הפורקן שלי

הדרישות שלו מוציאות אותי מדעתי לפעמים.

ליצור עימו קשר כלשהו כל שעה עגולה.

לעדכן כשמעשנת וכשחוזרת

לבקש לשתות קפה

לעדכן כשהגעתי לעבודה וכשיוצאת ממנה

וכל זאת כשיש לי אלף ואחד דברים על הראש:

עם עובדת כזו או אחרת

שיחה עם המנהלת

לטפל בעובדת של ההיא כי איך לא היא בבידוד

לטפל בשוטף

לטפל בבלתמים שצצים כל הזמן

ואז כשהתזכורת שלי עובדת אני מבינה בעצם מה המטרה

שלו בכל זה, הדקה הזו שמשתפת אותו במה שעושה נותן לו חלק ממני, ממה שעובר עלי היום, הרגע הזה שרוצה לעשן או לשתות קפה זה הרגע שבו הוא מזכיר לי לצאת להפסקה ולנשום להתנתק כמה דקות מכולם להשאיר את השאר להתמודד זה הזמן שלי לעצמי.

אז כן זה מוציא אותי מדעתי ועדיין בסופו של יום זה בשבילי לא פחות משזה בשבילו

24/7 מצויין בחיים בהקשרים רבים

עבודה מסביב לשעון

מוקד טכני שפעיל כי הממיר לא עובד

הורות שלעולם לא פוסקת גם כשהם הורים בעצמם

אבל ההקשר הכי יפה בעיניי כזה כשההקשר הוא לשליטה

נשלטת 24/7 מהשנייה שקמה בבוקר ועד שעוצמת עיניים 

בלילה , האמת גם כשישנה הרי הוא תמיד יכול להעיר אותי להפשיל מכנס לחדור לגמור וללכת לישון

זו שליטה מסביב לשעון שמורכבת הרבה יותר, בדברים הקטנים שקשורים לבית: שיח שתמיד צריך להיות הולם ותואם ועיניני ומכבד, בקשה לזרוק זבל או לטפל בחשבון צריכה להיות אחרי חשיבה מעמיקה של איך נאמר מה הטון שנאמר

זה אומר זמינות פיזית מתי שמתחשק לו גם כשסתם חולפת על פניו במסדרון לצפות לספאנק שמגיע או ללחישה הקטנה: הלילה כלבונת תמתיני...

זה לדבר עם העיניים כשהמפגש הוא כבר לא גרעיני להראות רגיל ולהתנהג בנורמל שלנו כלבה קטנה וטובה.

להגיד שזה קל זה שקר מוחלט, להגיד שככה בדיוק אני אוהבת את זה זו האמת לאמיתה.

יש לנו נוהל לא כתוב שכזה של לקראת סוף יום:

מגיעה מהעבודה אומרת שלום נשיקה מכינה קפה ואז יושבים לנו קצת בשקט כמה דקות עוברת על מה שהיה לי היום מה טוב מה פחות כמה פיפסתי איך היה וסתם בוהים בטלויזיה

והיום נוספה לזה מחווה קטנה ליטוף על הראש לא אחד קטן שכזה אלא כמה דקות של שנינו בשקט בלי איש מסביב שום קולות של ילדים שכנים או רכבים שם על הכביש

רק הוא ואני, אדון וכלבה מיוחמת שהרטיבה רק בזכות הליטוף של האדון שלה.

מזמן לא היינו שם רק שנינו מזמן לא צרחתי עמוק מהגרון עם מיתרים שנמתחים להם והד אשר נשמע למרחוק

מזמן לא היינו שם אני על שש הולכת לקראתך ואתה עומד שם מסתכל מתבונן בוחן שאעלה על האבן הנכונה, על הענף הנכון מכוון מסלול ליצירת אומנות בלתי נשכחת על גופי

מזמן לא היינו שם שנינו אני ערומה בשעת  לילה  מאוחרת קשורה לכל חפץ שמצאת מלינה שקר לי ואתה צוחק שעוד רגע יהיה לי חם

מזמן לא היינו שם שנינו לבד מנותקים מהעולם ומרוכזים רק בעצמנו.

ממש מזמן היינו שם באמצע שומקום בתוך יער לבד אתה ואני...

כנראה שנסתפק  בחדר השינה, נו שווין לפחות יש לנו את זה ואותנו

ואנחנו זה כל מה שצריכה

יום מושלם יותר מדויק התנהלות מושלמת שלי

לא אעוף יותר מידי

והכלבה זוכה לבחור בין:

סשן הצלפות

פינוק האדון

ורק אני חייבת לשאול האחד לא משרת את השני ולהפך?

מעניין מה אחליט

שישי בערב ארוחה שקטה ורגועה שנינו ביחד משוחחים על השבוע שהיה

ולפני ששמתי לב שסיימנו המכנסים הופשלו ועברו למצב של חצי התורן שיער נמשך לאחור ואמירה פשוטה על ארבע כלבה, וככה עושה לי סיבוב בבית עולה במדרגות לחדר השמנה כשהוא לידי ספנקים עם כל צעד שחולף  עד שמגיעה לשם.

