיע לזה רק כשיש ביטחון שהכול מתקבל, שהכול בסדר ונכון, שאין משהו שירתיע, אין משהו שיבריח, שיעורר דחיה וניכור, שרוב הפחדים והמעצורים והמבוכה שלנו מגיעים בדיוק משם. 

כשאני מול מישהו ככה, בסשן, בביחד, בבועה, כשאני שם בקיצוניות הזאת ועד למקסימום, זה יושב לי על שני מקומות מאוד עמוקים, שני קצוות קיצוניים שמאוגדים בי וכול אחד מושך לכיוון השני, מקסימום באחד ומינימום בשני,ששניהם כבר צורך כול כך חזק ונכון לכרגע זאת הדרך היחידה שמצליחה להגיע לזה בעוצמות האלו ועד הסוף. 

זה בין הרצון לברוח והכי רחוק ולנתק כול קשר למציאות, ללכת לאיבוד בכאב,לשחרר כול שליטה, ביטול מוחלט של מה ומי שאני, להתנתק מהאסופה שאני ביום יום אל שום דבר וכלום, ואפס וריק מוחלט, אין כלום מלבד ביצוע והכלה וכלי לדרישות של הצד השני, ביטול של כול המרכיבים בי, של כול עצמיות שיש לי, של כול מה שבונה אופי, ערכים, אגו, חומות, עבר, מחשבות, פחדים… רק להיות כלי,רק להיות, ונטולת הכול, הכי נקי הכי כלום והכי הכול. 

ובין הרצון הזה להרגיש ולהרגיש הכי חזק, בעוצמות קיצוניות, ווליום מחריש אוזניים, לעורר בי חשמל, להרגיש משהו ובמקסימום, כשכול דבר מתחדד ותהומי, להרגיש ועד הסוף ושיחלחל ויבעבע בפנים, שיזיז וינער וישפיע ויניע ויעיר כי אין אחר מלבד זה עכשיו,זה כאן ועכשיו ולא שואל או מתנצל, לא מנומס, ולא מאופק, אלה מציב מולי עובדה מוגמרת, רוצה או לא רוצה, יכולה או לא יכולה, תרגישי. 

בקצוות האלו, במורכב והאמביוולנטי והדואלי הזה, בקיצוניות, במנוגד והטוטאלי, העד הסוף הזה, 

רק שם אני שלמה.

זה משהו שהיה מזמן, כן זה אחד מהרגעים החקוקים שהזיכרון הסלקטיבי המרגיז שלי מאפשר שהפעם אזכור, או יותר נכון לא את הפרטים, אלה שאזכור את התחושות ומה שהרגשתי, את כלל החוויה וההוויה.

שיחות שהיו לי לאחרונה גרמו לי להיזכר בזה ולרצות להסביר את זה במילים. 

זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו אחרי הרבה שיחות בדסמ ויום יום... לא היה מתוכנן כלום אלא רק הצגה מחתרתית קרוב לבית וקפה היכרות אצלו, נפגשים, מדברים, הגיע השעה ללכת לשם הייתה הצגה חביבה מינוס האמת ציפיתי ליותר היה מסורבל קצת וכמו לא בדיוק שם ולא מספיק ברור גם בשביל משהו שאמור להיות מתוכנן כלא ברור..

חזרנו אליו מדברים קצת על ההצגה מנתחים קצת, הוא תופס לי את הפנים עובר ומבלגן לי את השפתיים, הלחיים והעיניים, לא משהו רגיש אלה משהו חופר, מנסה לטשטש, לעוות, להוציא אותי מהמתוקתקת שבאתי, נותן לי אצבע למצוץ קצת דוחף עמוק, בודק אותי ואת התגובות שלי, קורא אותי ובוחן, אומר לי עיניים אליי, מוציא שד אחד מהמחשוף ומועך, לא ברוך אלא בגסות,בברוטליות לא מתנצלת זה בשביל להכאיב, לערער, לא לחרמן, לא ללטף, רק בשביל להכאיב ולהוציא אותי עוד מהמאורגנת והאסופה שהייתי כשהגעתי אליו, בשביל לבדוק אותי לבחון ולאמוד אותי, הוא רואה אותי מתחילה להתערפל, נכנסת למקום בתודעה הזה, הוא ידע שציצי זה רגיש לי ולא אוהבת או נהנת מזה והוא מועך וסטירה חזקה של ידיים גדולות וחזקות, סטירה בו של מהלב, של לא מתחשב אלא נותן עד הסוף ואני נרתעת קצת אחורה, אבל גם מתקרבת לעוד ואז מתחיל להמטיר סטירות על אותה אחת אני מתחילה להתפתל, להתרחק ולהתקרב רוצה לתת אבל שונאת, והוא רואה ויודע וממשיך..

