|
|
|
לאן נעלמו הנשלטים האיכותיים?
כאלו שבאמת רוצים לשרת לענג לפנק להיות כנועים לספוג..
מחפשת אחד כזה אמיתי לא אחד שמשחק בנדמה לי, כזה שהוא גם איש שיחה, רציני, שקול, יודע מי ומה הוא ולא מתנגד לעצמו
אולי מבקשת יותר מידי...
רוצה כל כך להתרומם להרים את הראש ולעבור את התקופה הנוראית הזאת.
כל יום מחדשזה צעקות נזיפות ריבים ויכוחים שברון לב בכי דמעות אפטיות חיוך של זהו נגמר ועוד שעה הסאגה מתחילה מחדש ושוב צרחות ונזיפות וכל שאר התוספות.
נמאס לי כבר, מה אני רוצה יום אחד של נעים לי יום אחד שלא יכאב לי עמוק בחדרי הלב...
רוצה להתרומם אך משהו מושך מלמטה חזק עד שלפעמים מאפשרת לו לקחת אותי אליו ואז נזכרת שרציתי להתרומם אז מושכת חזק ובכוח אך עדיין הראש שקוע עמוק
מרגישה לבד עם עצמי, תלושה מהקרקע ללא יציבות, מתעופפת באוויר הפתוח בלי אף אחד שיקח אותי אליו לחיבוק ליטוף, בלי יכולת להמחץ מרוב שדואגים לי.
אפטית לחלוטין הכל חולף על פני ואותי זה כבר לא מעניין וכבר לא אכפת אין לי כוח לקום לעמוד ללכת לחשוב
הכל על אוטומט מרוב שהכל תלוש לו אי שם כולל אני ואין במה להאחז עד שאפול או שאמשיך לעוף עם הרוח אל הלא ברור.
עברנו עשור מטורף שבו היינו הכל אחד לשני לטוב ולרע, מצאתי את עצמי לומדת דברים חדשים מכירה את עצמי עוד יותר מבינה מה אני אוהבת מה לא, בוחנת גבולות ומפתחת אותם ומותחת כשצריך.
הכרתי בך כל פינה קטנה ידעתי מה אוהב מה לא, מה יכול להכיל, מה מסוגל להעניק מה רוצה לתת ומה לא. ידעתי שבאיזה מקום אני אאבד את הכל ואשאר מרוסקת ועדיין המשכתי, כאבתי בכל פעם כשנפרדנו אחרי סשן,כאבתי אף בחלקם בשעות הגנובות שהצלחנו למצוא.
התמכרתי אלייך להארד קור המנטלי שבך שבנו, חיכיתי לכל ניצוץ של קירבה למגע לשיחה לשמוע אותך, לשמוע אותך קורא לי כלבה שלך זונה שלך לדעת שבשעות הללו אני שלך ורק שלך ויותר מזה אתה שלי.
עכשיו אחרי שהכל הסתיים ונגמר בינינו והכל מרוסק אצלי, אני מתחילה שוב מהתחלה לבנות את עצמי מחדש. מצאתי את מלאך בשחור שטוב לי איתו כל כך, שמרגישה בטוח ואמיתי רגועה מרגישה בבית שיש לי עתיד חדש וטוב יותר שיש מי שאוהב אותי ויכול לחיות איתי ולהחיות אותי לא לשעה שעתיים אלא לכל יום ובכל רגע נתון.
המערכת יחסים שלנו לא מתפקדת נכון לא ידענו לשחרר מעולם גם כשחשדו בנו אחרי כמה שעות כבר קבענו מפגש, גם כשהחלטת שזו הפעם האחרונה ניסינו שוב ואני לא מאשימה אותך על כך היה לי חלק עצום במפגשים החוזרים . הסיבה שלי לכך היא שאהבתי ועדיין אוהבת אותך אבל לא עוד, הסיבה שלך אני מקווה שזהה. או שלפחות אהבת אותי פעם ולא חלמתי בהקיץ על כך, זה משהו שהתחננתי שתאמר לי את האמת לגביו האם אהבת אותי אי פעם?
