הפורקן שלי

שלמה עם ההחלטה שלי מאוד, אשקר אם אגיד שחוששת אך זו ההחלטה הנכונה, להפנים שיש צרכים שכרגע אני לא יכולה לספק, להתנתק מהרגש, בצורה קרה לנתח עד  התפר הקטן.

אני לא יכולה לספק את הצורך והרצון שלך אני לא יכולה לתת לך את הגאווה בלראות אותי כורעת על ברכי לרגלייך

איני מסוגלת להרגיש את אותו הכאב אז מפעם, הכאב שגרם לכוס שלי לנטוף, על אף שאני צריכה אותו נורא. 

איני מסוגלת לכופף את הראש 24/7 ולבטל את האני העצמי שלי בצורה מסויימת, על אף שאני רוצה לא לחשוב.

איני מסוגלת להגיע לגבהים של פעם שהיו גורמים לך להתגאות בי

מה שכן אני מסוגלת לקבל ולהפנים שאני לא מעניקה לך את החסר לך כל כך. על כן אני זזה קצת הרבה הצידה

מקווה שתמצא אותה, את האחת שתוכל להעניק לך את הכל וכמו שמכירה אותך אתה תיתן לה הרבה יותר

ואולי יבוא יום שאצליח לחזור לעצמי למקום הבטוח שלי

אז כבר אבקש ממך אם יש לך את המקום לאחת נוספת.

כל כך הרבה שנים בעולם הזה שהתעייפתי מרגישה שלא יכולה יותר ואני כל כך רוצה להיות שם זו מי שאני שנים לא מכירה את עצמי אחרת, חסר לי המקום שלי, הבטוח הרגוע השקט, המקום שבו אני לא חושבת על כלום, מתמסרת בגופי ובנשמתי, שכחתי מי אני ומרגישה חנוקה, תלושה חסר לי האוויר שלי, חסרה לי מי שאני ואני לא מצליחה לחזור אליה

מחפשים צלע שלישית להערב,

יש בקהל??

אולי תגיע אלי לכמה שעות,

אולי תגיע אלי ללילה ארוך

אולי רק חיבוק אחד קטן

אולי תאפשר לי להתכרבל בתוכך

יש אינספור אולי אפשריים ודבר אחד בטוח

אתכונן אם תגיע או לא אני אהיה מוכנה לקראתך

שעה לפני שמסתיים לו החופש וצריך לעזוב ולחזור לשגרה מצאתי איתך את החופש שלי.

מלינה שלא נקשרתי הרבה זמן רומזת שמתחשק לי שוט על בשרי כאב שמזמן שכחתי איך זה מרגיש, ואתה רציני או משועשע טרם הבנתי משיב אם אני רוצה שאני אביא אז הבאתי.

נשכבת ערומה במיטה חשופה לעינייך,  מרגישה את המגע המלטף שלך הבוחן את הגוף שלי ויודעת שעוד רגע הספירה מתחילה, לא חוששת ממה שיבוא משוחררת, נינוחה, בטוחה במקום שלי ובעצמי

וככה שעה לפני שיצאתי ממך וחוזרת לשגרה

מצאתי את הרוגע שלי.

שנינו כאן וכל אחד מתכנס בעצמו.

כואב לי ורוצה לפרוק אומרת שהולכת ואתה משיב תלכי ואל תחזרי,

מסתובבת בשום מקום עיניים דומעות כאב שמתפשט בכל הגוף וחוזרת.

שואלת דומעת אם לחזור זוכה לתשובה לקונית חזרת לא?

מנסה שוב אך לא מצליחה לפרוק שוב ברוגע ואתה נאטם כי זה לא בדרך שלך

ואני שוב נשברת מתרסקת בחוץ מכורבלת עם שמיכה ובוכה יוצא לשאול מה עושה

רוצה לספר לך שהכאבת לי, שהדרך שלי לפרוק חשובה לא פחות שגם אני כאן ולא מסוגלת רק אומרת שנחה...

נכנסת שותקת מתכנסת מתחת לפוך וממשיכה להזיל דמעה

זה לא אמור להיות ככה, זה אמור להיות פשוט לערבב את שתי העולמות את הונילי והבדסמי, אבל זה לא ככה, אם השליטה לא מתבצעת כמו שצריך אז הכל מתפרק,אז גם הזוגיות פתאום מונחת הצידה, וגם כשרוצים לדבר עם האדם שהכי אוהבים אי אפשר כי הוא קודם אדון אחר כך אז אם האדון כועס גם הבן זוג לא מדבר, התחושה שבגוף אצלי היא אחרת היא מעורבבת היא גם וגם האישה שבי צריכה את הקול והלדבר הנשלטת יודעת שזה לא יקרה.
אין איזה כפתור כיבוי שכזה שמכבה רק אחד מהם?
כנראה שלא, האמת לא חושבת שיש כפתור כיבוי שכזה.