אני מתנשמת מתרחקת ורגע נושמת, אומר לי לרדת לשבת ליד הרגליים שלו על הריצפה, והציצי בוער ופועם, וחשבתי שזהו ורגיעה.

אני  נרגעת ונושמת ליד הרגליים שם על הריצפה, ואז הוא מושיט את היד ליד הציצי הכואב ואומר לי שימי אותו... ואני מתחילה להתווכח עם עצמי, אני לא רוצה וכואב ולא הנאה בשום אופן אבל מרגישה שרוצה.. בשבילו, בשביל ההנאה שלו, בשביל פשוט להיות בשבילו, ריצוי לרצונות שלו... בשבילו סופגת, ואז מניחה את הציצי בכף יד גם אחרי כול הריב שלי עם עצמי וזה שאני יודעת שזה יכאב וכאב חזק, לא יהיה כיף,יודעת שהוא עושה בשביל לראות אותי, בשביל לראות עד כמה אתמסר, בשביל לראות אם ועד לאן אלך אליו ואתן, בשביל להבין את התגובות והוא רואה את הכול ובוחן, את הויכוח עם עצמי הזה, את ההיסוס שיודעת שיכאב ומאוד ועדיין בוחרת להגיש לו אותי. 

אני שמה את השד בכף יד שלו בזהירות מהוססת, מעניקה לו אותי ועוד מרצון וקצת טיפשות ועולב שמוכנה בכלל ולא מבינה למה, אפילו שלא רוצה אבל נותנת, והוא מתחיל לתת סטירות וחזקות ולא כיף ולא טוב ולא נעים וכואב וקשה ומרגיז ושונאת, ואני שם כי זה בשבילו, אפילו שרבה עם עצמי על למה אני עושה לעצמי את זה בכלל וסופגת עוד ונושמת אליי את הכאב ואותו ואת הלמטה שלי מולו ואת הפטתיות לעשות משהו ששונאת רק כי זה בשבילו, כי רוצה להעניק לו, ועוד מבחירה שלי של לשים את שנאה שלי מוגשת לו. 

המבט שלו, ההבנה שלו שמחלחלת שאני מהתמסרות, מהנותנות, מהמכילות, מהסופגות עוד ועוד בשבילו, מהנכנעות, מהמרצות... שם אני הייתי, שם הרגיש לי להיות מולו המקום של מתחתיו, הרבה הרבה מתחתיו למטה, אז הבנתי שהוא מהאנשים שמרגישה, באמת מרגישה שמעליי, שהוא כאן המחליט ואני נותנת ומוותרת ונכנעת, לא משהו שקורה לי הרבה ההבנה האמתית של מישהו שהוא מעליי, בלי אני ואין צורך שיהיה אני,אלא פשוט להיות ריקה וחסרת.

אני נוסעת הביתה והויכוחים והריבים והצעקות שלי על עצמי ממשיכים ומתגברים, ואומרת מי הוא.. וזה לא בשבילי... ואני לא שם.. זה לא מי שאני...זה מוציא אותי מאיזון ומסוכן לי.

אחרי שחוזרת הביתה מבינה, מחלחלת ההבנה ומתיישבת בי.. שזה בדיוק זה, זה האתגר והאש, הלא מוכר ומסקרן ומושך, זה בדיוק שם, זה האסור והלא כדאי והמפחיד והמסוכן והטיריקי וללכת על חבל דק מאוד מאוד,וזה נכון ויש לי בו ביטחון שלא יפגע או ישבור או שניהם, שידע גם לעצור ולא ללכת עמוק מידי או רחוק מידי או לפרק מידי ושישמור אותי מללכת לאיבוד לגמרי.

ואז שולחת הודעה... אני רוצה עוד.