אז עושה את הדבר ששוב לי יש רק את האומץ לעשות ולהשתחרר ממך לתמיד, מניחה אותך מאחורי ומשקמת את חיי מחדש. רואה בך עבר שלי עוד אקס ולא יותר מזה, בכל לשון של בקשה בכל אשר קשור לשנינו, לשליטה שהייתה, לטירוף חושים, אל תפנה אלי יותר
אין ביכולתי לשלול את הדמיון שלך, לראות אותי בעיניי רוחך כפי שאהבת אך תשמור זאת לעצמך בלבד, תראה בי את הדבר הפשוט ביותר הזונה הכלבה האישה של מלאך בשחור ולא שלך.
אני שחררתי הקאתי אותך מתוכי יש בי כוחות להמשיך הלאה על אף שאתה חושב ואמרת זאת מאז ומעולם שתמיד אהיה הכלבה שלך זה כבר לא נכון יותר ולא יהיה נכון עוד לעולם.
ולך אדוני אני אומרת:
אני מפחדת שזה יצוץ לך כל פעם מחדש, אני מבועתת מהעובדה שזה ישב לך כל יום בראש.
מרגישה שאיבדתי את הכל אותך את הביחד את העתיד,על אף הפחד הזה אני בוחרת להמשיך, לא לוותר עלייך עלינו, לעשות הכל כדי שהפחדים שלי לא יתגשמו לעולם.
שיחררתי ובחרתי להשאר גם אם לא תרצה בי יותר, זה להשאר ולא ללכת עד אשר אחזיר את נשמתי.
עוד מעט ויגיע מחר ואהיה בזרועתייך שוב, אספוג, אכיל, אכאב,אוהב,אנשום אותך.
משהו יכול להזיז את השעון????
אז אני ונילית דפוקה שלא מבינה שום דבר מחייה.
אז אני לא מספיק שפחה/כלבה/זונה בשבילך מאלף ואחד סיבות.
מטומטמת שכמותי שחשבתי שהכל פה אחרת.
טעיתי חשבתי שאתה בוחר בי מחדש כל יום...עכשיו אתה רוצה לבחור לך אחת אחרת.
נכנסת למיטה אחרי יום ארוך ומתיש, מסתובבת לצד הזה שלך והוא ריק, קר ומיותם...
אני שלא יכולתי לסבול שישנים איתי או ישנה מחובקת מתגגעת למגע שלך בלילה, לחיבוק החונק שלך שמטריף ומרגיע כאחד...
מתגעגעת אדוני...
התהפכתי במחשבות, תוהה אם באמת יש פה זלזול כלשהו בהעדר התמקדות באותו האדם שמדברים איתו הגעתי למסקנה חד משמעית.
אכן יש פה מקום לראות בזה זלזול וחוסר כבוד לאותו האדם המנהל איתך שיחה, בדיוק כמו שבעבודה מרוכזים באותו האחד או שלמולי והוא או היא מקבלים את מלוא תשומת הלב אין זה אומר שמי שמעבר לקו השני לא יכול לקבל זאת, אומנם אין הוא רואה מה אני עושה במהלך השיחה אם זה על רמקול לפתע או שבודקת הודעות, כל תשומת הלב צריכה להיות מרוכזת לאותו האדם, יש בי מקום עדיין מקום קטן שחושב שאם התרעתי והקדמתי לומר וביקשתי סליחה לרגע שלא בדיוק מרוכזת והצד השני קיבל זאת יש פה מקום להתייחס לזה אחרת לפנים משורת הדין אך הנל לא רלוונטי בעיניי לכל אדם.
האדון שמבחינתי הוא כליל השלמות, העולם שלי, האדם שחיה ואחיה איתו, מי שרואה בו את החצי השני שלי, האחד שמוסרת לו את כל כולי, רואה ומגיע לו שאתרכז בשיחה בו ורק בו כל השאר יצטרך לחכות ולהמתין.