שונאת את התחושה הזו, שהכל בפנים נשרף, מבולבל, עמוס , לא אוהבת את הכניסה למיטה לבד לחבק את הכרית להתכרבל עם הפוך להסניף קצת מהריח שלך שמפו בודם כל מה שנמצא שם בהשיג יד.

כל זה רק מגביר את הכאב שרוצה להפיג ממני שיבוא לקחת אותו ככה איך שהוא להעלים אותו לגמרי, אבל הוא לא כאן כדי להעלים אז אין ברירה מתאפקת בוכה עם עצמי מזילה דמעה או שתיים למרות שבעצם זה מבול של דמעות מרחוג הוא מרגיש שואל מה קורה איתי מספרת משתפת מצליח קצת להבין, מאשר לי להכאיב לעצמי, מאפשר לי להשתמש בחגורה במקל ולפרוק על עצמי את הכל להבריח את הכאב באמצעות כאב אחר והדמעות אוטומטית מפסיקות להן אין לי צורך בהן כרגע.

מסיימת נושמת מרגישה איך הגוף נרגע והכאב מטושטש לו, מרגישה את הירכיים קצת שורפות להן, מתענגות להן לבד

והדמעות לא זולגות כרגע הן יצוצו שוב אני יודעת מחכה להן שירצו לפרוץ החוצה אך הפעם אהיה מוכנה להן, אבקש לקחת את המקל שלי ולפרוק את הכאב על עצמי בכוחות עצמי.

היה לי הכל עכשיו אין לי כלום...

היה לי אותך אוהב אותך מכיל דואג שומר עלי, היה לי אותך להרים אותך להעצים אותך, הייתה לי טבעת שענדתי בגאווה על האצבע הנה עוד קצת וזה קורה... 

הצלחת להרים אותי כשחשבתי שלא אוכל לאהוב יותר, שאין לי אוויר לנשימה, שיקמת אותי ליקקת את פצעיי את כולם, גרמת להם להגליד בצורה מושלמת.

עכשיו הלכת ואין לי יותר כלום.

הלכת בגלל צעקות מטורפות שלי שנבעו מכאב מתסכול מתשישות, הלכת כשבוכה ודומעת, הלכת כשאני מתחננת שלא, הלכת מבלי להסתכל לאחור

פשוט עזבת אותי ככה, התעלמת מכל מה שעשיתי למענך ולמעננו, מחקת בשנייה את הכל כי מזכירה לך את ההיא שהפכה אותך למה שאתה היום,

השארת אותי עם שברון לב, עם כאב עצום, עזבת אותנו מבלי להביט לאחור.

טעיתי אני יודעת, אני לא מתקרבת למושלמת ומתחננת שתחזור שאוכל לגעת בך שוב שאוכל לראות אותך שוב שנוכל לממש את מה שחלמנו לעצמנו.

כותבת לך כאן כי לענות לי אתה כבר לא מוכן, מקווה שאתה בסדר רק את זה אני רוצה לדעת אוותר על לגעת לראות להרגיש רק לדעת שאתה בסדר..

נכנסת לתוך הבית רואה אותך מטפל בכמה דברים במיוחד מרים אלי מבט מלא באהבה ניגשת לנשיקה קלה שמרגיעה אותי כמו תמיד מכל היום שהיה, ניגשת לאכול לתקלח להתארגן לכבודך.

ראשך מציץ לתוך החדר החגורה שלך ביד ובטירוף של יד מגרדת מצליף נבהלת חוזרת אחורה לכמה שנים טובות לחגורה אחרת שהכאיבה לי צורחת שלא יכולה שתפסיק כבר מתרוממת משתוללת, מתקרב אלי ולוחש "את יכולה יותר אני יודע תזכרי שזה אני ואני אוהב",

שואבת ממך את הכוחות להתמקם מחדש לעוד אך שוב שוקעת בתוך עצמי והפעם לא מצליחה להתרומם ואתה בין רגע קולט שמגיעה לקיצו של גבול חדש עוצר מחבק מנשק מרגיע ומלטף נותן לי להתכנס בעצמי למרות שיודעת שזה כואב לך שזה מה שעברתי ובאותה נשימה יודע שאתה היחיד שמוציא אותי משם...

זה יהיה הלילה האחרון שנרדמתי ולא עמוק בזרועותיך