עונד לי את הקולר שלי ידיים נקשרות מאחורי הגב בצורה מקופלת לא ברורה שכזו והוא יושב לו בקצה המיטה לבוש כולו ודורש להפשיטו

כך איך שאני כשהשוט אצלו ביד מתחילה נעל בתוך הפה מתמקמת למשיכה וההצלפה הראשונה מגיעה  מאבדת ריכוז והוא ממשיך מנסה שוב ושוב תוץ כדי וכל מה שרץ לי בראש איך אני אמורה להצליח? איך אפשר להתרכז הכאב שלא פוסק? מתעוותת מעקמת יד רגל מנסה לא לשבת על הרצפה הקפואה ועדיין להוריד לבסוף הצלחתי אבל באיזה מחיר?

הרגיש לי שלמנטלי אין גבול אין ערך, את תעשי זאת ויהיה מה, חשבתי לי הגבול הפיזי לא נשבר כאן אבל מה על המנטלי? האם הוא קיים בכלל? האם החוסר אונים שלי ורק שלי או שראית אותו ונבחינתך לא חצית את הגבול שלא קיים?

יש בתוכי שתי נשים שונות שכל פעם אחת אחרת צצה לה.

זו שעובדת מסביב לשעון, דומיננטית והחלטתית

הזו שמשתדלת לחזות את הצעדים הבאים של כולם עוד

טרם שהם עצמם חשבו על כך זו שהיא הכתובת לכמעט 

הכל

ויש את זו הנמצאת בזווית של 180 מעלות כנועה,

סופגת, מכילה, שקטה כזו שלא חושבת, משוחררת מכל

עכבות היומיום זו שמחכה בחדר חשופה פיזית ונפשית

כאחד

רבות התלבטתי את מי משתיהן אני אוהבת יותר, למי

מתחברת יותר,  האם אני יותר הראשונה או השניה?

ככל שמתלבטת מבינה ששתיהן זה החצאים

שמרכיבים את השלם שתיהן זה אני והרי אני אוהבת את

עצמי

תחילתו של מסע, חזרה לעצמי בזהירות בדרך  נטולת יוהרה, ללא נקודת מסתור או עיר מקלט לברוח אליה לבד כשקשה אל צעד אחר צעד פסיעות קטנות של תינוק שלראשונה מתחיל את צעדיו בעולם

שואלת את עצמי האם זה לא לאט מידי? האם אולי להגביר הילוך? הרי הייתי שם ואני יודעת:

א. מה צריך לעשות

ב. מה מצופה ממני

ג. מה אוהבת ומה לא

ד.מכירה את מי שמעניקה לו את כולי ולא מהיום

ה. גרועה בדחיית סיפוקים

ואז מניחה בצד את השאלה הזו מספרת לה שזו שאלה יומרנית ויהירה וזו לא הדרך.

הדרך למרתון זה צעד אחר צעד אחרת ככל שארוץ מהר יותר אתעייף מהר יותר ואז אקרוס הרבה לפני קו הסיום

שנים בעולם הזה, עולם הבדס"מ, נותנת, מעניקה, מתמסרת, מכילה, סופגת...עד שלאט עם הזמן הנפש והגוף התעייפו פתאום לא מסוגלת לתת להעניק להכיל

כבר עמידת המוצא אינה נוחה לי יותר, השוט הפך לאויב הכי גדול שלי, והידיים בבקשה שרק ילטפו כל מגע אחר שלא יגעו בי

ואז פשוט הדבר הנפלא שהיה לי הדבר שתמיד חלמתי להיות שם בלי להסתיר ולהתגנב 24/7 אמיתי עם מי שלצידי התחיל והתרסק כי לא הצלחתי כמו בהתחלה לא הענקתי לא נתתי פשוט רק לקחתי הכל בלי לתת שום דבר 

כבר תקופה ארוכה שזה חסר לי שוב, להיות לרגליו, המבט מלמטה למעלה, הליטוף בראש, הכלבה הכי טובה שלי, הבטחון, הלא לחשוב, להנמס בזרועותיו, וגם הפיזי  שהתחת מגרד לי שהגב נקי מהכל שהחזה שלי נטול סימנים שיושבת ולא כואב לי

ביקשתי שוב יותר נכון התחננתי שאהיה שם בשבילו יותר נכון שיחזיר אותי אליו תחת רגליי וידיו שיפיג את הפחדים

זאת עבודה לא קלה, לא הכל כמו לרכב על אופניים אך מבטיחה נגמרה ההפוגה שלי והגעגוע מתממש בצורה הבטוחה האיטית והיציבה ביותר 

כי ככה זה מצליח. 

"משוחררת" 

בלי לחשוב, בלי הסבר,

כנראה שכמעט מושלמת זה כבר לא מספיק