מהצד השני של המתרס ההפך המוחלט של צייתנות זה זלזול כלפי האדון.
הזלזול יכול להתבטא באלף ואחד צורות:
להתעלם מדרישות האדון, לא לבצע את הוראותיו ומשימותיו על הצד הטוב ביותר, לשכוח לעדכן היכן נמצאת בכל רגע נתון.
אני רוצה דווקא לשים דגש על נקודה מדוייקת מה קורה כשאת בשיחה עם האדון והוואטס מתריע על קיומו, זה יכול להיות על חברה מהעבודה זה יכול להיות סתם על עדכון מינורי ופשוט האם גם כאן בא לידי בטוי הזלזול האם גם כאן ניתן להכניס את עניין הזלזול לסוד התמונה? הרי מה קורה בדרך כלל, אומרים שנייה רגע מסתכלים בהודעה אם זה מצריך חשיבות מגיבים ואם לא פשוט ממשיכים בשיחה?
אני מבינה האדון מוצא את הזמן לנהל שיחה עם הנשלטת לעיתים עוצר את העבודה באמצע, לפעמים יוצא מהבית להליכה כדי שלא יעלה את חמתה של האישה במידה והיא לא מודעת לכך, האם יש מקום לקחת זאת לאיזו נקודת קצה ולהקצין עד כדי להצהיר זאת ולתאר כזלזול?
אולי זה חוסר תשומת לב, אולי אינסטינקט רגיל של אדם שרואה הודעה מאדם חשוב ויש מקום לטפל בזה.
צייתנות הגדרה:היענות אוטומטית להוראות.
מכאן הפרשנות היא מאוד ברורה וחד משמעית נתקבלה הוראה יש צורך באופן חד משמעי פשוט לבצע, ליישם את אשר נדרש לעשות ללא עוררין ללא סייג ובטח שללא שיח ודברים.
צייתנות מופיעה בכל שלב בחיינו:
כשילדים זה להקשיב להורים לדמות המחנכת גננת מורה מנהל וכו כשגדלים זה כבר פקודות בצבא שצריך לבצע בשתיקה, הוראות של הבוסים בעבודה שכמה שהם יכולים להיות בלתי נסבלים אנחנו מוכרחים לציית ולהקשיב.
המטרה של כל עניין הציות וזו דעתי האישית בלבד נובעת מלהוכיח רצינות מסירות.
לאן אני חותרת שואלים חותרת לעולם שלנו הבדס"מ, יש באפשרותנו לבחור דבר אחד פשוט: שולט
ולאותו אחד אנחנו מעניקים את כל כולנו אנחנו בוחרים במודע וצורה מושכלת לציית לו ללא עוררין, כאם אין את היכולת לחוות דעה ולהציע הצעת ייעול לבוס כאן המקסימום זה נעשה ונשמע ואולי אחר כך לההביע איזו בקשה להגיד את דעתנו או ההסתייגות פה חייבת להיות צייתנות עיוורת האדון הוא זה שמחליט הוא יודע הכי טוב, הוא מכוון למקום שבו הוא בטוח שייקח את הנשלטת למקום הכי גבוהה שיש, מנגד העובדה שהיא מצייתת לו באופן חד משמעי היא מראה, מציגה מוכיחה לאדונה בעצם את רצינותה את ההכרה שלה בו במעמד רם המעלה שלו, בידיעה הברורה שלה שהוא כל עולמה, שהוא האחד שהיא מוכנה להפקיד את רצונותיה צריכה חשקיה, שעל פי דבריו יקום ויפול דהר.
נשמע מוזר שדבר כל כך קטן כמו צייתנות מובילה לכל העולם הזה אבל בעיניי אם היא לא הייתה קיימת לא היה את האינטרקציה הזו אלא רק שניים שמזדיינים כמו כל זוג אחר.
