זה קורה מפגישה לגמרי מקרית- כמעט בטעות, עם התפתחות לא צפויה.
בדיוק כשחשבת שכל החיילות שלך מסודרות בשורה,
שניה אחרי שפיצחת את הקוד לאושר,
דקה לפני שהתרווחת בכורסאת אזור הנוחות, בא גבר,
שוב. ומלמד אותך שיעור.
הוא לא נעים לעין. לעין בלתי מזויינת, כלומר.
גס. מחוספס. חד. בעטיפה של יותר מ- 2 מ' גובה וידיים שבין שתיהן הגולגולת שלך נעלמת.
הדיבור שלו פשוט, אבל ענייני ומכוון. עמוס רגש- בעיקר מודחק.
המעטפת לא ריקה מתוכן, ולחזות מצטרף סיפור חיים תואם. כמו קלישאה.
אלימות.
אלימות נגד נשים.
בעיות שליטה, בעיות עם סמכות.
סמים.
כלא.
מחוץ לחוק, במדינה אחת או שתיים.
על הנייר הוא פשוט מסוכן, אבל באמת.
אני לא קראתי את הנייר. רק נכנסתי אליו למיטה.
נחשף בפני צד פראי אך זהיר. נימוס תהומי וכבוד של פעם.
זיהיתי גוון מוכר מבין שורות היכרותינו, ובחרתי להסתכן. הסיכון היה אומנם מחושב ומושכל, אבל עדיין.
הוא לא אכזב, והסתכן בעצמו. בחן גבולות באלגנטיות, על ידי סיפורים, על ידי שאלות, הלצות. מגשש- כמו אחר מוקשים. מטרת המפגש לרגע לא היתה מוטלת בספק.
כשכבר הזין שלו בפה שלי עצרתי ושאלתי, מסתכלת בעיניים- אתה רוצה להיות איתי אגרסיבי?
הוא דילג על נשימה, מופתע, ואמר כן בלי לגמגם.
אתה יכול להיות איתי אגרסיבי.
הוא דילג על עוד נשימה, לאט, ושינה את הטון.
סטירונת קטנטונת על הלחי כשאני על הברכיים מולו. מסדר לי את האיברים איפה שירצה. לא מדבר, נוהם. מזיע. מטפטף. ספאנק מבוייש, ילדותי, ועוד אחד. הזין קצת יותר עמוק בגרון. עוד קצת. עוד קצת. את יכולה. מוכיח לי שהוא שולט בתגובות של הגוף שלי אליו. מבסס מעמד.
לוקח הפסקה לבדוק שנעים לי. שבאמת רוצה שימשיך. שאני בטוחה,
אבל לא מותח גבולות. לא מעז להתקרב לקו שבו אגיד אולי בטעות "די". מבקש ממני בצורה מאוד שקטה וכנה, לא להתגרות בו. חושף עוד ועוד מגירות חשוכות ומלוכלכות שהוא מבקש שאדע אותן,
ולא. מאבד. שליטה. לרגע.
והרגשתי בטוחה. הרגשתי בטוחה בתוך ההקדמה הג'נטלמנית- גמלונית של הערב. בתוך שקע הכתף השעירה הענקית, על ברך אחת בחצי חיבוק מיוזע. בתוך האיפוק הסואן שהוא נושם לתוכו כל כמה זמן. בתוך המבט החודר, כשתפסתי אותו בנקודה רכה שהוא חושב שאף אחד לא רואה. בתדר הבס שלו על שערות עורפי. בחיוך שמלווה את הכל, בהומור העצמי. בסדקים שבהם הוא נשאב לתוך החיבוק והחיוך שלי.
המפגש לא הצית את סיפור המאה הבאה. אבל הוא כן הצית משהו אחר. פגישה מקרית, כמעט בטעות, ובאופן בלתי צפוי.
עם הרגליים באוויר, יד כבדה ויציבה על הגרון, חוטי רוק נמתחים מהפה, מהאף, לחזה, מתערבבים בדמעות חנק ורפלקס הקאה- נופל כוכב בתוך הראש ואין ברירה אלא להודות באמת, ורק חסר להסתכל על עצמך באותו רגע במראה:
זה לא רצון, או תחביב. זה לא תבלין או התנסות. זה לא זמני, אופנתי או מושפע.
זה צורך.
כמו הצורך בנשימה, רק פחות תכוף. כמו הצורך באוכל, רק יותר צורב בבטן.
זה כואב עם, אך האמת היא- שיותר כואב בלי.
לילות בלי שינה, חוסר תיאבון, אוננות כפייתית. קוצר רוח, תסכול, בדידות. בעיות ריכוז, פזיזות, חולשה. חוסר ביטחון, שעמום כללי, טינה.
הצורך הוא לגיטימי, המימוש נתון לפרשנות.
פעם בכמה זמן נופל כוכב והמימוש ממלא במדויק את הצורך,
ממש כמו בפנטזיה.
